התנשאות הפסיכולוגיה הקלינית

מאת דני הופיין

(פורסם ב"הארץ"  26.11.03)

יש להתיר בחוק לכל פסיכולוג לתת טיפול נפשי בתחום הכשרתו
והסמכתו


שלילת הרשאתם של כל הפסיכולוגים, לבד מהפסיכולוגים הקליניים,
לטפל טיפול פסיכולוגי )פסיכותרפיה( כמוה כשלילת הרשאתם של כל
הרופאים, לבד מהרופאים הפנימיים, לטפל בטיפול תרופתי. מצב
אפשרי אחד הוא, שפסיכולוג קליני אשר הוכשר והוסמך במסגרת בתי
חולים ומרפאות למחלות נפש בקרב מבוגרים מקבל לטיפולו ילדה בת
שש הסובלת מבעיית הרטבה, כשפרט לבתו שאותה חיתל מדי פעם אין
לו מושג כיצד לאבחן בעיה זו וכיצד לטפל בה בפסיכותרפיה
מתאימה. עוד מצב אפשרי: פסיכולוג קליני, שהוכשר והוסמך במסגרת
בתי חולים ומרפאות למחלות נפש בקרב מבוגרים, מקבל לטיפולו אדם
שעבר פיגוע טרור והתעוור; אלא שהפסיכולוג מעולם לא למד על
השפעותיו הנפשיות של עיוורון ועל דרך ההתמודדות והטיפול בו
בפסיכותרפיה מתאימה.

לדעתו של עמיתנו עמנואל ברמן ("זה לא טיפול", "הארץ",20.11.03)
רק פסיכולוג קליני ולא פסיכולוג חינוכי או התפתחותי מורשה
לטפל בילדה, ורק פסיכולוג קליני ולא פסיכולוג שיקומי או רפואי
מורשה לטפל בנפגע הטרור. כולם אגב הוכשרו, איש איש בתחומו,
בדיוק במשך אותה תקופה ובאותה רמת איכות ועומק כמו הפסיכולוג
הקליני. יש בכך תחושת עליונות מתנשאת של הפסיכולוגיה הקלינית,
שהכשרתה נקודתית וספציפית, המנסה לכבוש לעצמה שדות לא לה. היא
עושה זאת תחת מעטה מוזר של עיסוקה הייחודי בפסיכותרפיה - בלי
שהיא עצמה, לאחר שנים של ניסיונות עקרים בוועדות מתמשכות,
מסוגלת להגדיר בבהירות מה מושג זה מבטא.

בניסוח חוק הפסיכולוגיה בשנת 1977 נעשתה טעות לרעת ציבור
הצרכנים. הוגדר בו מושג לועזי - "פסיכותרפיה" - ובעברית
פשוטה: טיפול פסיכולוגי - והוא נכלל אז רק במסגרת עיסוקם של
הפסיכולוגים הקליניים, בלי שניתן כל הסבר מה נכלל או לא נכלל
בו. ניסוח החוק אז התאים אולי למצב הפסיכולוגיה בארץ בשנות
השישים של המאה הקודמת. מאז, בדומה לפרופסיות הרפואיות, חלה
גם בתחום זה מודרניזציה רבה וספציפיקציה מקצועית. כיום, קרוב
לשלושים שנה מאז נוסח החוק, מוגדרים בו חמישה ענפים טיפוליים:
קליני, חינוכי, התפתחותי, שיקומי ורפואי. כיום, בפועל וכראוי,
פסיכולוגים חינוכיים, שיקומיים, התפתחותיים ורפואיים אשר
הוכשרו כחוק במשך שנים ארוכות, בדיוק כמו הפסיכולוגים
הקליניים, עוסקים יום יום ושעה שעה בפסיכותרפיה )טיפול
פסיכולוגי( בתחומם הם.

למה מצפה פרופ' ברמן - שהפסיכולוגים האחרים יעסקו בארכיטקטורה?
או ימכרו בקיוסק? האם היה אדם בר דעת בתחילת האלף השלישי מעלה
בדעתו חוק האוסר על כל הרופאים, למעט הרופאים הפנימיים, לטפל
בטיפול תרופתי רק משום שבימי הביניים היתה רק רפואה פנימית?

מועצת הפסיכולוגים, בראיית האינטרס הציבורי הרחב )שמיוצג בה,
כחוק, הרבה יותר מאשר בכל בית ספר לפסיכותרפיה, מרפאה או
קליניקה פרטית(, ראתה לנכון להמליץ לשר הבריאות לתקן את החוק
ברוח הזמן. בהתאמה לפתיח למאמר זה המליצה המועצה שכל פסיכולוג
יורשה לעסוק בפסיכותרפיה בתחום הכשרתו והסמכתו, ורק בתחומו.
מה יותר פשוט מזה להבנה?

הגישה המשמרת את הנוסח המיושן והמבלבל של חוק הפסיכולוגיה אינה
מגינה על הציבור. מקורה באינטרס, כלכלי בעיקרו, של קליקה
מקצועית אחת ותוכנה הוא טעות. חקיקה עתידית, בפתחה של המאה
ה-12, צריכה להביא בחשבון התפתחות מקצועית חשובה ומבורכת ולא
להיאחז בקרנות מזבח של ניסוח אנכרוניסטי מוטעה ומטעה.

ד"ר הופיין הוא מנהל המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש ומרצה
קליני במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. יו"ר הוועדה
המקצועית לפסיכולוגיה שיקומית במועצת הפסיכולוגים, משרד
הבריאות