אילן עמית, דוקטור למדעים עוסק שנים רבות בעבודה פנימית	הself- ו"השכל הלא מודע" אצל מילטון אריקסון מאת אילן עמית
"אני רואה את המטופל כבעל שכל (mind) מודע ושכל לא מודע", אומר מילטון אריקסון בהרצאה בסמינר על היפנוזה, "ואני מצפה ששניהם יחד יהיו נוכחים בחדר הטיפול. אני מצפה גם, שכאשר אני מדבר אל האדם ברמה המודעת, הוא יקשיב בלא-מודע ובמודע גם יחד". אריקסון, שהתפרסם בטכניקות ההיפנוטיות המיוחדות ובשיטות הריפוי הפרדוכסליות שלו מסביר, ש"השכל המודע" הוא מנגנון שטחי, יחסית, שבו מעוגנת האישיות הגלויה. לעומתו, השכל הלא-מודע הוא עמוק ומופלא והוא המחולל את הריפוי הנפשי. תפקיד ההתערבות ההיפנוטית, אומר אריקסון, הוא להסיח את דעתו של השכל המודע, לבלבל אותו, כדי לאפשר לשכל הלא-מודע לקחת את המושכות. אין פירוש הדבר, שאפשר להתעלם מן השכל המודע ולזלזל בו. אריקסון אומר: "העובדה שעשית עבודה טובה עם מטופל בטרנס עמוק, אין פירושה שתצמח לו ממנה תועלת בחייו הערים; צריכה להתרחש אינטגרציה של הלמידה הלא-מודעת עם הלמידה המודעת. השכל המודע צריך להכיר בשינוי ולהתרגל אליו, גם אם אינו מבין כיצד ומדוע אירע השינוי". בטרנס עמוק, כאשר השכל המודע חדל לתפקד, אפשר לגרום לפי אריקסון לדה-פרסונליזציה. הדרך שבה נקט אריקסון היתה ללמד את המהופנט להסתכל על מסך קולנוע, או על סדרה של תמונות נעות (לפני עידן הווידיאו והטלוויזיה), ולגלות שם את הself-. אריקסון אומר: "אני גורם למטופל לשכוח את הכל – את זהותו, את שמו – מה שקורה לנו כאנשים נורמליים כשאנחנו צופים בסרט מתח המרתק את תשומת לבנו". מדברים אלה של אריקסון עולה שהזהות האישית – השם, ההורים, הילדים, החוויות, האירועים הטובים והטראומטיים, הביוגרפיה האישית – כל אלה שייכים לאישיות, לשכל המודע, ולא לself-. מבחינה זו כוללת האישיות גם את התכנים המודחקים, שבמצב לא היפנוטי אינם נכללים בזיכרון, בתודעה. אריקסון מביא את המקרה של הארווי כדי להדגים את הגישה אל ה self- באמצעות תהליך היפנוטי של דה-פרסונליזציה. "היו לו כל המינים הידועים של מחלות ומכאובים וכל הסוגים של תסביכי נחיתות, אבל הארווי היה אינטליגנטי, אף כי לא הפגין כלפי חוץ אינטליגנציה רבה, כי היה מלא פחדים. הוא היה נבון והיה לו עולם עשיר של דמיונות". אריקסון התבקש לטפל בו בהיפנוזה בהדגמה פומבית בפני קהל של פסיכיאטרים. הוא אמר לו (בסוגסטיה) להביט בסדרה של אירועים על מסך קולנוע, אירועים שיהיו בעלי חשיבות עצומה עבורו. על גבי המסך נראו דמויות, שהארווי בנה סביבן את סיפורן. "גרמתי להארווי לשכוח את שמו, את זהותו, את גילו, את העובדה שהארווי כאישיות קיים בכלל. הוא היה רק אינטליגנציה המתבוננת במסך. "הארווי אמר שהוא רואה את הילד בדרך לבית-הספר. הוא ליווה את הילד ואמר שהמורה מרביצה לילד הקטן על הידיים. אמר שהמורה מכריחה את הילד לעבור מכתיבה ביד שמאל לכתיבה ביד ימין. המורה הענישה את הילד באופן קשה. הוא ראה שהילד הולך יום אחד הביתה עצוב מאוד. הרווי קפץ ממקומו כשראה את התמונה המכוערת הזאת. הילד הולך הביתה, מגיע לבית ומסתכל בחצר דרך השער. הילד רואה את סגן השריף עומד בחצר עם רובה, אחרי שזה אתה ירה בכלבו של הילד. הארווי ראה את הילד בוכה. "אמרתי להארווי לעצור ולראות תמונה אחרת, כמה שנים מאוחר יותר. הוא ראה נער בגיל 15, בערך, שוכב על שטיח בחדר וחושב על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות לבן-אדם. אחר-כך ראה איש צעיר, בן 22 בערך, שנדחה זה עתה על-ידי נערה והרגיש ממש גרוע ונחות. אחר-כך ראה את אותו צעיר, במצב דומה של דיכאון, כשהוא יוצא מבית-משפט. הוא התגרש זה עתה והרגיש עצב גדול ונחיתות עצומה. אחר-כך ראה את הצעיר בגיל 28, כשהוא מפוטר ממשרתו ומדוכא לגמרי". הארווי תיאר את האירועים הללו בלי לייחס אותם לעצמו. בגלל הדה-פרסונליזציה לא היתה לו אישיות ביוגרפית, אבל התכנים (המודחקים) היו זמינים, באסוציאציה למה שראה על המסך. אריקסון פנה להארווי – הפונקציה האינטלקטואלית, ואולי יש לומר "הצופה" – וביקש שיסקור עבורו את כל התמונות ויעריך את משמעותן. הארווי דיבר על הסכנה שבהתמשכות ובחזרה של החוויה הטראומטית שהשתקפה בתמונות האלה. הוא העריך, שאם דברים כאלה ימשיכו לקרות לאיש הצעיר – אין ספק שינסה להתאבד. תמיד היה בצד המפסיד בחיים ונכשל בכל מה שניסה. הוא גם יתאבד בצד המפסיד. "אבל מה פירוש הצד המפסיד?", שאל אריקסון, "היום יום נהדר בחודש מארס!". הארווי רשם לפניו את הדברים האחרונים שאמר אריקסון, "היום יום נהדר בחודש מארס!". אחר-כך כתב את שמו והתבונן במה שרשם. לפתע קפץ ממקומו וקרא: "אני יכול לכתוב ברור! אני יכול לכתוב באופן קריא!" הוא רץ בחדר ודרש מכל אחד מהרופאים שצפו בהדגמה הטיפולית, שישבח את כתב ידו. הוא קרן מאושר וצהל כמו ילד בתרועת ניצחון. הקהל נבוך מתרועת הניצחון הילדותית, אבל עד מהרה חשו כולם בעוצמה הגדולה של הרגע ושיתפו פעולה עם הארווי, שהמשיך להתפאר בכתב ידו במשך כל הערב. מרגע זה, חל בהארווי מהפך, שינוי טרנספורמטיבי. הוא קיבל מאריקסון סוגסטיה פוסט-היפנוטית לשמר את תחושת הגאווה וההישג ולהשתמש בה בכל דרך אפשרית. למחרת היתה להארווי היתקלות במקום העבודה, עם הבוס שנהג להתעלל בו. לראשונה בחייו החזיר לו הארווי בדברים ודרש – וגם קיבל מהבוס המופתע – העלאה בשכר. הוא החליף דירה, החליף מסעדה, קנה כיסויים חדשים למכונית, והצליח להתגבר על חבר לעבודה. זה נהג לחסום בחניה את מכוניתו של הארווי, שנאלץ מדי יום להמתין במכונית עד שאותו חבר יפנה את הדרך. מיום זה ואילך החבר לא חסם עוד את הארווי. מה איפשר את המפנה אצל הארווי? לכאורה היתה זו האמירה האניגמטית של אריקסון "אבל מה פירוש הצד המפסיד. היום יום נהדר בחודש מארס!". למעשה, האמירה הזאת היתה רק קטליזטור, ששחרר את כוח הריפוי היצירתי של הself-. הרעיון שהארווי ירשום את הדברים ויתמלא אחר-כך גאווה ילדותי ת בכל הקשור לכתב ידו (שנחשב מן הסתם לגרוע, אולי משום שהכריחו אותו לכתוב ביד ימין) לא יכול היה לעלות מראש על דעתו של אריקסון, או של כל מטפל אחר; גם לא האפשרות, שדווקא הגאווה הזאת תהווה מפתח למפנה. הדבר התאפשר הודות לכוח היצירתי של הself-, שבאותו רגע נתן ביטוי ליכולת הריפוי שלו. "מטופל שיש לו בעיה דחופה מדבר אתך בטלפון עליה, ואחר-כך יושב בפגישה אתך ושותק. מטפלים רבים יביעו כלפיו אי הבנה, ואילו אני אומר לו, שגם אם הוא מאוד עצוב, השכל הלא-מודע שלו מתחיל לחשוב, מתחיל להבין. הוא עצמו, בשכל המודע, אינו חייב לדעת מה מתרחש בשכל הלא-מודע. מה אני אומר לו בזאת? השכל הלא-מודע יכול לפעול עכשיו, בחשאי, בלי שהשכל המודע יבחין בכך. אני משתמש בשתיקה שלו, בשתיקה המודעת, ואומר לו, שהוא לא חייב לתת ביטוי מילולי מודע. עצם הנוכחות שלו במרחק שמיעה (מאריקסון), מאפשרת לשכל הלא-מודע לתפקד באופן הדרוש". איך בכל זאת עולה בדעתו של אריקסון האמירה שמצליחה להוות קטליזטור לגבי מטופל שמצבו נראה כה נואש? האם כל אמירה שהיא בנסיבות אלה היתה משיגה תוצאה דומה? אפשר רק לנחש, שגם אצל אריקסון פעלה כאן – כמו בשאר הטיפולים המפליאים שלו – אינטואיציה מיוחדת שמקורה בשכל הלא-מודע. אפשר לומר, שבמקביל להיפנוזה שהוא עושה למטופל, עובר אריקסון עצמו מעין תהליך היפנוטי, המתאפשר על-ידי קרבה לself-. הself- של הארווי? של אריקסון? תהליך הדפ-פרסונליזציה אומר, שאי אפשר לייחס את הself- לאישיות זו או אחרת. השאלה אם הוא פרטי או מעבר לפרטי, נשארת בגדר חידה. הself-, לפי תפיסת אריקסון, נבדל לחלוטין מ"האני הביוגרפי", אך מה הזיקה בינו לבין "השכל הלא מודע"? על פי המקרה של הארווי ועל-פי מקרים אחרים, השכל הלא מודע יכול להקשיב וללמוד וגם לתפקד ולפעול, או ליזום פעולה. בכך הוא דומה לשכל המודע. אבל אם השכל המודע הוא כלי התפקוד של האני, של הזהות הביוגרפית, האישיותיות – את מי משרת השכל הלא-מודע? אריקסון אינו מציין זאת בפירוש, אך התשובה המתבקשת היא – השכל הלא המודע הוא כלי התפקוד של הself-, המסוגל לממש את כוחות הריפוי היצירתיים של הself-, תוך היענות למצוקה התובעת אותם. מי שנתון במצוקה, במקרה של הארווי, הוא לא הself-, אלא דווקא האני הביוגרפי, ובמצבים מיוחדים הself- נחלץ לעזרתו. מדוע השכל הלא-מודע של הארווי אינו מוצא דרך להעניק לו תחושת גאווה וניצחון לפני שהגיע לטיפול בהיפנוזה, או לטיפול בכלל? הסיבה היא, כנראה, שהאני הביוגרפי והשכל המודע אינם מאפשרים זאת. השכל המודע הוא אולי שטחי, כפי שאומר אריקסון, אבל הוא לומד להקשיב רק לעצמו, לדמיונות, לחרדות ולתסכולים שלו, כמו בתמונה שבה רואה הארווי את הנער שוכב על שטיח וחושב על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות לבן-אדם. השכל המודע אינו מחובר, כביכול, לשכל הלא-מודע ואינו קשוב לself-. מצב זה יכול להשתנות בעקבות טלטלה חזקה – סכנת-חיים, משבר קשה, חוויה מיסטית, או אירוע טיפולי.
Links

[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The Public] [Society's Journal] [Contact us]