|
יונג
והשאלה היהודית – שלוש תמיהות
מיכה
אנקורי -א- במאמרו
של מיכה נוימן מופיעה ציטטה ממכתבו של יונג לאריך נוימן ובה נאמר: "…יעקב
בניגוד לעשיו, מהווה נסיון סמלי של אינדיבידואציה קולקטיבית, או נכון יותר, של
שלב התפתחות קולקטיבית, כפי שלמשל, מבחינה היסטורית, היטלר מהווה אינדיבידואציה
של שלב קולקטיבי של הגרמנים." הציטטה
הזאת החרידה את מיכה נוימן, ואכן ההשוואה נראית מפלצתית. אולם כשקראתי את הדברים
הללו בשורה אחת עם ביטויים בוטים אחרים פרי עטו של יונג בשנים 33-34עלתה בי תמיהה:
איזה אנטישמי היה משווה את מנהיגו ליעקב אבינו? הרי האנטישמיות, בהגדרתה, היא
שינאה ליהדות ולכל הכרוך בה ופסילה קולקטיבית של מורשתם הרוחנית של היהדות ושל
היהודים. הרי הנאצים פסלו כל יצירה יהודית ואף ויתרו על ניצול ידע טכנולוגי או
מדעי שמקורו ביהודים – חרף ההפסד שהיה כרוך בכך למטרותיהם שלהם. האם אפשר להעלות
על הדעת שאנטישמי הגון היה משווה את היטלר ליעקב אבינו? נראה
לי שהפרדוקס העולה מציטטה זו מלווה את מאמרו של מיכה נוימן לכל ארכו והוא מעלה
תמיהות ושאלות אודות תפיסתנו את האנטישמיות בכלל, ואולי בשל כך יש טעם ועניין
לעסוק בשאלות העולות מעל במה זו. -ב- ברשימותיו
מציין מיכה נוימן שהביקורת הנוקבת שמביע יונג נגד הפסיכולוגיה של היהודים (קרי
פרויד) ספוגה בעוינות ההדדית שנוצרה בין שני האישים, עוינות שמקורה בדחייתו החד
משמעית של פרויד את יונג ואת חידושיו החל משנת 1913. כאן עולה הקושי להבחין בין
עוינות של יונג לתיאוריה הפסיכואנליטית לבין עוינותו לאביה מולידה וללאומיותו.
והנה, מול ההתבטאויות החמורות של יונג נגד יהודים כפרטים וכקולקטיב, הוא ביטא
עמדות חיוביות וברורות ביותר כלפי המורשת היהודית. בראיון שנתן יונג למ. שאבאד
(התפרסם בספרו של מק-גייר, "שיחות עם ק.ג. יונג", עמ' 272) שאל
המראיין על השפעות שהיו לפילוסופים שונים על ניסוח תורתו. ויונג ענה: "היודע
אתה מי הטרים את הפסיכולוגיה שלי במאה השמונה עשרה? היה זה הרבי החסידי רבי דוב
בר ממזריטש, שהם קראו לו "המגיד הגדול". הוא היה אדם מרשים
ביותר". בתורתו
של יונג יש מעמד מרכזי לאמונה, ולמשמעות
הדתית והפסיכולוגית של אמונת הייחוד. יונג לא רק שלא התכחש ליסודות היהודיים של
תפיסתו הרליגיוזית אלא אף סיפר בזכרונותיו על מוטיבים יהודיים שעלו ממעמקי
הלא-מודע שלו בחלומות שלדעתו עסקו בנקודת המרכז והצומת של אישיותו – "העצמי".
בחלום משנת 1944 חלם יונג על שורה של סמלים קבליים ועל טקס שבו נטל חלק: "אני
עצמי הייתי ב"פרדס רימונים", כשאני צופה בזיווג של תפארת ומלכות… זה
היה הזיווג הקדוש, החתונה המיסטית כפי שהיא מתוארת במסורת הקבלה… אינני יודע
איזה תפקיד מילאתי בכל זה. למעשה זה הייתי אני עצמי: אני עצמי הייתי החתונה… היה
זה דבר שאינו בר-חלוף, מקום שבו עבר ועתיד התאחדו…" (זכרונות, ע' 272). נראה
לי שאהדה כמו זו שעלתה ביונג אל מורשת היהדות לא נזכרת אצל יונג ביחסו למורשתו הנוצרית. -ג- ידועה
האימרה שלכל אנטישמי יש את היהודי שלו. יונג לא היה צריך לומר שבין ידידיו הקרובים
ביותר ישנם יהודים – אכן היו כאלה, ודי אם נזכיר את אניאלה יפה, מזכירתו האישית
ועורכת הביוגרפיה שלו, ואת אריך נוימן, תלמידו הבכיר של יונג וידידו. דברים אלה
נוגעים לשאלה כללית בדבר יחסנו לגויים והפרשנות שאנו נותנים לדבריהם. נתבונן
לדוגמא בדברים הבאים שנאמרו בשנת 1934: "הכל בארץ ישראל מתחדד יותר ויותר
לכיוון של פוליטיזציה, שמאפילה על כל האופקים … האם יש כאן סכנה של התפתחות
פאשיזם יהודי? יהודים כעם הם ללא גבול יותר טיפשים מאשר ציפיתי." אילו
היה אומר זאת יונג יכולנו בקלות לצרף זאת להתבטאויות האנטישמיות שלו, אבל מה לעשות
ודברים אלה נאמרו על ידי אריך נוימן במכתבו ליונג? (מצוטט אצל מיכה נוימן ב"שיחות",
2, 1988). או נתבונן
למשל בציטטה הבאה: "ההשתייכות לעם היהודי מעולם לא ביטאה וויתור על מה
שהרוח הגרמנית הנחילה ליהודים… היהדות הלאומית, מעבר למקורותיה ולערכיה היהודיים,
למדה לדעת מן הספרות הגרמנית אופי וחירות מהם…". דברים אלה נכתבו על ידי
יהודי דווקא, רוברט וולטש, בעיתונה של התנועה הציונית בגרמניה כשלושה חודשים
אחרי עליית הנאצים לשלטון. בשנים 1934-1936 נסע אליעזר לבנה כשליח לגרמניה ובדיווחיו
למפלגתו הוא מפליג בהערכתו לשלטון הגרמני ולהשגיו בתחומים שונים, וכך יאיר שטרן וכך
אבא אחימאיר באותן שנים. מכל
אלה עולה תמיהה כפולה: כיצד יכולים אנשים בעלי שיעור קומה ציבורי ורוחני לטעות
כל כך, וכיצד יכולים כולנו לטעות בהגדרת מיהו אנטישמי. |
|
Links |
[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy
school] [For The Public] [Society's
Journal] [Contact us]