קרל גוסטב יונג

פסיכולוגיה ודת

תרגום מגרמנית: יואב ספיר. עריכה מדעית יוסף שורץ.

תל-אביב: רסלינג. 2005. 172 עמ'.

רות נצר

"פסיכולוגיה ודת" הוא ספר חשוב שפורש לפני הציבור את עיקרי השקפתו של יונג על הדת. דבריו בנושא הדת פזורים גם בכתביו הרבים שעודם ממתינים לתרגום. יונג (1875- 1961) היה תלמידו החשוב של פרויד שפרש ממנו תוך חילוקי דעות סוערים על אמונתם התיאורטית. ואכן, חילוקי הדעות נגעו בעיקר מרכזי של כל אחד מהם: המיניות לגבי פרויד והדתיות לגבי יונג, כשקשה להפריד בין חייהם האישיים, אמונתם הפנימית העמוקה והרציונל התיאורטי סביבו בנה כל אחד מהם את תורתו. פרויד לא דיבר במונחים ארכיטיפליים, אך ראה את המיניות כמרכיב מרכזי בנפש. יונג טען שהדתיות היא הארכיטיפ המרכזי בנפש, שמזוהה עם ארכיטיפ העצמיות. יונג, בעקבות פילוסופים שקדמו לו בשימוש במונח 'ארכיטיפ' (כבר בכתבים ההרמטיים מהמאה השלישית, שהם התשתית של האלכימיה, מצוי המונח ארכיטיפ), יישם אותו לתורת הנפש. הארכיטיפ הוא "תנאי לא מודע מסוים [אשר] מצוי בתור א-פריורי מורש" (ע' 142), שמאפשר לכל אדם להפיק רעיונות דומים. הארכיטיפים משוקעים בלא-מודע הקולקטיבי, שקודם פילוגנטית לקיומו של הלא-מודע האישי שעליו דיבר פרויד. יונג פיתח את רעיון הלא-מודע הקולקטיבי שמצוי כבר אצל פילוסופים קודמים, כמו פילון האלכסנדרוני, לייבניץ וניטשה.

ההתלהבות בה שניהם התייחסו לעיקר המרכזי של תורתם היא המעידה על קיומו של ארכיטיפ שמנחה כל אחד מהם, ועל קומפלקס אישי של כל אחד מהם, שהעצים עבורו את הארכיטיפ סביבו נעה תורתו. וכאן אני מבקשת להעיר על השימוש של המתרגם במילה 'תסביך' עבור המילה 'קומפלקס' בה השתמשו גם פרויד וגם יונג. המושג קומפלקס של פרויד אינו זהה לזה של יונג. למרות ששניהם משתמשים באותה מילה. התרגום של קומפלקס פרוידאני הוא תסביך, ואומנם כוונתו של פרויד היא לסיבוך נפשי שנוצר סביב תוכן נפשי בלתי מעובד. אבל הקומפלקס שיונג מדבר עליו הוא דבר אחר, ואינו ביטוי לסיבוך נפשי אלא למקבץ, או אשכול של תכנים נפשיים אישיים סביב תוכן ארכיטיפי. התסביך הפרוידאני הוא בעיה נוירוטית שזקוקה לפתרון. הקומפלקס היונגיאני הוא תיאור מערך בסיסי וטבעי של התארגנות תכני הנפש סביב ארכיטיפים, ואינו בעייתי כשלעצמו. הקומפלקס יכול להיות חיובי או שלילי וחשוב שתהיה מודעות לאופי פעולתו. לכן, לדעתי, כשמדברים על הקומפלקס לפי יונג, יש להשאיר את המילה קומפלקס (כמו קומפלקס דירות, למשל) ולא לתרגם לתסביך. תרגום המילה קומפלקס לתסביך משבש את משמעות המונח שיונג השתמש בו. אפשר לומר שחוויות חיים אישיות גרמו להעצמת הליבידו האנרגטי (במשמעות היונגיאנית הליבידו הוא אנרגית החיים ולא רק מיניות) בקומפלקס של ארכיטיפ המיניות אצל פרויד ובקומפלקס של ארכיטיפ הדתיות אצל יונג.

המבוא המצוין לספר, שנכתב בידי ההיסטוריון ד"ר יוסף שורץ והפסיכולוגית היונגיאנית נועה פוירשטיין-שוורץ, מאפשר כניסה לתורתו של יונג עבור מי שזה מפגשו הראשון עם הוגה מורכב זה, שמפליג בהקשרים רחוקים אל מיתולוגיה, פילוסופיה, תיאולוגיה, ואל חומרים זרים לקורא המצוי, כמו גנוסטיקה ואלכימיה, שמהם שאב יונג את עיקרי תורתו (ולכן יונג אינו קל להבנה). כותבי המבוא מכנים את יונג 'הפסיכולוג של הדתיוּת'. שמו של הספר באנגלית: Psychology and Religion. השם "פסיכולוגיה ודת" עשוי להטעות, כי הביטוי המקורי Religion מתייחס ל"גישתה המיוחדת של תודעה שעברה שינוי דרך ההתנסות בנומינוזי [הנשגב-הקדוש]"(עמ' 37). כלומר, קודם כול לחוויה הדתית. ואילו המילה 'דת' בעברית פירושה קודם כול 'חוק'. המילה העברית 'דת' מכילה את שני המובנים שכלולים במילה זו – הדת הממוסדת (שכוללת חוקי דת) והדת כחוויה התנסותית אישית אותנטית. לצורך ענייננו כאן, אשתמש במילה דת לכינוי הדת הממוסדת, ולדת כחוויה התנסותית – חוויה דתית. למעשה נכון יותר לומר שיונג הוא פסיכולוג של החוויה הדתית. אי ההתאמה של המילה דת עבור שני מובנים אלה גורמת לכך שקורא שאינו מכיר מלכתחילה בהבחנות בין שני איפיוני הדתיות ייצא מבולבל.

לדוגמה: "הדת היא הקשר אל הערך הגבוה ביותר או החזק ביותר, בין שהוא חיובי ובין שהוא שלילי. קשר זה הנו גם רצוני וגם בלתי רצוני, כלומר, אדם יכול להיות אחוז על-ידי 'ערך' – דהיינו גורם נפשי טעון באנרגיה – גם באופן לא-מודע, או שהוא יכול לקבל אותו במודע. אותה עובדה פסיכולוגית, המחזיקה בעוצמה הגדולה ביותר באדם מסוים, מתפקדת כ'אלוהים', מכיוון שהגורם הנפשי המכריע הוא תמיד זה שמכונה 'אלוהים'" (עמ' 117). (ואגב, מהקטע המצוטט כאן ניתן להבין מדוע יונג טען שפרויד מתייחס למיניות כאל ערך רליגיוזי. ר.נ.).

החוויה הדתית היא ההתנסות שעליה כותב יונג: "אין זה משנה מה העולם חושב על ההתנסות הדתית [כלומר - רליגיוזית. ר.נ.]; מי שיש לו אותה מחזיק באוצר הגדול של דבר, אשר נעשה עבורו למקור של חיים, משמעות ויופי". (ע' 144). החוויה הדתית היא לא אשליה או נוירוזה כפי שפרויד טען אלא, אליבא דיונג, היא מה שמרפא נוירוזה. כי האדם המודרני המית בנפשו – בניסוח של ניטשה - את אלוהיו, או נכון יותר את הקשר הבלתי אמצעי עם חווית האל שבקרבו, עם הכוח המארגן, המנחה לקראת מימוש משמעות החיים הייחודית. יונג אומר שבמקום האל הציב האדם במרכז את האני שלו ונקרע מבדידות בעולם ריק ומגאוות יתר. נראה לי שניסוח זה של יונג את קיומו הנפשי של האדם בעולם המודרני (והפוסטמודרני) יכול להסביר את השכיחות הגדולה של ההפרעה הנרקיסיסטית כיום. שהרי הנרקיסיזם מעוגן בחווית הפגיעות של האני ששואף להגשמת הגרנדיוזיות שלו, בעוד האינטגרציה הנכונה של הנפש טמונה בקבלת גבולות האני שמעוגן בגדול ממנו, דהיינו, בכוח המרכזי בנפש – בגרעין הרוחני-רליגיוזי של העצמי (1, פרק י"ב, י"ג)

מתוך חלומות דתיים רבים שפגשתי (2) אביא כאן, בהקשר הזה של החוויה הדתית המרפאת, חלום של מטופלת שלי: היא חלמה שהיא עושה דבר מה שבגללו היא חושבת שצריך לאשפז אותה. אבל אז היא מוצאת עצמה בבית-כנסת. מביאים לשם עוד אנשים שזקוקים לעזרה. היא חובשת כיפה לבנה וטלית קטן. המורה למוסיקה מכוון אותה. אומרים את ברכת כהנים: "יברכך אדוני וישמרך, יאר אדוני את פניו אליך ויחוּנֵךָ ישא אדוני פניו אליך וישם לך שלום". אור שמש רך נופל עליה, "הרגשתי שירה בלב ואושר גדול" - היא אומרת. והיא מוסיפה - "כשהייתי ילדה קטנה הלכתי לבית-הכנסת. אז הרגשתי אושר כזה. אז עוד הרשיתי לעצמי להרגיש". היא בכתה, ודיברה על ריקנות וצורך לשוב לבית-הכנסת ממנו התרחקה בשנים האחרונות, שבו תהיה תפילה כלבבה. לשוב אל הרגש הדתי, הרגש האותנטי של הילדה/הנשמה, בבחינת מרפא ללב. החלום מדגיש את החוויה של ברכה, שמירה, ושלום פנימי שהאל (מסמל העצמיות המרכזית) מעניק. יש בחלום חוויה רגשית ודתית בתוך השירה והאושר. התפילה היא המרפא במקום האשפוז הצפוי לה.

כבר בילדותו חווה יונג, שהיה בן של כומר פרוטסטנטי, את טקסי הדת הנוצריים מרוקנים מתוכן ומנוגדים לחוויה הדתית של נשמתו שלו, שהיתה רליגיוזיות עם קשר בלתי-אמצעי לטבע ולנסתר בעולם ובנפש. הוא חווה את חלומותיו כקול רוחני רליגיוזי. יונג הוסיף לתיאוריה של הנפש את קיום הלא-מודע הקולקטיבי, אשר מכיל בתוכו גרעין מרכזי שהוא ארכיטיפ העצמי שהאני חווה אותו כחוויה דתית של הנשגב, אבל הדגיש את החוויה הדתית מתוך התנסותו האישית. שכן, אין לארכיטיפ קיום, אלא בהופעת הביטוי הסמלי שלו בתוך חוויתו של היחיד. ההכרה שחוויה אישית מעוגנת בחוויה שקיימת כפוטנציאלית (כארכיטיפ פוטנציאלי) בנפש כל אחד, היא תרומתו של יונג. הדימוי שלי את העצמי הרוחני-רליגיוזי שיונג מתאר היא של העצמי כגרעין השמש של הנפש שסביבו נעים שאר הארכיטיפים, שאחד מהם הוא המיניות. יונג טען שלמעשה פרויד הטעין את המיניות באותה עוצמה רוחנית נשגבת (נומינוזית) ששייכת לחוויה הדתית. לדת הממוסדת מייחס יונג את "התכלית הברורה של החלפת התנסות ישירה במבחר סמלים מתאימים שקיבלו ביטוי בדוֹגמה ובריטואל מאורגנים באופן מקובע" (עמ' 76). הדת הממוסדת מעדיפה שהחבר בשבט יהיה נתין צייתן של התוכן הדתי שמועבר דרך סמלים דתיים משותפים מקובלים. הממסד חושש מפני התנסות אישית שתפקידה תמיד להוליך את האדם לאינדבידואליות שלו, אשר עשויה להמרות את פי המוסכמות של הממסד הדתי שהוא גם פוליטי ובעל אינטרסים של כוח ושליטה. זו גם היתה הסיבה לרדיפתם של האלכימאים (1, פרק ב') באירופה הנוצרית, שחוו את הרגש הדתי, כמו את שאר הסמלים הגדולים של הנפש השואפת לשלמותה מתוככי נפשם הם.

אפשר לראות כאן את ההבדל בין פרויד ליונג. פרויד ראה בחלום את מנגנוני הצנזורה כנגד הביטוי הישיר של הכוח החזק – המין, ואילו יונג רואה בחלום את הדרך הנכונה והישירה לבטא דברים כפי שהם ולא להסוותם. לחלום הדתי יש ערך של התנסות חוויתית ישירה. אם המטפל יהיה פתוח לקבל את משמעותם של חלומות דתיים, אזי המטופל ירשה לעצמו להיפתח לחלומות כאלה ולהביא אותם לחדר הטיפול. ויקטור פרנקל (3) אומר שמטופלים רבים מתבישים בחלומות וברגשות דתיים מפני המטפל ולא מספרים אותם. אחת המטופלות שלי הרגישה שהיא יכולה סוף-סוף לתת בי אמון מלא כשחוותה את קבלתי המלאה את חוויותיה הרוחניות-מיסטיות-דתיות, כשהעזה, רק אחרי שנים אחדות של טיפול לסַפר אותם. קבלה זו, ותשובתי החיובית הישירה לשאלתה אם גם אני מכירה חוויות כאלו, איפשרו לה מהפך בקבלת עצמה כשפויה.

להחלפת ההתנסות האישית הישירה בהתנסות קולקטיבית של סמלים שקודשו על-ידי הממסד הדתי יונג מייחס גם ערך רב של היגיינה נפשית. הוא רואה בריטואל של הממסד הדתי דרך הגנה מפני כוחו הבוער והמאיים מדי של הרליגיוזי-הנשגב (הנומינוזי) שפורץ אל נפש היחיד בחזיונות, ובחלומות. הפולחן הדתי הוא התגוננות מפני התנסות ישירה שעלולה להיות חזקה יותר מדי. הריטואל הממסדי-דתי הוא כלי-מיכל מובנה שמסייע לתחזוקת האני (שכידוע הוא כחרס הנשבר). באותו אופן יונג מפרש את המָנדָלָה. המנדלה (1, פרק י"ד) היא תבנית גיאומטרית של מעגל מכיל ריבוע, והיא סמל שלמות העצמי, שמזוהה עם שלמות האל ומשמשת כמדיטציה דתית במזרח, דהיינו, לחווית נוכחות עצמי מועצמת. המנדלה מופיעה ספונטנית בחלומות וביצירות אמנות בתקופות מעבר שנוטות להיות מועדות לחרדה ומשבר: "תכליתם של הכיתורים העגולים או המרובעים סביב המרכז היא ליצור חומות מגוננות או מיכל הרמטי על מנת למנוע התפרצות או התפוררות. באופן הזה מסמנת המנדלה ותומכת בריכוז בלעדי במרכז, שהוא בדיוק העצמי" (עמ' 133).

הדוֹגמה הדתית אינה רק מגוננת ומסתירה את ההתנסות. יונג מבחין בין התיאוריה המדעית שהיא לדבריו אמצעי הגנה מופשט כנגד ההתנסות הישירה בחוויה, לבין הדוֹגמה הדתית. הדוֹגמה הדתית מדברת בסמלים ומיתוסים ואלה משמשים לא רק כהגנה בפני הרבדים העמוקים והמאיימים ביותר של הלא-מודע, אלא גם מתווכים אל הלא-מודע, כך סיפורו המיתי של ישו מבטא תכנים ארכיטיפליים של חטא, כפרה, קורבן וגאולה, שעונים לנפש כל יחיד. בהקבלה נוסיף כאן שסיפור יציאת מצריים מתייחס למוטיבים של גאולה משיעבוד לחומר לגאולה מחיים נטולי תודעה אישית וקבוצתית, למאבק בכוחות הרוע, ולמסע האינדבידואציה הארוך של המסע במדבר. זו הסיבה שיונג ממליץ למטופליו שחלמו חלומות דתיים, שעודם קשורים לדת ממנה צמחו, להיעזר בריטואלים של דתם כדי להכיל את חוויתם האישית בהקשר קבוצתי-ממסדי מכיל. ואומנם, החלום של המטופלת שלי, אותו הבאתי כאן, הוא עצמו מכוון אותה לחבר את החוויה הדתית האותנטית של הגרעין האלוהי בנפשה, גרעין העצמי, עם המיכל הממסדי של דת בית-הכנסת של ילדותה.

כבר בילדותו היו ליונג חוויות דתיות בטבע ובחלומות גדולים. אבל עניינו של יונג בחוויה הדתית ובדת אינו נובע רק מצרכיו שלו. יונג אומר: "מתוך הצורך הרוחני של מטופלי נאלצתי לנסות להבין ברצינות לפחות כמה מבין הסמלים המופקים על-ידי הלא-מודע" (עמ' 96). החלומות המופלאים שמובאים ומפורשים במפורט בספר הנוכחי נועדו להדגים את המימד הדתי החוויתי האבוד (או נכון יותר, בניסוח של אריך נוימן – הבלתי אבוד) בעולמו של האינטלקטואל המודרני. מדובר בוולפאנג פאולי (1900- 1958), שזכה בפרס נובל על מחקריו בפיסיקה. חלומותיו מבטאים את הקול הפנימי שמשיב אותו למימד הקיומי החסר לו. תחושת ההיעדר, 'הסתר הפנים' של האל עוררו באדם הפרֶה-מודרני את הערגה המטפיסית ואת החיפוש הרוחני ביתר שאת. בעידן המודרני והפוסטמודרני ההיעדר מושך לעבר הניהיליזם, הריקנות והאימה הגדולה כחור שחור. מעניין להזכיר כאן את ספרו של יצחק אוורבך-אורפז "הצליין החילוני" שמגלה את החיפוש הרוחני של האדם החילוני כצליינות חילונית, ומזהה אותה בספרות המודרנית (1, פרק ט"ו; 4).

משום מה הממסד הפסיכולוגי בארץ לא נותן מקום של ממש ליונג וממשיכיו. אולי משום שמירת טינתו של פרויד ליונג תלמידו המבריק שהעז לחלוק עליו ולפתח תורה מרחיקת לכת, ואולי מתוך חרדה מפני המימד הדתי-רוחני שבו. תורתו של יונג היא יותר מאשר פסיכולוגיה. היא מתיחסת למהות החיים במבט שמכיל את המיתוסים, הפילוסופיה, התיאולוגיה, הדת, האמנות, היחס לטבע וליקום, לעל-טבעי, למוות, ולחיים שמעבר לנו. פירושו של יונג את עולם הסמלים העניק כלי מימדרגה ראשונה לחקר ההשוואתי של התרבויות, האמנויות והדתות. עניינה של הפסיכותרפיה היונגיאנית לא רק בפתרון נוירוזה מקומית, אלא בהעשרת הנפש את עצמה ובהגשמת היחיד את מה שנועד להיות. יונג הביא מושגים חדשים נוספים להבנת מבני הנפש ותיפקודה. מלבד הלא-מודע הקולקטיבי והארכיטיפ, הוא דיבר גם על אנימוס, אנימה, תיפקוד טרנצנדנטלי (העלאת חומרים לא-מודעים לתודעה בשירות האינדיבידואציה), עצמי, צל, פרסונה, אינטרוברט, אקסטרוברט. למעשה תיפקודים נפשיים אלה הם ארכיטיפים. חשוב לציין זאת, כי במבוא לספר נכתב על השפה הארכיטיפלית של יונג: "גישה מעין זו מעוררת תהיות והתנגדויות בין היתר מכיוון שתכנים אלו מזוהים לעתים קרובות עם עולם התוכן הדתי והמיסטי, ולכן השימוש בהם בעולם 'חילוני' נתפש כלא ראוי" (עמ' 14). ניסוח זה אינו מדייק, שהרי ההבנה הארכיטיפלית של הנפש חורגת בהרבה מהמימד הדתי של הנפש, כל היבט של הנפש וכל רגש, חוויה, יצר, מחשבה, הם ארכיטיפליים, ונראה לי שנקל לקבל את ההבנה הארכיטיפלית של הנפש דווקא משום שהיא מתיחסת למימד הדתי-רליגיוזי כאחד הארכיטיפים, אף כי המרכזי בהם. פירוש הדבר שהדתיות הנפשית היא תבנית חוויתית ארכיטיפלית, ולא אישור למציאות מקודשת של אלוהות במציאות שמחוץ לנפש היחיד.

ובאשר למיסטיקה - הדתיות והמיסטיקה אינן הינו-הך. המיסטיקה מבקשת אחר התמזגות הנפש והעולם ואילו ההבחנה בין הנפש לעולם היא הבסיס לפסיכולוגיה של יונג שעניינה פיתוח הרפלקציה של התודעה העומדת כנגד הלא-מודע, כפי שהאדם הדתי עומד כנגד אלוהיו מתוך עמדה דיאלוגית. יונג מדגיש את חשיבות ההכרה התודעתית שתפקידה לזהות את ההשלכה של התכנים הארכיטיפליים והאישיים על העולם, כדי לשוב ולהכיר כיצד הם פועלים בנפשנו ולא ככוחות שרירותיים בעולם. התודעה שמקיימת דיאלוג בינה ללא-מודע האישי והקולקטיבי מאפשרת ליחיד להטמיע את תכני הלא-מודע באופן מווסת ומודע, שמאפשר את התפתחות האינדבידואליות והגשמת העצמי. הבנה זו חשובה משום שהכיוון הרוחני של ימינו של העידן החדש ששאב מיונג את הרשות לחוות את הנסתר ולהתבסס עליו, נוטה לשכוח את חשיבות העיבוד התודעתי האינדבידואלי, ונוטה לשאוף אל התמזגות עם הכוחות הגדולים כיעד אולטימטיבי. העידן החדש נוטה לדבר בהכללה ובקלישאות, מבלי שהיחיד ייקח אחריות להבחנה בין אישי ללא-אישי, בין מודע ללא-מודע. העידן החדש גם רואה בחוויה הדתית את התכלית שניתנת להשגה מיידית, בעוד יונג רואה את העיקר במסע עבודת הנמלים האישית של פסיכותרפיה ואינדיבידואציה. העידן החדש מדגיש ומבסס עצמו על הטוב והרוחני בנפש ואילו יונג מתייחס רבות לבעית הרע והצל.

כבר בילדותו יונג חלם חלומות שעניינם דווקא הפן הייצרי והאלים של האל. מחלומות אלה - ובהמשך חייו - ממחקר האלכימיה, מ"פאוסט" של גתה, ומאיוב המקראי, הגיע להכרה שהנצרות מדחיקה את הצל האלוהי והרוע ואינה עונה לצורכי נפש האדם. יונג סירב ל"דמות האל האוהב ונעדר הקונפליקטים שמנחילה הכנסיה למאמיניה. דת שאינה יכולה להכיל בתוך מושג האל שלה את הרוע, שחווה כל אדם במפגשו עם המציאות, אינה מסוגלת להעמיד לרשות המאמין כלי שבאמצעותו יתמודד עם מציאות נפשית שמורכבת גם מחרדות, דחפים ושאר צרכים נפשיים" (מתוך המבוא לספר. עמ' 9). בספר הנוכחי עוסק יונג בעניין זה דרך המתח בין עקרונות השילוש (השילוש הקדוש הנוצרי שמכיל את האב, הבן ורוח הקודש) לבין עקרון הריבועיות. השילוש הנוצרי מייצג את שליטת הגברי, שהרי האשה נעדרת מהשילוש, כפי שמריה נעדרה ממנו. ואילו הריבוע מכיל בו את מה שהכנסיה שללה, הדחיקה והתנכרה לו – את האשה, החומר והרוע שעבור הנוצרי מזוהים עם צד הצל של הנפש. האשה זוהתה בנצרות עם החומר והרוע וכך התאפשרה השלכת הרוע עליה והתכחשות האדם (האדם הוא הגבר...) לצילו. יונג גילה שבניגוד לנצרות, התורה האלכימית של הנפש מבוססת על עקרון הריבועיות, כשהריבוע הוא מספר המסמל את הסדר השלם הבסיסי בנפש. האלכימיה מתיחסת לכל חלקי הנפש ומדברת במפורש על הרביעי (1, פרק י"ד, י"ט), שהוא הנשי, החומר והרוע.

אוסיף מה שאינו נאמר בספר שלפנינו: העיסוק של יונג ברוע בספר זה וכן בספרו "תשובה לאיוב", היה גם פרי הכרתו בצל שלו-עצמו שפרץ בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשנִשבה בקסם המיתולוגיה הגרמנית בבסיס הנאציזם. בשנים 1933- 1934 היו התבטאויות נאציות מפורשות שלו. בעקבות הכרתו בטעותו, החל לעסוק גם בספר שלפנינו, שהוא קובץ של שלוש הרצאות שנתן באוניברסיטת ייל בארה"ב ב- 1937, בתהליכי ההמון שמוסת על-ידי ארכיטיפים קולקטיביים ובסכנתם. הוא הכיר מנפשו שלו וכן מעיסוקו בפילוסופיה ובתהליכי הנפש של ניטשה, עד כמה האדם, שקרוב למעמקיו ומוקסם מהם, עלול להיות מוצף תכנים ארכיטיפליים שישלטו בו וישבשו את שיפוטו ואת שיווי משקלו הנפשי, כפי שקרה לניטשה, ובמידה מסוימת וזמנית גם ליונג. חשוב לצטט כאן את דבריו המפורשים (משנת 1937!) שעניינם נוגע לנו גם היום: "אף פעם איננו בטוחים מפני השתלטותו של רעיון חדש על עצמנו או על שכנינו. אנו יודעים מההיסטוריה החדשה, וגם מהישנה, שרעיונות כאלה הם לעתים קרובות כה משונים, כה מוזרים, עד שההגיון יכול להיענות להם באופן עלוב. המשיכה, אשר כמעט תמיד מתלווה אל רעיון כזה, יוצרת אובססיה קיצונית, שמצדה גורמת לכך שכל המתנגדים לרעיון – ויהיו הגיוניים ובעלי כוונות טובות ככל שיהיו – נשרפים בעודם בחיים או שראשם נערף או שהם מחוסלים בהמוניהם באמצעות מכונות הירייה היותר מודרניות. איננו יכולים להרגיע את עצמנו ולו בעזרת המחשבה שדברים כאלה שייכים לתקופה שחלפה לפני זמן רב. למרבה הצער לא רק נראה שהם שייכים להווה, אלא זאת שיש לצפות להתרחשותם במידה נכרת גם בעתיד...כאשר בני אדם מתאספים ויוצרים אספסוף, או אז משתחררים הכוחות הדינמיים של האדם הקולקטיבי – חיות או שדים רדומים בכל פרט ופרט, עד אשר הוא נעשה לחלק מההמון. האדם המצוי בהמון שוקע באופן בלתי-מודע אל רמה מוסרית ואינטלקטואלית נמוכה יותר, אל הרמה שתמיד נוכחת מתחת לסף התודעה. כאן הלא-מודע מוכן תמיד לפרוץ החוצה, מרגע שהוא נתמך ומפותה על-ידי התהוותו של המון... המשוגע, בדיוק כמו ההמון, מוכרע על-ידי כוחות לא אישיים המכריעים אותו." (עמ' 43- 45).

כמה חבל שאין בסוף הספר החשוב הזה מילון מונחים לתורתו של יונג וגם אין אינדקס. למעוניינים אציין כאן היכן בבין עמודי הספר ניתן למצוא הגדרות של כמה מהמונחים: ארכיטיפ (14, 42 ,156). עצמי (19, 118). צל ( 119, 120). תסביך ( 42). אנימוס ואנימה (62, 154). מנדלה (133, 143). ליבידו (17).

ספרות:

נצר ר., מסע אל העצמי, אלכימית הנפש - סמלים ומיתוסים. בן-שמן, מודן, 2004. .1

נצר ר., אינסטינקט רליגיוזי וחלומות דתיים. אתר האינטרנט של האגודה הישראלית .2 היונגיאנית החדשה.

פרנקל ו., האל הלא-מודע - פסיכותרפיה ודת. תל-אביב, דביר, 1985 .3

אוורבוך אורפז י., הצליין החילוני. תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, 1982. .4

[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The Public] [Society's Journal] [Contact us]