רות נצר

צילום

 

 

 

כבר שנים רבות משהו מושך אותי, מושך ואינו מרפה, אל מבנים וחצרות ישנים ועזובים, כדי לצלם את הזנוח, הנידח, הבלוי, הפרוץ, הסדוק, הפגוע, הפצוע והפעור. את זה שמיכוות הזמן האיטי ומכות פתאום הלמו בו, ניקבו, וחרצו בו סימנים.

כשאני מתבוננת עכשיו ברקמה השברירית של סדקי הקירות, החלונות, הזכוכית, המתכת והעץ, אני מגלה בכל תמונה מוקד פגיעה שהוא גם פתח אל העולם האחר, הלא-נודע האפל והחידתי, ובו בזמן הוא גם מוקד פנימי שאוחז את השברים מתוכם וממרכז אותם לישות לכידה, שלמה ורבת יופי.