|
|
|
גאולה גת - מעגל חיים ראיון עם
סלעית קורן גאולה נולדה
בגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, ושנות החינוך שלה מקבילות לימי הזוהר של גרמניה בימי הרפובליקה
הוימארית. הייתה זו תקופה של פריחה רוחנית,
האומנויות שגשגו, החינוך בבתי הספר היה מצויין- למשל קראנו את תומאס מאן שהיה אז
מאוד מודרני. המורים היו ליברלים, המורה שלי לגרמנית, שהיה גם סופר, גורש כעבור
שנים למחנה ריכוז בשל דעותיו הליברליות. הוא לא היה יהודי אפילו לא קומוניסט -
רק ליברל.
(Ernst Wiechert-''Missa Sinenomine''). עם סיום
לימודי התיכון החלה גאולה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה. הלימודים היו בכיוון של פסיכולוגיה
ביהביוריסטית, אך זכור לי במיוחד הפסיכולוגEduard
Spranger ,
שכתב על גיל הנעורים. כתיבתו עניינה אותי במיוחד. זאת לא הייתה פסיכולוגית מעמקים,
כמו שאנו מכירים היום, אבל זה היה הרבה יותר מעמיק מהפסיכולוגיה הביהביוריסטית
שלמדתי. באותו זמן עלה היטלר לשלטון. מי
שלא היה שם באותה תקופה לא יכול לתאר
לו מה זה. האימפקט היה במיוחד קשה כי גרמניה זאת ארץ מאד מאורגנת. הכל מסודר
מדווח ורשום. על כך היטלר התבסס. ברוח הזמן נוצרה דרישה להיכנס לאוניברסיטה
במוהל יד (הייל היטלר). לא יכולתי לשאת יותר את המצב. הפסקתי ללמוד. התחושה שלי הדריכה אותי שצריך לעזוב את גרמניה. במשך השנים למדתי להכיר שהאינטואיציה
היא קו חזק באישיות שלי. בתקופת לימודי היה לי חבר אותו
הכרתי דרך המוזיקה. שרנו יחד במקהלה. התחתנו ועלינו לישראל. היה בכך הרבה טעם ומשמעות
לבנות משהו חדש מול ההרס שנעשה בגרמניה. גאולה מגיעה
לארץ לקבוצת עבודה ליד רעננה ואח"כ ממשיכה למעיין חרוד. היה קשה מאד, עבדנו הרבה, נדרשה
עבודה פיזית ולא היו תנאי מחייה. למשל זמן רב ישנתי על מיטה מאולתרת על עץ -
סדרתי לי קרש בין הענפים וזאת הייתה מיטתי.
שנה וחצי לאחר
עלייתה לארץ נרצח בעלה, הוא הוטבע ע"י פורעים ערבים בסחנה. גאולה מספרת: אני
ובעלי היינו שחיינים מצוינים גדלנו על הים הבלטי והרבינו לשחות שם. היה ברור שטביעתו
של בעלי הייתה על רקע של הטרור הערבי. באותה תקופה היו כמה מקרים דומים של
טביעות בסחנה. גאולה המשיכה
עם קבוצת העבודה ,הגיעה לבית השיטה ונבחרה להיות האשה הראשונה בקבוצת חוגים. שם
הכירה את בעלה השני אבי שני ילדיה. מגוריה "השתפרו" והיא עברה לגור
באוהל. הזמנים היו קשים. בימים עבדו ובלילות שמרו על היישוב במסגרת ה"הגנה".
גאולה מדגישה ומציינת דווקא את הסיפוק הרב שנתנו החיים והבנייה באותם זמנים
בארץ. אחרי 15 שנות חיים בארץ התעורר
בי הרצון להעמיק את הידע שלי ביהדות, עברית כבר ידעתי היטב. למדתי מהר לדבר את השפה
ותוך שנתיים מבואי לארץ כבר קראתי ספרים בעברית. אני מאד אוהבת את השפה, זאת שפה
שבנויה על את ההזדמנות
ללמוד קבלה בשל תפקידה כמורה ומדריכה של ילדי עליית הנוער. הייתה לי הזכות להשתתף בקורס הראשון
ליהדות באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתה אווירה מיוחדת, כל המרצים התנדבו לתת
את המיטב. כולם רצו לצור משהו גדול. למדתי אצל גרשום שולם, פרופ' סימון ופרופ'
דינר שהיה לו הכשרון לתאר את התנך כאילו העם והתקופה חיים היום. נהניתי מאד
מהלימודים. זמן קצר לאחר
שובה לקיבוץ נהרג בעלה השני. גאולה נשארת עם שני ילדים קטנים. סיבת מותו של בעלי השני מאפיינת
את רוח התקופה. הוא היה גזבר ומזכיר הקיבוץ ונסע בתוקף תפקידו לתל- אביב. המצוקה
הכלכלית הייתה כה קשה שלא היה כסך לנסוע באוטובוס. הוא עלה טרמפ על משאית גדולה,
שהובילה כדי- חלב, זאת למרות שכבר היה
אחרי פציעה קשה מאימונים. הוא נפל ונהרג במקום. בקיבוץ גאולה
עובדת כמטפלת עם ילדים קטנים בגיל שנה- שנתיים. במהלך עבודתה קורה אירוע, שלימים
תכנה אותו מפגש קשה עם הצל שלה, ואשר נתן לה את הדחיפה להגיע לאנליזה. גאולה
מתארת את מה שארע: עבודת המטפלת באותם ימים הייתה
קשה ותובענית. באחד הבקרים היה קשה במיוחד. היה יום חורף קר לא היה חימום, כל התינוקות
בכו, הם היו רטובים, לא ידעתי את מי לקחת קודם. היה המון תסכול, לא היה ניתן לספק
אפילו חלק קטן מהצרכים של הילדים האלה. ילד אחד בכה במיוחד לא יכולתי לשאת זאת
והרבצתי לו. זאת הייתה חוויה איומה. מלבד רגשות אשמה, מעשה זה נתן לי הרגשה שאני
לא מכירה את עצמי. בעקבות כך, החלטתי
שאני זקוקה לאנליזה. האנליטיקאית שלי הייתה יוליה נוימן. כבר קודם קראתי את
כתביהם של פרויד ויונג. התאימו לי רעיונותיו של יונג ומושג הצל תאם את החוויה
שדחפה אותי לאנליזה. נסיעותי לאנליזה הכבידו מאד על הקשר עם ילדי שהיו יתומים
מאב, אך היתה זו תקופה פורייה שתרמה לי רבות. הדבר החשוב ביותר
שלמדתי באנליזה היה פענוח חלומות. פענוח חלומות של עצמי ושל אחרים הוא הכרחי בעבודה
אנליטית. לאחר שנתיים
באנליזה גאולה מתחילה לחשוב על עבודה כפסיכולוגית. הזמנים היו ימי קום המדינה
ותקופת הפילוג בתק"מ. גאולה עוברת לאיילת השחר בגליל. הגליל באותם זמנים
היה ריק מפסיכולוגים (היתה אחת אך היא עזבה). גאולה מתחילה לעבוד מהר מאד היא
מבינה שעליה ללמוד אמצעי אבחון. היא לומדת רורשאך אצל דוד קדינסקי. הוא היה רורשכיסט מצוין. כשנה עשיתי
טסטים בהדרכתו ואח"כ המשכתי לבד. במהלך עבודתי ערכתי למעלה מאלף טסטים.
הרורשאך מאפשר הצצה לנפש האדם. בעזרתו, יכולתי להבין את העולם הפנימי של המטופלים.
בתחילת כל טיפול עשיתי טסט. הרורשך הדריך אותי על מה לשים דגש בטיפול. בקהילה היה צורך עצום לטיפול פסיכולוגי.
היו הרבה מאד
פניות, רובן של ילדים עם תסמונת אורגנית. לסביבה
היה קל יותר להתמודד עם הילדים שהיו להם הפרעות רגשיות, אך היה קושי רב
עם הילדים האורגנים. הם היו בדרך כלל אינטליגנטים
אך לא היה ניתן לעזור להם רק עם הבנה נפשית. המודעות והידע על התופעות האורגניות
הגיעו לארץ רק בשנות ה-50. לפני זה לא ידעו מה לעשות. הדיסלקציה, חוסר ההתמצאות
וקשיי הריכוז נשארו גם לאחר הטיפול הנפשי, והקשו בבי"ס. בעקבות כך יסדתי את
הכתות המיוחדות הקטנות בבי"ס היסודי. בהמשך מורים יצאו גם להכשרה מתאימה.
הכתות המיוחדות התמלאו מהר מאד. זה אפשר לילדים להישאר בסביבה הטבעית שלהם. כל
זה לווה בעבודה עם ההורים. עם הזמן נוספו גם הכתות המיוחדות של שפריר לגיל
התיכון וזה עזר מאד. במקביל התפתח גם התחום של הטיפול
הנפשי. יסדתי תחנה לטיפול בילד ובמשפחה באיילת השחר. שבע שנים עבדה
גאולה לבד באבחון ותרפיה לילדים ובהדרכת ההורים, הקשר המקצועי היחיד היה עם
פסיכיאטר ונאורולוג של ילדים. במשך הזמן התחנה גדלה והתפתחה. מצריף קטן עם חדר
אחד עברה לבית גדול יותר ובהמשך לסניף נוסף בקיבוץ אחר. נוספו מטפלים חדשים
שהודרכו ע"י גאולה. האדם הראשון שאימנתי לעבודה הטיפולית
היתה גננת. היתה לה אישיות מאד אינטואיטיבית. א. פרויד ממליצה באחד מספריה לבחור
פסיכולוגים לילדים מבין הגננות ולא מבין המורים בשל היכולת והידע שלהן לענות על
צרכים רבים של הילדים. את כל מי שרצה לעבוד בתחנה שלחתי
קודם לאנליזה. לי האנליזה מאד עזרה. דברתי בה הרבה על העבודה. ברורשאך שלי נאמר
לי שיש לי קו יצירתי חזק מאד אבל לא הייתי מוצלחת בציור או אומנויות אחרות. רק
לפני כמה שנים הבנתי שהיצירתיות שלי היתה בעבודה. ספרי קצת על
הקשר שלך עם אריך נוימן. כאמור הייתי באנליזה אצל אישתו.
באותו זמן הוא נתן חוגים. היה חוג אחד גדול במסגרת של הרצאות, בהן בד"כ הוא
דיבר על הספר החדש שכתב באותו זמן, והיה חוג קטן בו נפגשנו אתו כמה מטפלים
בילדים. זה היה חוג אינטימי יותר- קבוצת דיון בה דיברנו על התרפיה בילדים. נוימן
היה יונגיאני אבל עצמאי מאוד בחשיבתו ושונה מיונג בהרבה דברים. התעניינותו
העיקרית היתה תולדות התפתחות התודעה של האדם; הוא חקר בעיקר את הפסיכולוגיה
של הנשי, עם הדגש על חשיבות האנימה ביחסים
בין אנשים וביצירתיות האישית והקולקטיבית. מותו בגיל 60 היה אבדה איומה. ומה יחסך
ליונג? את יונג האדם לא הכרתי באופן אישי. יונג בתפיסתו הפסיכולוגית היה רחב
יותר מפרויד שהסביר את התופעות הנפשיות בעזרת המין. מושג הליבידו של יונג היה
רחב יותר. זאת היתה אנרגיה של החיים. בפענוח החלומות השתמש בסמבוליקה רחבה יותר
שהתבססה גם על הלא מודע הקולקטיבי. הוא עשה דפרנציאציה בין הנפש האינדוידואלית
והקולקטיבית. לשם כך נסע וחקר עמים רבים. כך שגישתו הרחבה התאימה לי מאד. כישראלית יש לי הסתייגות לגבי התייחסותו
של יונג באותם זמנים לתופעה של הנאצים. במשך 12 שנות שלטונו האיום של היטלר אין
בכלל פרסומים של יונג על הגישה של יונג מדברת אלי - הגישה
הסמבולית, חיפוש המשמעויות, אבל איני חסידה נלהבת של האיש. יונג שהדיפרנציאציה היא
מרכיב כה חשוב בתורתו לא התייחס לטוטליטריות האיומה של היטלר. במהלך שנות
עבודתה יוצאת גאולה פעמיים להרצאות בחו"ל. ב-1970 לניו-יורק וב-1984
ללונדון. הנסיעה לניו-יורק היתה בעקבות הזמנה
של האגודה היונגיאנית שם. הם רצו לשמוע על עבודה עם ילדים. יוליה המליצה עלי.
נושאי ההרצאות היו מהפרעות ראשוניות ביחסי אם- ילד עד להפרעות האני בילדות ובגיל
הנעורים. כתבתי ארבעה מאמרים. תיאורי מקרה של ילדים בגילאים שונים. בחרתי מקרים
עם הרבה ציורים ופסלים שיהיה ניתן להדגים. האולם בהרצאות היה מלא והקהל גילה
עניין רב. בקרב היונגיאנים לא היה מקובל אז לעבוד עם ילדים. אני מצאתי בכך עניין
רב. ילדים הם מאד שקופים ויש הרבה סמבוליקה במשחק ובהתנהגות שלהם. מכל השבחים, שקיבלתי על ההרצאות,
השבח הגדול ביותר היה עבורי דווקא מאיש התחזוקה בבניין של ההרצאות. הוא הקרין את
השקופיות שהבאתי. לאחר ההרצאה אמר לי שעכשיו הוא מבין טוב יותר את ילדיו שלו. ההזמנה להרצות באנגליה באה בעקבות
כנס יונגיאני שהיה בארץ. באחת ההרצאות באותו כנס עלה הנושא של דוד המלך. בעקבות
כך כתבתי מאמר על המפגש של דוד וגלית עם הדגש על הצל הקולקטיבי של ישראל. דוד
הרג את גלית, אבל השאיר את חרבו של גלית לעצמו כל חייו. דוד היה איש מלחמה. בלקיחת
החרב הפנים חלק מגלית. המשפט המסכם של המאמר היה שאנחנו מזדהים עם דוד ולא רואים
את החלק של גלית - את הצל הקולקטיבי שלנו. המחשבות
על הצל הקולקטיבי העסיקו אותי מאד. שאלתי מה קורה לצל כאשר הוא נהיה אוטונומי ולא
חלק מהעצמי (self). באופן רגיל לעצמי יש צל; אבל במקרים
קיצוניים הצל כה חזק ולא באינטגרציה שהוא הופך לישות בפני עצמו. הוא כבר לא צל.
יש כאן איזו תולדה חדשה - מוטציה, משהו בפני עצמו שאני קוראת לו אנטי סלף. אני
חושבת שזה מה שקרה בגרמניה. הצל הפך לישות. הגרמנים קוראים לתקופה
הנאצית התקופה החשוכה של גרמניה. ישבתי ושוחחתי
עם גאולה שעות רבות. השיחה היתה מעניינת מסקרנת ופותחת לחשיבה. כחוט השני לאורך דרכה של גאולה בלטו
הרצון לבנות, ליצור משהו חדש, להבין ולמצוא משמעות. אני שמחה ומודה על הזכות
להיות ניזונה במשך השנים מדרכה ומתפיסתה המקצועית. גאולה מסכמת
כך: אני מאד נהניתי מהעבודה. אדם שנהנה
מהעבודה שלו הוא בר-מזל. מחמת הגיל הפסקתי לעבוד. העבודה חסרה לי כי היא היתה
חלק משמעותי מחיי. היום יש לי יותר זמן לקרוא ולהקשיב למוזיקה, המוזיקה שליוותה
אותי כל חיי. |
[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy
school] [For The Public] [Society's
Journal] [Contact us]