צורות שונות של כוח, עצמה

תקציר ספרו של ג'ימס הילמן Kinds of Power – יעל האפט

(ניתן כהרצאה בחברה היוניגאנית הישראלית החדשה)

ג'ימס הילמן הנו אחד מהמבריקים ביותר שהיו עד היום באגודה היונגיאנית הבינלאומית. הוא גרם הן בהרצאותיו והן בספריו לאנשים לחשוב, למעשה "הכריח" אותם לחשוב, להגיב. כטריקסטר נהג לדון בדברים ידועים או באקסיומות מוכרות באור שונה מהרגיל, להאיר פינות חשוכות ולפתוח לנו את הראש לחשיבה שונה.

הוא מנסה מאז שכתב את ספרו Revisioning Psychology להנשים ( מהמילה נשמה) כל דבר, מה שלרבים מעמיתיו צרם, כי יש בזה חשיבה ארכאית. הוא טען שהפסיכולוגיה היונגיאנית דנה בארכאי.

הוא גם הטביע את המושג / Archetypal Psychology כשם שיצר את המשפט Soul making. וזה מה שהוא עושה בספר שלפנינו.

ידידה ותיקה שלו אמרה לי לאחרונה, כשסיפרתי לה שאני קוראת את ספרו מחדש כדי להכין תקציר ממנו, שקשה מאד לתמצת את ספריו. זה נכון. הוא כותב בסגנון ספירלי – אפשר לומר- מנקודה אחת הוא מתפשט ומרחיב עד שעובר לדרגה מעט נוספת ומכניס נקודה אחרת ושוב כספירלה חוזר ועוד מעגל נפתח. לכן יש הרבה חזרות אבל תמיד קצת שונות. בכל זאת החלטתי לנסות לתמצת תוך שמירה על הצורה הספירלית של דרך כתיבתו של הילמן ולהביא את מה שנראה לי כמשמעותי ומהווה כחוט השני העובר בכל הספר. אשאיר לאחרים להוציא ממנו דברים נוספים אחרים.

הספר שאנו דנים בו נכתב בשנת 1995 והוא דן במושגי כוח ועצמה על כל שלוחותיו. ואתם תראו עד כמה הוא עכשווי. הילמן טוען שכיום אין להפריד בין בעיות אישיות ובעיות של הקולקטיב. האחרון משפיע על הראשון ולכן יש טעם לבדוק את המצב הקולקטיבי כי "משהו עמוק משפיע על הרוח העכשווית של החברה כשלם" (עמ' 13). תחושות של כישלון, אימפוטנציה, משהו כלוא מבפנים שאדם מרגיש יכול להיות המראה, הראי, של המצב הקולקטיבי. כי "כשהעולם נשבר, מתמוטט וחולה בנפשו, הפרט סובל בהתאם".(עמ' 15). לדעתו המחשבות הלא מתפקדות dysfunctional ideasבעולם הנוכחי

2

דורש את הטיפול הפסיכולוגי אף יותר מאשר פצעי הילד הקטן שבתוכנו. לדעת הילמן (וזה כבר אמר יונג) שורש הבעיה של האדם הסובל כיום יש לו מימד ספיריטואלי, רוחני ולא רק פסיכולוגי.

מתחילת ספרו הילמן מדגיש את העיקר המלווה את הספר – האידיאה של הכוח, או יותר נכון הכוח, העצמה של האידיאות. מאחורי הפחד של אובדן והרצון לשליטה עומד הכוח, והוא תמיד בא בלבוש של שלטון, שליטה, השפעה, פרסטיזה, פרסום וכו'.

העולם כיום משתנה ללא הכר מהעולם שהיה: התחממות גלובלית, אסונות אקולוגיים, רעב, אנשים מחוסרי קורת גג, פליטים, מלחמות. הממשלות כאילו שולטות בעוד שמה ששולט היום בעולם הם בעלי הממון, דהיינו הכלכלה. מכאן שהעסקים נעשו הכוח העיקרי בחברה האנושית. הכלכלה נהפכה להיות הדת הנפוצה.

הילמן עוסק בבירור הצורות השונות והרבות של המושג כוח. ובכן, הוא שואל, מה זה כוח . כיום בפיזיקה מבכרים לומר אנרגיה. לדעת הילמן, אנו מוצאים את מירב צורות הכוח בדת ובפוליטיקה. מטרתו של הילמן היא להשפיע על דרכי המחשבה של הקוראים בשלוש צורות:

1. המחשבה שהון הוא כוח. או שהידע הוא כוח, או שהכוח טמון באינפורמציה. הוא מביא מדברי פוליטיקאים לאשש את דברו. למשל אמרסון אמר – החיים הם החיפוש אחר כוח. הילמן מביא אמירה אחרת שהכוח משחית. הוא ממשיך ומביא ציטטות מפילוסופים ביניהם רוסל שהכוח הוא תוצר של השפעות מכוונות. ולבסוף הוא מביא את שפינוזה שאמר שה- Virtue, מעלות טובות, הן תמצית אופיו של האדם (במידה והן פועלות בו) וזהו כוח, עצמה.

2. לברר למה מתכוונים כשמדברים על כוח. האם האדם רוצה יותר ויטליות או ליותר אפשרויות של שליטה על מצבים קשים, או להכרה בו, או ליכולת לשאת את כאבי חייו?

3. להרחיב את הדיון באידיאות של הכוח לתחום הרגשות, האינטלקט והרוח גם אלה שאינם תלויים בכוח הרצון האנושי.

מבחינה זאת הספר דן בפמנולוגיה של האידיאות על הכוח והעוצמה. לדעת הילמן, האידיאות הן הנס הגדול שקורה לאדם במציאות של חייו, כי האידיאות הן שקובעות מטרות פעולה, סגנון, ערכי אנוש,

צווי התנהגות דתיים ואפילו צורות אהבה.

3

בעבודתו, הן כאנליסט והן כמרצה ואף כשיצא לרטריט להתבודד, הוא מצא שהאידיאות מחזקות את הרוח ומאפשרות לפקוח את העיניים ולדמיין אפשרויות. הנשמה, לדעתו, מחפשת נואשות את כוח ה-מינד Mind שיבוא לעזרתה כנגד תחושת חוסר הכוח, אין האונים שאופפות אותנו.

כדרכו, הילמן מברר את מושג האידיאה. המילה היוונית לאידיאה היא " Eidos" שבא מהמילה "Idein " שמשמעו לראות. לראות הן כצורה והן כפרספקטיבה. המחשבות באות למוחנו. אנו אומרים "באה לי מחשבה" או "אני תפוס במחשבה". בואה של מחשבה יכולה להביא להמצאה. אל לנו – אומר הילמן- לקחת את מחשבותינו כמובן מאליו. הן זקוקות לחופש, לזרימה ולא להיות מקובעות.

אחת מהמחשבות, שהן שארית הגישה שלאחר דרווין, היא של הישרדות החזק. היא מביאה בעטיה את האידיאה של גדול. גדילה היא אינדיקציה של כוח ויעילות קשורה בזה. הילמן מציין משוואה של גדילה ויעילות וככוח משלים ומאזן שירות ותחזוקה או אחזקה. אלה הם הגיבורים של הכוח הנדון.

הילמן מנתח את גיבורי הכוח האלה ומכוון אותנו לשינוי גישה. הוא טוען שעד עכשיו הן השירות והן התחזוקה לא נחשבו כגיבורי הכוח. להיפך, הם נחשבו ל –necessary evil. לדעתו, עד שלא נשנה את הגישה שלנו לשירות ולתחזוקה – כל אידיאות נוספות לגדילה וליעילות לא יצלחו, רק אינרציה, עצלות והתנגדות יעמדו בדרך. המחשבה הקלאסית של גבורה היא למעלה וקדימה. מאד קשה להסתכל פנימה ולמטה לתוך הבעיה. והוא מזכיר דמויות מהמיתולוגיה להמחשת דבריו לגבי תוצאות הגישה החד צדדית של למעלה: הרקולס שהשתגע, ישו שנצלב, אדיפוס שהתעוור ואגממנון שנרצח בידי אשתו וכן את משה שלא ניתן לו להיכנס לארץ המובטחת.

זה אשר לגדילה (ועוד נחזור לדון בה). הילמן ממשיך לנתח את הכוח שביעילות. יעילות משמעו לפי המילון, כוח. היכולת לפעול ולהצליח במשהו. יעילות במשימה.

אין כמו הגרמנים ביעילות במחנות ההשמדה. הילמן מספר על ראיון, למעשה 70 ראיונות שערכה גיטה סרני עם פרנץ שטנגל שהיה מפקד טריבלנקה. היא הביאה אותו לתאר את יעילות התפקוד במחנה ההשמדה. לדעת הילמן, שטנגל במסירותו החד צדדית לבצע ביעילות את תפקידו גרם לו לא לראות איזה עבודה הוא בעצם עושה.

4

בשפה הפסיכולוגית היעילות הנה הצורה העיקרית להכחשה. כשיעילות הופכת לעיקר – התוצאות הן נוראיות. המחשבה נעשית קצרת ראות והיא יוצרת חוסר התייחסות רגשית. נוסף לכך, היפוכה אף הוא מתחזק, דהיינו, העברת האחריות ל"אחר".כן גם תופעת היעדרויות, תגובות מאוחרות, איבוד תעודות או מסמכים שהושמו לא במקומות הנכונים, אי החזרת טלפונים וכו'.

לעומת זאת, הילמן מביא מחשבה שונה על יעילות. הוא מסתמך על אריסטוטלס בספרו פיזיקה ומטה-פיזיקה, ובו היעילות היא זו הגורמת, המקדמת תנועה והמעוררת לשינוי. הסיבה להתייעלות גורמת לדברים לקרות. הילמן מזכיר את ניטשה שכתב בשנות 1881 את ספרו The Down of Day שבו הוא מזכיר את החיבור בין רווח, כוח, יעילות פנאטית ופשע.

הילמן מסיים את דבריו על יעילות באומרו שמחנות ההשמדה ממשיכים להיות שייכים למודעות במערב לא רק כדי להזכירנו על האפשרות של האנושות למעשים נוראיים, על הפוטנציאל הפתלוגי של טכנולוגיה סיסתמטית, על האסון של גזענות, על הרוע, על מות האלוה היהודי-נוצרי, אלא גם על ההערצה הקיימת עדיין ליעילות והיא ממשיכה לפעול ללא מודעות בנפש העולם המערבי כעדות לצד ה"צלי" של האל הנוכחי – הכלכלה.

עכשיו הילמן חוזר לדון בגדילה. כולם מדברים על גדילה ככוח. הז'רגון התרפויטי משתמש במילה גדילה לגבי גדילה פנימית, בשלות פסיכולוגית, המתורגם בלהיות בשליטה, להיות מועצם Empowered

גדילה, יחד עם זה, מצביעה גם על סכנה אפשרית כגון החל מחוב שגדל, מספר תושבי העולם שגדל, מספר מחוסרי עבודה או קורת גג שגדל, זהום אוויר שגדל, הסרטן שגדל.

לכן, הילמן אומר, אנו צריכים גיבורים של ירידה, מחייבי בגרות שיכולים להכיל עצב, הנותנים לזקנה אהבה, המראים נשמה בלי אירוניה או אי נוחות.

הדמויות המיתולוגיות שהילמן מזכיר שירדו לגהנום ללמוד איכויות אחרות מאלה ששלטו בחיים בחוץ: יוליסוס, פסיכה,פרספונה, אורפיאוס, דיוניסוס וגם הרקולס.

להלן כמה צורות שהילמן מנתח המתאימות לשינוי המצב הפסיכולוגי וההיסטורי:

5

1. העמקה Deepening

2.העצמהIntensification

3. השלה, הסרהShedding

4.חזרהRepetition

5.התרוקנות Emptying

אציין נקודות ספורות לגבי כל אחת מ-5 הצעותיו, שאותן הוא קודם כל מנתח.

1. העמקה. לפי הילמן, העמקה מתחילה על ידי זה שנשארים עם מה שקורה. נשארים עם ה-Mess.

הוא קורא לזה Staying power יהא זה בעבודה, בעסקים, בנשואין. לדעתו, כשאנו נשארים בעניין כל הצדדים גדלים, מתפתחים ומבשילים.

2. העצמה. בכלכלה משמעו להגדיל את התפוקה, יותר אנשים; בחקלאות יותר גידולים. אבל הילמן פונה לא להעצמה בכיוון זה אלא בכיוון של המחשבה הכרוכה למשל, ביצירת שירים. בגרמנית משוררים נקראים Dichters ושירה Gedicht, Dichtung. Dicht פירושו עבה, צפוף ולכן Verdichten פירושו לרכז, לעבות. השפה השירית, לפי הילמן, מעצימה במילה או בצירוף מילים הרבה אימפליקציות. לדעת הילמן, כל עוד לא יצאנו מהמנטאליות הילדית הרי שאנו מתרשמים מהעוצמה כפי שהיא מתבטאת כהרחבה, בשאיפה לגדול, לפאר, לבית הגדול ביותר, העסק הגדול ביותר, למרג'ים של חברות להיות גדולים יותר וכדומה. יש לקחת דוגמא מהיפנים שהלכו בקטן. הם לא המציאו, הם שיפרו. למשל את המניפה המציאו בסין אך את הקיפולים שלה שיפרו ביפן. אם הכלכלה, הוא טוען, תחשב כאמנות, הרי אז ההעצמה תיראה באיכות ולא ביעילות. הדגש יהיה על ערך מתמיד במקום רווח מידי. ההעצמה באמנות היא המסירות של האמן, ההתלהבות, ה- Passion והמאמץ.

3. השלה, הסרה. בסתיו על פי עונות השנה העלים נושרים מהעצים, הנחש משיל את עורו וכל זה מתקבל כדבר טבעי . לעומת זאת סגירת מפעל או מחלקה או עסק, סוף נשואין, פשיטת רגל, מחלה - כואב. הקושי הוא הפחד. הילמן מציע שכמו בטיפול מאמתים את המטופל עם הפחד בשאלה "איך זה יהיה כש.... כשמאפשרים לצלול כאילו אל הפחד ולהסיר את כל הדברים ששימשו כעין הגנות - מה

6

שנשאר הוא מה שממנו אפשר לבנות מחדש. (אני נזכרת בחברה שלי שהמוטו שלה היה – מה יכול להיות אם הכול יתמוטט או ישבר – כל עוד יש לי ידיים אתחיל מאלף.)

4. חזרה. רפטיציה. גדילה נחשבת בדרך כלל למשהו טוב כי זה דינאמי ואורגני, כמו העץ למשל. בעוד שחזרה נחשבת כשלילה כי היא סטטית ופועלת כמכונה אוטומטית. הילמן מציע להסתכל על חזרה בצורה אחרת. לדעתו, חזרה היא הכרחית כמו בריטואלים ובאמנות. הדחף לחזור, הקומפולסיה לחזור היא כמו אינסטינקט. כל זה, לפי הילמן, מראה את ההנאה של הנשמה בתרגול, משהו באדם דורש לעשות דברים באותה הצורה חזור ועשה. כדוגמת הילד המבקש כל לילה לפני השינה את אותו סיפור חזור וחזור. גם תרגילי הזן הם חזרה על משפטים. אם כן, שואל הילמן, למה לא לתאר את החזרה כדרך להעצמה, כמו הברקת דברים לעשותם יפים יותר?

5. התרוקנות. לריקות יש כוח או עצמה בלתי נראית המכתיבה את אשר יתבלט. כמו על העוסק בכיור מכיר. החומר של הכלי נוצר מהיותו סביב החור האקטיבי.

החשיבה הבודהיסטית טוענת שהגרעינים של כל הדברים הקיימים נמצאים באין, בריק, ורק טיפול מתחשב בריק מאפשר לגרעין לבצבץ. הריק בא לפני היש. הריק הוא הצורה הראשונה של נוכחות. הריק שבין עשייה לעשייה יש לראותו לא כדבר פסול אלא בעוצמה שברגיעה. הילמן טוען שחשיבה כזו שייכת יותר לזקנה ולא לנעורים. החשיבה שגדול הוא יותר טוב שייכת ,לפי הילמן, לחשיבה הארכיטפלית להתפתחות הילד של הגיבור שגדל כילד דחוי, שחייו בסכנה והוא פגיע, כדוגמת משה, ישו, הרקולס, פרסיאוס, אדיפוס. מחשבה זו משמשת כהגנה כנגד אי הביטחון העמוק בלב הכוח ההירואי. לכן

הילמן טוען, כל עוד נצמד לפרספקטיבה כזו נשאר עיוורים לאפשרויות השונות של הגדילה.

לאחר שדנו בגדילה וביעילות פונה הילמן לבדוק את הצד השני שהזכרנו, דהיינו, שירות ותחזוקה.

שירות. כולנו רוצים שירות אך מי רוצה לתת שירות? הילמן רואה בעצם המילה בעיה. המילה Servus משמעה עבד. הרבה מכונות כיום מחליפות את האדם במתן שירות. לרוב השירות נחשב לכלי לשיפור הפקת המוצר. הילמן מתנגד נמרצות לקישור בין שירות והפקה. Productivity , כי לדעתו כל אחד מהם מהווה גישה פסיכולוגית שונה. אנו נוהגים לחשוב שלשרת קשור בנכנעות בעוד שלהפיק קשור בכיבוש.

7

הפקה בונה בעוד ששירות שומר, משמר. וכמנהגו הוא מזכיר את הדמויות הארכיטיפליות כפרומיתיאוס, הטיטן היווני או היפסטוס כשהוא חושב על הפקה. בעוד ששירות מושפע מהדמות הארכיטיפלית של

הסטיה, אלת האש של האח. בתחום הקומוניקציה, התיווך שיש מן השירות בו, הוא מזכיר את הרמס.

הילמן מציע שוב לקחת דוגמא מהיפנים, לא לחקות אותם אלא ללמוד איך היפנים מדגישים במתן שירות איכות ואסתטיקה. שירות טוב משמעו גישה יותר אישית. כשהשירות הופך לאישי והקריטריון הוא על איכות הרי שתשומת הלב ניתנת להתייחסות בין המקבל והנותן. השירות האישי מדגיש את האדם לפני השירות. הילמן ממשיך שכשמתייחסים לדברים כאילו יש להם נשמה, נוהגים בזהירות ובנימוס וזהו שירות איכותי. הוא גם משייך זאת לאקולוגיה ולהיפותיזה של גאיה שהפלנטה שלנו היא אורגניזם חי ונושם. מכאן ששירות לעולם בעל נשמה, משמעו שהחיים האנושיים משרתים את האורגניזם החי הזה, ועלינו לעשות את הטוב עבורו, לדעת מה טוב לנשמת העולם. מאחר שבכל אדם שוכנת הנשמה, הרי שנשמת העולם שוכנת בכל אחד מאתנו. הכול הופך לאישי. העצמים חדלים להיות חפצים סתמייים. בגישה זו של שירות מתבקשת התמסרות ותשומת לב כל הזמן ל"אחר". כשהשירות מטפל בכל דבר כבעל ערך מיוחד כולל למשל הכסא באולם, כאילו יש בו נשמה, הרי שאתייחס אליו בעדינות והכסא, אם כך, יישאר במיטבו זמן רב יותר וישרת את היושבים עליו טוב יותר.

משמעות המילה "תשומת לב" ו-"מתן שירות" ביוונית היא Therapeia . הילמן בסיכומו של פרק זה מציע לשנות את מיקומו של השירות ממשהו מכניסטי לגישה איכותית כי אז מה שנראה כחובה או כעונש כדוגמת ניקוי, תיקון, שפשוף ועבודות שירות דומות , ישמשו כמודלים לאידיאה תרפויטית ואסתטית.

אחזקה או תחזוקה. כמובן שזה קשור גם לשירות. כולנו רוצים בתחזוקה קלה ונמוכה, החל בעסקים וכלה בענייני חיינו היומיומיים, כמו למשל כביסה ללא גיהוץ, תנור המתנקה בעצמו וכדומה. יחסנו הנמוך לתחזוקה גורם בעטיו גם ליחס נמוך כלפי אותם אנשים המתחזקים, הם מקבלים שכר נמוך מאחרים. לכן הילמן טוען שתחזוקה זו שאלה כלכלית, אקולוגית, סוציולוגית ועניין של צדק כלפי אנשים ודברים. הוא מזכיר את שימור האנרגיה וחוקי התרמודינמיקה.

8

הילמן כאן מכריח אותנו להסתכל על השימוש במילים לגבי העבודות הנחותות האלה של תחזוקה. באנגלית כולן משתמשות במילה Up. אין לי ברירה אלא להביא את השימוש בשפה האנגלית לדוגמא:

להרים Pick up, לרחוץ ' Wash up ותחזוקה , Upkeep. ההמחשה היא של למעלה, מאי סדר לסדר.

תחזוקה, אם כן, היא פונקציה הנוגדת את הפניה החד צדדית בכיוון האנטרופי. פרויד שייך אנטרופיה לאינסטינקט המוות. אם כך, טוען הילמן, תחזוקה שהיא בעיקרה Upkeep משנה את סוג האנרגיה. המדע מדבר על נגנטרופיה, Negentrophy, זו היא אנרגיה חופשית היכולה לעלות מעל לכוח הסתמי של דיסאינטגרציה אנטרופית. תחזוקה, אם כך, היא פקטור של תוצרת ולא רק צד "צלי" של מחיר התוצר מבחינה הכלכלית. יתרה מזאת, הילמן ממשיך, המילה אקונומיקס באה המילה היוונית Oikos שזה בית ו- Nomos שזה סדר, כלומר, עבודות בית. תחזוקה הופכת להיות אם כך הדאגה הראשית למחשבה כלכלית ולכן תחזוקה זולה או נמוכה משמעותה הזנחה עד לדיסאינטרגציה ומוות.

הילמן מרחיב, כדרכו, ואומר שהאסתטיקה של תחזוקה תופיע כשנחזור להכיר בשורש המילה שהיא Teneo שמשמעו להחזיק ולשמור. כמו במילהEntertain . Main בשפה הצרפתית היא יד. מכאן שתחזוקה Maintaining זה להחזיק ביד. כאן הוא מרחיב למשמעות הידיים ולכוח שניתן לידיים ולקשר בין יד ורגש. מכל האמור לעיל, תחזוקה, לפי הילמן, הופכת להיות גורם מהנה במקום הכרח כופה. כשאתה מתחזק את ביתך, אומר הילמן, אתה גורם הנאה לזולתך כשם שכאתה מתחזק מקומות ציבוריים אתה מתייחס לאזרחים אחרים המשתמשים גם הם במקומות אלה. אם אנו מדברים על אנימה מונדי (נשמת העולם) יש לתרגם את הדיבור למעשה. לדאוג לדברים. לכן במקום לצוות למשל לא לזרוק נייר על המדרכה או לומר "זה לא נימוסי לנהוג כך" או "אף אחד לא עושה כך" יש לומר: "הנייר לא רוצה להיות מושלך ושידרכו עליו, הנייר רוצה להיות בפח האשפה יחד עם חבריו".

בפרק הבא הילמן בודק את השפה של הכוח. כל כפיפות, Subordination, מאיזה סוג שלא יהיה מעורר את קומפלקס הכוח. כל אדם שחי למשל עם אדם דפרסיבי או עם אדם מניפולטיבי או נרגן, מכיר את התופעה, כמו גם מה קורה לנו שאנו מכפיפים, לא מרשים לרגשות מסוימים לעלות בנו. יונג לא פעם קרא

9

לקומפלקס הכוח אינסטינקט הכוח (האם בהשפעת אדלר או ניטשה?) . מקורו של העניין, לפי הילמן הרבה לפני יונג או פרויד. הוא כבר היה בימי הביניים מהשפעת הכנסייה הנוצרית של שתי המידות Ira שפירושה כעס ו-Cupiditas שפירושה תאווה. שתיהן מהוות כיום את אינסטינקט הכוח ואינסטינקט המין בהם מרס ואפרודיטה שולטים. ומכאן שאי אפשר לפקח עליהם אלה הם כוחות אוטונומיים.

הילמן עובר להסביר את המילה כוח. Power בא מהמילה בלטינית Potere שמשמעו להיות בעל יכולת. מכאן שכוח משמעו יכולת. לא עצם העשייה אלא היכולת לעשיית. וכמנהגו, מרחיב הילמן את העיון במילה "כוח" לשורשה. שורש המילה הוא Poti שפירושו בעל, לורד, מסטר. שורשה ביוונית Posis שבא מהמילה Des-potes ששוב פירושה בעל הבית, מצירוף המילה דומוס או בלטינית Domus ו-פוסיס שמשמעו מסטר. מכאן המילה דומינוס שפירושה לשלוט. הלורד, המסטר או הפרופסור השולט. העבדים ברומא קראו לבעליהם דומינוס וביוון העבדים קראו לשליטם דספוטס. מכאן באה המילה דספוט. האל עצמו בכנסיה הלטינית נקרא דומינוס.

הילמן שואל את השאלה המעסיקה רבים: איך לפעול בכוח, בעצמה מבלי לשלוט. זהו נושא המעסיק הורים לגבי ילדיהם, מנהלים לגבי עובדיהם וכן הלאה. בניסיון לפתור את השאלה הזו קמו ויצרו קואופרטיבים, קבוצות מנהלות וכיוצא בזה אך, לדעת הילמן, זה הגיע עד לקיצוניות של המוחלטות השיוויונית, והתחזקה החלוקה של אקטיבי – פסיבי, עבד – מסטר שלכודים במושגים של מי למעלה ומי למטה.

הילמן מפרט צורות Styles של כוח שאנו יכולים לזהותן בתוכנו, לטוב ולרע. והן:

מנהיגות

השפעה

התנגדות

סמכות

עריצות

פרסטיג'ה

. שליטה

10

אמביציה

כל אחת מהן הוא ינתח וכן ידון בהן גם מאספקט המיתוס הקשור. כי כידוע, המיתוס מרחיב ומעשיר ומאפשר יותר אוביקטיביות לגבי צורות חשיבה והוא גורם לנו להתשאות, לשאול ולדמיין. בדמויות הארכיטפליות אין טוב או רע. יש בהם משניהם ולכן איננו דן בהטפת מוסר. הילמן דן לא בתיאוריה של הכוח אלא בפמנולוגיה של הכוח.

פנמנולוגיה של כוח מראה שאין ממשות בגבולות הקובעת היכן מתחיל הכוח והיכן הוא מסתיים. לכן אנו יכולים לדבר על האידיאות הקשורות במחשבותינו על הכוח והן משפיעות על התנהגותנו. הוא מזכיר את יונג שאמר "היכן שהאהבה מולכת אין רצון לכוח והיכן שיש רצון לכוח – האהבה חסרה." זו לדעתו של הילמן גישה רומנטית . כאילו ישנה הפרדה בין האידיאה על האהבה והאידיאה על הכוח. והוא שואל ומה בדבר כוחה של האהבה?

נחזור לצורות הכוח שהילמן הזכיר.

שליטה. קונטרול.

זו מילה שמרבים להשתמש בה. היא באה מהמושג Contra Rotullus- כנגד הסיבוב. יש במילה זו גם משמעות של התאפקות Restrained . הילמן בהקשר זה מזכיר את מיכאיוולי בספרו Prince שראה את הכוח במונחים של שליטה על המזל – פורטונה . הכוח אם כך, טמון ביכולת שלנו לשלוט במשחקי הגורל. אותו אדם היכול למנוע או לעצור את תהפוכות הגורל הוא אדם בעל כוח.

שליטה משמעותה לדעת מה קורה, מה הולך. ישנה גם שליטה סובטילית, מעודנת והיא כשאדם אומר לאדם אחר "תעמוד מאחורי ואני אחפה עליך" או "עלי לסמוך עליך". כשאנו קושרים אדם בהתחייבות כלפינו, זהו סוג של שליטה. מכאן מסיק הילמן ששליטה מחלישה את הכוח, כי האדם תלוי באחרים הסרים למרותו. זה גם מראה על הרבה חרדה חבויה, הפחד לאבד שליטה. כל איבוד שליטה הוא מצב מפחיד. לכן הילמן מציע לראות את איבוד השליטה בצורה אחרת לגמרי. הדמות הארכיטיפלית מאחורי התופעה של אנרגיה בלתי נשלטת הוא דיוניסוס. דיוניסוס מעולם לא היה פוליטיקלי קורקט. תמציתו של כוחו של דיוניסוס הוא המשפט "לזרום עם הזרם" Go with the flow לזרום כמו בריקוד, ללכת לפי

11

קצב הנפש. אי אפשר לשלוט על דיוניסוס אבל ניתן להשתמש בכוח הדיוניסי לבדיקה וזרימה עם מה שיש.

תפקיד. Office.

הכוח שבא עם התפקיד ונעלם עם סיום התפקיד. המילה באנגלית אופיס בראש וראשונה משמעה מתן שירות. לתפקיד יש כוח שאינני אישי. הוא כאילו נוחת מלמעלה, טרנסנדנטלי. הוא נשאר גם לאחר שהאדם עזב את תפקידו. אנשים שוכחים זאת, טוען הילמן. ולכן הוא מציע שהאדם בתפקיד יזכור קודם כל שהוא בשירות של ולמען האחר.

פרסטיז'ה.

זהו הצורך להערצה ולביטחון עצמי. אבל לפני שנחרוץ משפט שלילי על תופעה זאת מציע הילמן לבדוק את ההשלכה החברתית של הצורך בהערכה ובהערצה. הכרה של החברה חשובה לכל אדם. הפרסטיז'ה רוצה רק להרשים, לא להשפיע, לא לשלוט, לא לפקח. כי כל מעשה יכול גם לא להצליח ואז נפגעת ההערכה כלפיו. לכן ככל שהאדם יעשה פחות כן הוא ישמור על הפרסטיז'ה שלו. הילמן,כדרכו, בודק את המילה פרסטיז'ה ומקורה. מקורה הוא מ-המילה Praestigia שהיא דלוזיה ואילוזיה, כמו הטריקים של הלהטוטן, וזה כמובן יכול להביא לשקר ולהעמדת פנים. (זכור לי אבא של חברה מילדותי שנבנה סביבו כסות של פרסטיז'ה, עד למותה של אשתו שהכול התנפץ כמגדל של קלפים.) התפקיד נותן את הפרסטיז'ה.

אקסהביציוניזם.

מוכר כ"קומפולסיה להראות את האיברים המיניים". מובנו האחר הוא ניסיון מוגזם לתשומת לב. הילמן מראה שהפסינציה של ההילה הסקסואלית שייכת לכוח. המילה Facinumהייתה המילה הנפוצה ברומא להצגת הפניס. והיא שימשה כמגן נגד כוחות הרוע וחוסר המזל. הילמן טוען שכל צורות של עצמה (תפקיד, ניהול, סמכות וכו') מקרינות ויברציות של פוטנציה. לדעת הילמן, זה יכול להסביר תופעות של הטרדה מינית שקורות במקומות העבודה.

12

אמביציה

אמביציה יכולה להביא את האדם לקצה גבול יכולתו. לאנשים אמביציוזיים, כך אומרים, יש תיאבון לכוח, לעצמה. הילמן נתפס למילה תיאבון ויורד לשורשה. היא באה מהמילה Petere שהוא התרגום הלטיני של המילה היוונית Orexis (מכאן המילה אנורקסיה = ללא תיאבון.) משמעה כמיהה, תאווה. ושורש המילה הוא Oregein שפירושה להושיט יד. אם נעמיק יותר, אומר הילמן, נמצא עוד דברים מוזרים. Petere תיאבון שייך למילה Ptero שהוא ביוונית כנף של ציפור. התיאבון באמביציה מעלה אותנו מעל לקרקע ונושא אותנו עד קצה גבול האפשר. השליטה על התיאבון, מוסיף הילמן, הוא תחליף לא מודע לשליטה על האמביציה. (הוא מזכיר בהקשר זה את הסימפטום פחד הטיסה). אמביציה במובנה הבסיסי קוראת לסיכונים. הוא מסיים נושא זה בציטטה מוליאם בלייק בכתב (תרגום חפשי שלי) "לעולם אינך יודע מהו מספיק אלא אם כן אתה יודע מה הוא יותר ממספיק. הדרך ל"יותר" מובילה לארמון החכמה."

Reputation – שם טוב או שם רע.

הילמן מצטט את שקספיר מאוטלו. אוטלו ברגעיו הקשים קורא Reputation, reputation, reputation

O, I have lost my reputation, I have lost the immortal part of myself " להילמן זו נקודת מפתח כי, לדעתו, לחלק הנצחי של הנשמה יש צורך להתעלות מהחידלון, מהאפסיות ולהיות משהו בעיני העולם. הילמן אומר שהחלק הנצחי של הנשמה הוא ה"מלאך" שנולד אתנו והוא המלווה הסודי שלנו. סוקרטס קרא לו Daimon. המנהג של חגיגת ימי הולדת עם עוגה ונרות מקורה בריטואל המכבד לא את בעל השמחה אלא את המלאך שנולד אתו. חגיגה זו קשורה תמיד עם ההורים, המשפחה כי הם חלק מהירושה הנפשית. כשאנו מכירים ומכבדים את המלאך שהוא בתוכנו הרי שכל הדברים החיצוניים הם כעין מסכה, כלומר הפרסונה, ולא מי שאנו באמת. לדעת הילמן המשפט "היה נאמן לעצמך"

To this own self be trueפונה למלאך הפנימי.

13

השפעה

לאדם בתפקיד יש לו מעצם התפקיד השפעה. היא יכולה להיות חיובית או שלילית. הילמן מציע להיות פתוח להשפעות, אבל להבדיל בין הדברים ולא להשתמש בהן לכוח.

התנגדות.

גם להתנגדות יש כוח. התנגדות לשינוי היא גם כוח.

הנהגה.

הנהגה איננה דבר נרכש היא מולדת. הילמן לוקח דוגמאות מעולם החיות. לדעתו תרבות רואה בחיות את המיתוס של עצמה. לאו דוקא הגדול או החזק ביותר גורם לחיות אחרות ללכת בעקבותיו. כך אצל הפרות, הסוסים,החתולים. הילמן מציין את השוני בין האדם לבין החיות. אצלן המחשבה והפעולה מופיעות ביחד. אצלנו החשיבה לא בהכרח קשורה לפעולה. מכאן אנו לומדים או מנסים ללמוד משגיאות. גם בפסיכותרפיה ישנה הפרדה בין חשיבה לפעולה. לצרפתים יש ביטוי המבטא יפה את הפיצול הזה. הם קוראים לו L'esprit de l'escalier , המחשבה שבאה לנו על המדרגות, כלומר לאחר המעשה. הסוד שבמנהיגות איננו גבורה, אמביציה או השפעה. היא מופיעה כשהסיטואציה מתאימה,הזימון הנכון. (דוגמת צ'רצ'יל למשל). הילמן מסכם פרק זה באומרו שמה שמאפיין מנהיגות זו היכולת להכיל ולמלא אידיאות מרחיקות ראות ולא לפחד מאידיאלים. (כדוגמת לנין או סימון בוליבר).

ריכוז.

התרכזות היא דבר שהנפש זקוקה לו ונהנית ממנו. הילמן מעלה מחשבה שחוסר הריכוז של ילדים הסובלים מהפרעת ADD (Attention Deficit Disorder) מגביר אצלם את האלימות והוא נובע מכך שבאלימות, בסכין, במוט, בשרשרת או באקדח טמון כוח ריכוזי רב ולכן הנשק יכול לספק את מה שבית הספר לא מצליח לעשות. יתכן, סובר הילמן, שיש למצוא דרכים אחרות ללימוד שתופסות את תשומת הלב ומעוררות התרכזות. יתכן שדרמות, הדמיות, ריטואלים ופעולות של ריתמוס יכולים להחזיר את הכוח מהנשק אל מוחו של הילד. עצם המילה התרכזות משמעה הסתכלות פנימה, התכנסות. זהו הכוח האינטרוורטי הנמצא אצל השאמאן, הנזיר, המתבודד, המיסטיקאי וכו'.

14

סמכות. Authority

סמכות באה עם הגיל, אבל לא רק. היכולת להעריך דברים שנעשו, היכולת לשיפוט ערכי על ידי ראיית כל הזויות וכן ראייה לעומק לאורך זמן והתוצאות של מעשה או דבר. הקול הסמכותי מביא איכות, ביטחון וסוג של Conviction ,אמונה בדבר, שאיננו מושתת על עניין אישי. מי שנמצא ליד איש כזה מרגיש את כוח האוטנטיות. יש לו את זה. כוחו מתבטא במיוחד כשצריכים אותו או כשהסיטואציה דורשת זאת.

(בצעירותי קראתי ספר שאת שמו שכחתי וגם לא זכור לי הרבה ממנו פרט לתמונה אחת שהפעימה אותי עד היום: הגיבור שבספר נכנס לזירה שמשני צדדיה היו אסירים אלימים ביותר וזועמים. הזהירו אותו לא להיכנס כי הם ישחטו אותו. אבל הוא בשקט רב החל לצעוד בבטחה ובסמכותיות. מבלי לומר דבר משהו באווירה השתנה וכך הצליח להכניע, לא באלימות, את האסירים הזועמים. ) הילמן אומר שאפילו חיות חשות בסמכותו של אדם. העיקר הוא לא להיות אישי, כלומר, לא לפעול מה"אגו". סמכות נותנת כוח אדיר והפיתוי להשתמש בו בצורה שלילית ואף אכזרית רובץ לפתח. לכן על האדם הסמכותי להיות מאופק, לא אישי ועצמאי. הילמן מזכיר כאן את ברנרד ברוך, איינשטיין, סגובייה, קאסאלס, רואו ומטיס. היה להם, כדבריו, את ה"מלך הפנימי". (הילמן מצטט גם את שקספיר בהמלך ליר בהקשר לסמכות (עמ' 164)). סמכות היא יותר מידע , זיכרון, שיפוט, מוכשרות או יחסי אנוש. מאחר וזו איכות

שאיננה נראית היא גורמת בעטיה להרבה קנאה ולהפחתת ערך.

הילמן מביא עוד פרט שהרומאים קוראים לו Gravitas, כובד מסוים שנותן לך חשיבות. וכרגיל, הילמן לש את המילה גרביטאס מכל אספקט ובסופו הוא מגיע לשורשה בסנסקריט Guruhשמשמעו כבד, שוקל הרבה. דמות המכילה חכמת הקהילה, מייצגת את הכלל ולא קשורה להיסטוריה הפרטית האישית – יש לו מן הכובד של הסמכות, יראת כבוד.

15

שכנוע Persuasion.

הילמן, כדרכו, מחזיר אותנו למקורות המילה שהן Suada ו- Peitho, אלה הן שמות של אלות. סואדה

משמעו לעשות טוב ונעים. בעולם היווני פייסו,Peitho ,מופיעה כדמות או כאיכות הקשורה עם האלות אתנה ואפרודיטה. .Persuasion הוא כוחו של הפיתוי על ידי דיבור משכנע (אתנה) או צורה יפה של הדיבור (אפרודיטה), והמתנה הגדולה של פייסו היא הרטוריקה. היכולת לדבר ולשכנע היא חשובה בכל מקום (אזכיר את אבא אבן בזמנו). לפעמים גם כשהרטוריקה ריקה מתוכן היא עדיין משכנעת.

כריזמה.

כריזמה ניתנת לאדם על ידי האלים. הכוח הכריזמתי מוסיף זוהר. היא כוח מסתורי שאיננו שייך לאדם אבל פועל בו בזמנים מסוימים, והיא יכולה להיות גורם מכריע כי היא משנה היסטוריה. הילמן מזכיר את דה גול, אברהם לינקולן, מרתין לותר קינג.(משה דיין במלחמת ששת הימים?)

הכוח העולה.

הילמן מביא את ההקסגרם הראשון ב-I ching המדבר על עליית כוח היאנג והחיה הקשורה לזה הוא הדרקון. והוא מצטט: The movement of heaven is full of power וכן הלאה. תנועת השמיים היא כוח שמעל ליכולת האנושית. הילמן טוען שישנן תקופות שלאנשים מסוימים ניתן כוח שתוצאותיו יכולות להיחשב כמעשי גבורה. ( באה לי מחשבה שמלחמת העצמאות ומלחמת 6 הימים היו תקופות כאלה.) אבל, ממשיך הילמן, יש תקופות שתוצאותיהן הן ארוגנטיות, אינפלציוניות ופאנאטיות.(היטלר, תוצאות מלחמת 6 הימים, אחמדיניז'אד כיום?) הילמן טוען שהאנושות נאכלת על ידי כוח אדיר ושאנו עומדים כטיפשים להבין מה קורה.

החלטה.

לא אלאה אתכם בניתוח המילה או בשורש המילה החלטה. החלטה משחררת כוח. עצם ההחלטה היא כוח אך יש כוח גם בלא להחליט. לכן הילמן מתריע שיש לבדוק כשיש קושי בהחלטה מאיזה מקום הוא בא.

16

האם מחכמה הרואה נוכחה את תוצאות ההחלטה או מהיסוסים ניאורוטיים. והוא מסיים במשפט הילמני, שגם לבדוק את עצמנו כרוך בהחלטה.

הפחדה.

הכלת כוח על ידי הפחדה יכול להביא לתוצאות. פחד משותף לקבוצת אנשים מאחד אותם. לדעת הילמן, ההפוגה הארוכה בין מלחמות העולם היא תוצאה של פחד. (לדעתי אנו נמצאים כיום במלחמת עולם שלישית אך הפחד גורם לאומות לא להכיר בכך). הילמן משייך את ההפחדה למיתוס של מרס שהיו לו שני ילדים שאחד מהם נקרא פובוס – פחד. ממנו באה המילה פוביק ו-פוביה. יחד עם זאת, הפחדה גורמת גם לריגושים. (כולנו זוכרים זאת ממשחקי ילדות). הילמן טוען שעד שלא נכיר בהנאה שכרוכה בהפחדה לא נוכל להבין את מלוא העומק של כוח זה. (אני מזכירה את גוטאנאמו מהצילומים שראינו בטלוויזיה.) הילמן מזכיר שבודהה אמר שכל הדברים חשים פחד, גם צמחים ואפילו אבנים. עצם העובדה היסודית הזאת נותנת למודרה של "אל פחד" חשיבות קוסמית.

עריצות.

משמעות העריצות מאז היוונים היא מוחלטיות. ג'ון לוק, הפילוסוף בן המאה ה-17, תאר עריצות ככוח אבסולוטי של אדם אחד על השני. הילמן מדבר לא רק על דיקטטור עריץ אלא על שלטון עריץ. שלטון עריץ יכול לשלוט על הנפש בצורת האמונה הדתית הפנדמנדליסטית. כמו גם דעות נחרצות מוחלטות, או עשייה מוחלטת שכך נעשה ולא אחרת. הילמן מציין סימפטומים גופניים כביטוי לחוקים מוחלטים פנימיים, כגון: התכווצויות, כאבים ארטריטים , בעיות במחזור דם ועצירויות יכולים להצביע על הרגלים כרוניים שלא מאפשרים זרימה. הדמות הארכטיפית השייכת כאן היא סאטורן כשליט עריץ.

מצד שני סימפטומים של נפילות או משברים יכולים, לדעת הילמן, להצביע על משהו שעולה ומתמרד כנגד המוחלטיות של ההרגל המודע. הרגל מודע הוא זה שפעל לטובתנו במשך שנים ושהפך עם השנים למשהו מוחלט. המודעות עצמה, טוען הילמן, יכולה להיהפך לעריצה.

לפי הילמן, העריצות יושבת על מיתוס. המיתוס על הגיבור הכול יכול. תופעות של הסתכנות בהרפתקאות מסוכנות, מירוצי מכוניות וכדומה. קשור לכך גם המיתוס על הקשר האידיאלי, האבסולוטי או הסקס

17

האידיאלי וכו'. לפי הילמן, כל עוד איננו מודעים למיתוס הפועל אנו עיוורים לראות איך למעשה אנו חיים אותו. (מעלה את המחשבה על המיתוס שחיינו עליו, שהצבא שלנו הוא כול יכול).

ישנן כמה דרכים, לדעתו של הילמן, לריפוי העריצות. 1. להרוג את העריץ.2. להיהפך לדמוקרטיה. לתת לכול אחד אפשרות לדבר. 3. להקים ועדות שונות. 4. לחזור לגישה הפוליתיאיסטית. אמנם הן ההיסטוריה והן האנטרופולוגיה הראו שהריפוי הפוליתיאיסטי לא מבטיח חופש מעריצות פוליטית אבל מבחינה פסיכולוגית, הוא טוען, כדאי לבחון אפשרות זו. מאחר שהמחשבה על פנתיאון מתאימה למבנה הפנימי של הנפש, כשאנו חווים שמשהו משתלט עלינו במוחלטות, עלינו, לפי הילמן, לשאול את עצמנו איזה פרינציפ, איזה מיתוס, מי תפס את הפיקוד בתוכי, איזה כוח עלה בי. ריטואלים של שאלות כאלה מחזקות. עלינו לנקוט כמו שאנו מפרשים חלום. לא בוחנים רק מה ה"אני" שבחלום עושה או לא עושה, אלא מה יתר הדמויות שבחלום עושות, מי הן ומה הן עושות בחלום. שאלה פוליתיאיסטית כזו הייתה ביוון. היוונים לא שאלו את האורקל "מה לא בסדר אתי" או "מה עלי לעשות עכשיו". הם שאלו "לאיזה אל או אלה עלי לפנות בסיטואציה הזאת". עצם השאלה "מי" או "למי" מפחיתה את הפוטנציאל לעריצות של האדם עצמו.

וטו.

היכולת להטיל וטו משמעה: אני אוסר, לא מרשה. המון כוח טמון במילה "לא". פעוט בין שנתיים ושלוש מכיר כבר בכוח של ה "לא " שלו. (להזכירכם – סרטר בנה את הפילוסופיה האקסיסטנציאלית שלו ביכולת לומר "לא".)

טוהר – Purism .

גם לניקיון, לטוהר רוחני יש כוח רב. הוא לא מופיע לעתים קרובות אבל קורבנות כבר נפלו לאורו כמו גנדי ומרטין לותר קינג. הילמן מזכיר גם את סולזניצן. אבל, מתריע הילמן, הטוהר ללא רבב, הפוריטניות היא עצמה עריצה לגבי החיים ומורכבותם. היא דוגלת באחידות (מילים כמו סדר , אמת אחת ויחידה וכדומה). הגישה הזו עומדת מעל לכסף, מעל לפרסטיז'ה או פרסום. היא מקבלת כוח מהימנעות. אלה הנושאים את דגל הטוהר, הפוריזם, הם מסוכנים. הם לא שונים מהטרוריסט הפאנאטי. ראייה חד צדדית

18

מבודדת את האדם הנושא בה. מצד אחד הוא נראה כאלטיסט בעל כוח, אך מהצד האחר הוא ארוגנט, עד לסכיזואיד או/ו פסיכופט מסוכן, או לפרנואיד הזייתי. אנו יכולים להעריץ את הרוח הפוריטנית אבל אנו גם מפחדים מפניה. בסיכום, הילמן שואל, אם הכוח הרוחני איננו הכוח האולטימטיבי.

מכאן עובר הילמן לדון בכוח הסובטילי, העדין.

הכוח הסובטילי הוא כוח נשי של יין; אלטרואיזם, חסד, פילנטרופיה. אמנם לא כל הפילנטרופים הם בהכרח בעלי אופי ראוי להערצה. הכוח הטמון ברחבות של ההענקה ולא קשור עם כוונת הנותן. הוא קשור יותר עם התוצאה האימפרסונלית של המתנה. הילמן מתעכב על ההנאה, שלדעתו היא אחת מהכוחות הגדולים שבקוסמוס. פרויד הכיר בפרינציפ ההנאה. אבל, אנשים רבים רואים בהנאה יריב לאטיקה בעבודה. הילמן מציין שהיריבות הזו בין הנאה לאטיקה גורמת לכך שאפרודיטה נכנסת לפעולה דווקא במקומות שאוסרים עליה להיות בהם והיא מתבטאת ,למשל, בהטרדה מינית או בפירושים של הטרדה מינית. והוא שואל מדוע המחשבה על עבודה נפרדת מהנאה. מדוע נעימות, פלירטוט, ליצנות וכדומה מותרת רק בברים. מדוע רק למלצרית מותר לומר כשהיא מגישה את האוכל – תהנה. למה, למשל, לא יאמר המנהל לעובדיו, או המורה לתלמידיו – תיהנו מהעבודה או מהלימוד.?

הילמן אומר בהקשר זה, שהנשמה כבולה, ומזכיר כאן את הניצוצות של הנשמה הכבולות בחומר, כדברי האמנים, או באלכימיה- הזהב,והוא מזכיר את מושג הצמצום בקבלה היהודית. מאחר והאלוהים נמצא בכול הוא צריך היה להצטמצם כדי שיהיה מקום לדברים בעולם. הילמן ממשיך שהצמצום קורה בחיי היומיום לא בתחושה של אלוהות אלא כרגשות של אי יכולת, של גלות, בתחושה של לא להיות במגע עם הדברים, לא להיות בשליטה. במקום לראות את הצמצום הזה ככוח מחליש מציע הילמן לראותו כצורך לקבל כוח על ידי הימנעות עצמית חכמה.

מעבר לכוח הסובטילי, ישנם כוחות נוספים, לפעמים הם מופיעים בחלומות. אלה הם כוחות שהילמן קורא להם אנימיסטים. אנו נתקלים בהם באקולוגיה, בטוקסיקולוגיה ובני האדם תלויים בהם.

החלק האחרון של הספר דן במיתוסים של כוח ועצמת המיתוסים. הילמן עובר לדון בארכיטיפולוגיה.

19

ארכי הוא מונח יווני לפרינציפי יסוד, המטפורות הבסיסיות עליהן מושתתים הדברים שנותנות צורות אופייניות וסגנון של הבעה על מה אנו חושבים, מרגישים ואומרים. הדמויות שהמיתוסים משקפים, כדוגמת הקצרנות, מציינות מתכונות אלה של התנהגות ואופי. הילמן קורא להם קווים חטובים ארכיטיפליים.

קווים אלה תמיד לובשים צורה פרסונלית. אנו פוגשים אותם באמנות, בדרמות, בציור, פיסול, בשירה ובצורת כתיבה. עד היום אנו פוגשים בהם כפסלים בבניינים ציבוריים כמו דמות אלת הצדק, ההיגיון, המשפט, החירות ועוד. הגישה המיתית לכל אשר קורה הייתה ביסוד הרנסנס. כיום חוזרת גישה זו והילמן מזכיר כמה סופרים וחוקרים שכתבו בגישה הזאת כ- דוד מילר, תומס מור וצ'רלס הנדי שכתב ספר בשם "האלים שבניהול". הילמן מצטט את תומס מור שאמר שהגישה הפוליתיאיסטית איננה מביאה

לקונפליקט של דואליות. ראייה פוליתיאיסטית תמיד פותחת מורכבויות ואפשרויות נוספות.

הילמן חוזר ומדגיש את הצורך תמיד לשאול "מי" , איזה מיתוס עובד כאן ועכשיו. הוא מציע שלושה

קריטריונים היכולים לעזור להכיר את המתכונת השולטת בסיטואציה. הראשון הוא לשים לב לשפה

שמשתמשים. השני – להרגיש את מצב הרוח. השלישי – לחוש איך העולם מגיב.

יתכן, ממשיך הילמן, שהדרך להכיר את המיתוסים של האידיאות בצורה בהירה היא לפנות לעתידנות, לפוטורולוגיה, לשדה של מודלים מדעיים של פרידיקציה. מודלים אלה מראים קונפיגורציות שחוזרות על עצמן. הוא מציין 5 מודלים וכן את הרקע הארכיטיפלי ,קרי, הדמות המיתית השייכת.(אתן אותם בתמצית). ואלה הם: 1. חזרה סיקלית – מה שקרה הוא מה שיקרה. הדמות הארכטיפלית היא האם הגדולה של התחדשות ומוות, עונות השנה החוזרות על עצמן, גאיה כאורגניזם חי.

2. מחשבות נוגות על סוף Gloom and Doom – קהלת. הכול רע וסוף העולם.

סאטורן הזקן. סנקס.

3. תקווה של הירוק Hopeful Greening , - עידן חדש אקוואריוס, הכפר הגלובלי, מתכונות חדשות לפתרון קונפליקטים, ייעור מחדש, שוויון גזע ומיגדר וכו'. פואר אטרנוס ו-פיטר פן.

20

4. קטסטרופה אפוקליפטית - טעויות אטומיות (צ'רנוביל), התמוטטות טוטלית, חזרת הנאציזם בלבוש חדש. ההצלה, אם תהיה, תבוא רק מ Outer Space -. הילמן טוען שזהו המיתוס של הציביליזציה שלנו. תיאוריה כזו מראה על הרצון הלא מודע למות של החברה הנוצרית ועל הכמיהה לשובו של ישו (המשיח).

5. רציונליזם מאורגן טוב – אינטגרציה של הכלכלה של אירופה ואמריקה. פחות ייצור נשק. התפתחות בהנדסת אנוש, חידושים בגנטיקה וכו'. דמות אתנה והאופטימיות של זיאוס.

הילמן מחזיר אותנו לראות מה קורה כיום בעולם, מי פועל בו ולדעתו מעבר למרס זה הרמס, האל הקובע את הגבולות, אל התקשורת ומציאת דרכים חדשות.

אנו נתונים לכוחות של האלים והאלות הפועלים בתוך נפשותינו דרך הקומפלקסים, הסימפטומים, האינסטינקטים והדמיונות. יונג אמר שהאלים הפכו למחלות. השלטון איננו של האני האגואי. המשורר אודן כתב "אנו חיים לפי כוחות שנדמה לנו שאנו מבינים". כול אשר ניתן לנו לעשות מבחינה פסיכולוגית הוא להיות בעירות ב-Awareness.

הילמן מסיים שהקול העולה מאפרו של אושוויץ או טרבלינקה שמציין את סוף התרבות האירוצנטרית, אומר: "העולם נשלט על ידי כוח". ובהערה הוא מצטט מדברו של המשורר Tadeus Borowski , כפי שהביא אותו אוטו פרידריך בספרו "סוף העולם" : The End of the World (תרגום חופשי שלי):

"חיים במחנה הסגר למד אותנו שכול העולם הוא למעשה מחנה הסגר. אין פשע שאדם לא יעשה כדי להציל את עצמו. העולם לא נשלט על ידי צדק או מוסר. פשע לא נענש ומעשה טוב לא מוערך. האחד נשכח מיד כמו השני. העולם נשלט על ידי הכוח".

אבל הילמן אומר שמיד לאחר דברים אלה נשמע גם קול אחר והוא שהעולם נשלט על ידי האהבה. לכן אנו נכנסים כל פעם מחדש לשוק כשהקול הראשון מפגין נוכחותו.

שני קולות אלה כניגודים מביאים כוח ללא אהבה ולכן הוא נוטה לעריצות ולשליטה. מצד שני האהבה אף היא ללא עוצמה. הילמן לעומת זאת חושב שהאהבה והכוח אינם ניגודים. רק המחשבה, ה-אידיאה, השוכנת בנו גרמה לראות שהם ניגודים. על ידי שינוי צורת החשיבה יתגלו הצדדים החיוביים של הכוח

21

והעוצמה. סיום התחרות ביניהם, בין הכוח והאהבה, הוא רק צעד קטן אחד, והוא שינוי האידיאה מהאחד לרבים: אין עולם אחד, והעוצמה או הכוח איננו רק אידיאה אחת, ולאהבה פנים רבות.

הילמן חותר לפשטות. אך כדי שנגיע לפשטות מבקש הילמן שנכיר במורכבויות. עלינו לחשוב ברבים, לא על כוח אלא על כוחות הפועלים בנו ובעולם. והוא מסיים שתדיאוס בורובסקי צדק העולם נשלט על ידי כוח, הכוח של האידיאות. כשנשנה את האידיאות שאנו תפוסים בהם ונכיר במורכבויות הקיימות בכל דבר שום דבר לא יתמוטט.

Links

[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The Public] [Society's Journal] [Contact us]