|
העצמי מבעד
לנוירולוגיה 'האיש
שחשב שאשתו היא כובע' - אוליבר סאקס. מחברות לספרות. 1990 רות נצר _____________________________________________ סאקס שהתמחה בנוירולוגיה ונוירוכימיה כותב על
עשרים אנשים שונים שפגועים אנושות במבנים ובתיפקוד הנוירולוגי, ברובם עד כדי
הזדקקות למסגרות מוגנות. סאקס כותב באנושיות ובחום על אנשים שסובלים
מפגיעות נדירות ומוזרות (ולכן מעניינות), ועל האופן הניסי של היכללות
הדיספונקציה בתפקוד השלם של הנפש. בקריאת הספר המרתק הזה חויתי את האופן הניסי של
היכללות השברון והחסר בתיפקוד השלם, וגם חויתי מחדש את התגלותו של העצמי כמערכת
גוף-נפש שלמה, קומפנסטורית ותכליתית. אביא דוגמאות אחדות: יש מקרים של הפרעה נוירולוגית-אפילפטית שגורמת
"היזכרויות" של "עקבות זכרון קדמאיים" בשרות תהליכי העצמי -
אשה זקנה חלמה חלום של שירים וריקודים מילדותה המוקדמת. כשהתעוררה המשיכו השירים
להתנגן בקול רם אמיתי לגמרי במשך חדשים אחדים, וללא הפסק. התברר שסבלה מהתקפים
אפילפטיים באונה הצדעית, שגורמים לגרויי הזכרויות. המיוחד במקרה שלה, שלא היו
אלה הזכרויות אקראיות, אלא רשמים שאבדו מזכרונה מאז מות אמה בהיותה בת חמש.
ההתקף היה דלת אל העבר הנשכח והשיב אותה הביתה, אל חיק אמה. חוויה משמעותית
ומרפאה זו - והיא סרבה למחוק את הקולות
הרמים על ידי תרופות - העניקה ציר לחייה ואת "אותה רגיעה שלמה ואותו
בטחון מוחלט של הנפש שיש רק למי שאוחז או נזכר בעברו האמיתי". "אני יודעת שזה ישנו בי. מעין שלמות שלא היתה
בי אף פעם" - אמרה [156]. במקרה אחר התרחשו היזכרויות חלומיות מתמשכות אצל
נערה שגססה מגידול סרטני במוחה. היא 'זכרה' מראות, נופים ומנגינות מילדותה בהודו
והיתה שקועה בהם מרחפת באושר במצב הזייתי למחצה עד מותה. היא אמרה:"אני
הולכת הביתה. אני חוזרת למקום שממנו באתי. אתה יכול לקרוא לזה השיבה שלי"[165]. עוד מקרה: תאונת דרכים גרמה לאדם התקפים אפילפטיים
מתמשכים שהעלו לזכרון, לראשונה, מעשה רצח שביצע בהיותו מסומם, ושעל כן נמחק כליל
מזכרונו עד כה. ההיזכרות המענה והסוערת מותנה על ידי תרופות
שריסנו את ההתקפים, ועל ידי פסיכוטרפיה שהתאפשרה בעקבות עליית הזכרון. בשביל סאקס ההתרחשות הפיזיולוגית אינה אלא אמתלא
להחיאת פוטנציאלים נפשיים ואף רוחניים (כמו החזיונות המיסטיים של הילדגרד
מביניגן, בעקבות התקפים מיגרניים). בכמה מקרים מסתבר, הפלא ופלא, שהחלק מכיל בו
את השלם והכלים השבורים הם שער לחווית העצמי: ג'ימי בן חמישים שסובל מתסמונת
קורסאקוב איבד את זכרון עשרים וחמש שנותיו האחרונות ואת יכלת רצף הזכרון בהווה,
כך שחי שטחי ונטול זהות מרגע לרגע. "האם יתכן שאיבד את נשמתו?" - שואל
סאקס. אבל בהיותו בכנסיה נגלה לו ג'ימי משתתף בטקס המיסה והשירה במראה מרגש
ומרשים. הוא מגלה בו עוצמות של קשב ורכוז, שלמות מוחלטת של
דבקות, "עשיה בכל ישותו שנשאה
בכנפיה רגש ומשמעות בתוך אחדות והמשכיות שלמות כל כך שאי אפשר לפרקן ...אין ספק
שג'ימי מצא את עצמו, מצא את המציאות בתוך המוחלטות של המעש והקשב הרוחני...כאן
אכן מצא את נשמתו". סאקס מגלה שאפשר "להתגבר על אי הלכידות כשלוקחים
בחשבון את הנשמה", ושהטבע, אמנות, מוסיקה,ותפילה מאפשרים תיכלול מחדש
"באמצעות אחווה, באמצעות נגיעה ברוח האנושית"[50]. במקרה אחר, נער מפגר, מגוחך ומנוזל הוא גאון
מוסיקלי, שבהיותו שר בכנסיה היה "אדם בכוליותו וכולו נוכח...כח חיות, שלמות
ובריאות...הוא מפיק הנאה אמיתית מסדר ולכידות"[200]. סאקס מגלה עולם רוחני
בנערה מפגרת "לקויה כתאונת טבע", שאינה מסוגלת לקרא ולכתב, שהיא
משוררת פרימיטיבית, שבעת שירה, תפילה והתמסרות לטבע מתגלה כ"אדם עם נשמה
עמוקה ונעלה...מבחינה רוחנית היא הרגישה שהיא ישות שלמה ומלאה...במבחנים
הפסיכולוגיים היתה מפורקת לגמרי, ובחייה היתה מחוברת ומלוכדת באורח
מסתורי". סאקס מצטט את קירקגור: "הנשגבות לעין שיעור נגישה היא
לכל", והוא כותב שבעוד המבחנים מראים את החסרים, אינם מסוגלים להצביע על
יכלתה לתפוס את ההעולם הממשי והפנימי "שהיה בברור מאוחד ולכיד...ישות
שמנהלת עצמה בספונטניות ובדרכה הטבעית"[193]. סאקס מציב אותנו מול תעלומת הפגועים, מפגרים
ואוטיסטים, שבדרכם מחוברים אל עולם אינסופי שמעבר להשגתנו: "עדיין יתכנו
קשרים אנכיים עצומים ומלאי חיות, קשרים ישירים עם הטבע...עוצמה של סלע"[238].
המוחשיות שאינה מסוגלת להפשטה מתבארת כמפגש עם המציאות פנים אל פנים:
"המוחשי הטהור והפשוט בעוצמה...יכול לפתוח דלתות...לשמש כשער לרגישות
לדמיון ולעומק". (יסלח לי על ההשוואה, אבל כך נפקח עבורי העולם דרך דריכות
הקשב, החושיות והמבט הבראשיתי של כלבתי. אני אסירת תודה לה על
כך). כשקראתי על התאומים-אוטיסטים-מפגרים שאינם מסוגלים
לחישוב אריתמטי, אולם 'רואים' את היום בשבוע של כל תאריך (בטווח עשרות שנים
קדימה ואחורה) עלה בי הדמוי כאילו היו מחוברים למחשב-על בעל ידיעה קוסמית, לאחת
התוכנות של הלא- מודע הקולקטיבי. סאקס כותב:"יתכן שהצורך למצוא או לחוש
איזשהם הרמוניה או סדר מוחלטים הוא מאפיין אוניברסלי של התודעה. המתמטיקאים ראו
תמיד במספר חידה גדולה, ותפסו את העולם כמאורגן, בדרך מסתורית, על ידי כוחו של
המספר". כאן מדובר על המספר כמסמל את ארגון העצמי. מעין
הסמלה שמוטבעת מראש אפילו במוחם הפגוע של מפגרים. עוד ספור על חידת הידע האחדותי-טוטלי של הגוף-נפש
הוא על אשה שחלמה מצב של תחושות מוזרות של העדר תחושה ושליטה בגפיה, וביום למחרת
התממשו תחושות אלה במציאות, ואובחנה דלקת עצבים נדירה שגרמה לכך. בקריאת הספר המרתק הזה נזכרתי במרקורי, השליח
המתווך של האלכימאים - אותו יסוד אנרגטי נעלם שבלעדיו לא מתאפשרים תהליכים -
שהנה הוא מתגלם בתמסורת ביוכימית-חשמלית במערכת העצבים, ומאפשר קיומם של זכרון,
לכידות ורצף, שהרי מרקורי הוא היסוד המחבר וסוד החבור כאחד! תבניות הזכרון
יוצרות רצפים של משמעות שאנו בעליהן הודות ל'לחן' או 'תסריט'. כאן סאקס מצטט את
שרינגטון שמדמה את הנפש לנול קסמים הטווה תבניות משתנות אך תמיד משמעותיות[58].
האם אין הארכיטיפים והעצמי 'תבניות של משמעות'? והנה למרות שבפגיעות העצביות
משתבשים הזכרון, הלכידות והרצף, בכל זאת מתקימות כאן בארח פלא (תעלוליו החמקמקים
מתפישתנו של מרקורי הטריקסטר!) תבניות של משמעות. מספורי סאקס אנו שומעים על תשתית אחדותית של
לכידות ומשמעות, על ידיעת-על שלפני ומעבר לכל מודעות, ואנו מזהים את שרש העצמי
שמתממש באפן קומפנסטורי ותכליתי, אף על פי שכאן הוא נטול אותה מודעות שאנו
מכירים (והרי יונג טען שמודעות הכרחית לקיומו של העצמי). מתקיימת כאן 'ידיעה'
טוטלית שקיימת לעצמה בלא תודעה אנושית שתעיד עליה. כאן יתאימו דבריו של קמפפבל:
"במקום שאתה רואה באמת אנרגית חיים שם יש תודעה...בוודאי שלעולם הוגטטיבי
יש תודעה...יש תודעת צמחים ויש תודעת חיות"[1]. לעתים נדמה שסאקס (והקורא בעקבותיו) מגיב בהיקסמות
השלכתית הרואה בישות הפגועה שלמות מעבר למה שיש בה, כמו שאנו עשויים לחוש במפגש
עם תרבויות ארכאיות, שוכחים לרגע כי שלמות זו מושגת במחיר חסר גדול, ושגם לשלמות
זו יש פן של סבל. מתוארים כאן מצבים מעורבים ופרדוקסליים של שבירה
ותיקון, כמו אותו איש נטול זכרון שמרגע לרגע ממציא את הספור הנחרב באותו רגע
ממש, ובתהליך מואץ בורא עולמות ומחריבם, כקליידוסקופ מנותץ שדרכו מנצנצת הנשמה.
ואנו נותרים באזלת הבנה. אני נזכרת בדבריו של המשורר ז. הרברט: "תפקידנו
אינו לפתור חידות אלא לעשותן מודעות, להרכין ראש בפניהן, וגם להכשיר את העיניים
ולהביאן לכלל השתאות ותמהון בלי הרף"[2]. Campbell J., The Power of
Myth, Anchor Book, 1991, N.Y. ..1 2. הרברט ז., מר קוגיטו ושירים אחרים. ספרי סימן קריאה,
הקבוץ המאוחד, 1984 68-72. |
[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy
school] [For
The Public] [Society's Journal] [Contact us]