|
ההתחלה קטע אוטוביוגרפי ושירים רות נצר רשימה שפורסמה
ב-'גג', חוברת של אגוד
הסופרים הישראלי, שמוקדשת כולה
לספרות, יהדות ואוטוביוגרפיה. "כל עָבר
מתחיל מחדש עד אין סוף" (איוואן לאלאיץ') כשאבא נפטר לפני שלוש שנים, לני
מרקוביץ, שהיתה המיילדת שלי, והיא אז כבר בת שמונים וחמש, מטלפנת אלי לניחום
אבלים. היא מספרת מחדש את ספור לידתי כשהיא היתה המלאך שהציל אותי מחנק חוט
הטבור, ואז היא מספרת לראשונה את הסיפא של הספור – "אני עוד זוכרת שכשחזרתי
אחרי הלידה בערב שבת, ואבא שלך היה בבית כנסת, ושרו 'לכה דודי', וקראתי לו
וספרתי לו שנולדה לו בת, והוא כל כך שמח". אולי שם הכל התחיל. אולי הייתי זקוקה לאיזו נקודת ציון
של יחוד אישי של לידתי, כשהתודעה הכללית בקבוץ הדתי בו גדלתי, שהיה בנקודה
המרוחקת ביותר של עמק בית שאן, היתה של נבחרי אלוהים והמולדת - נבחרות אנונימית,
גבוהה ממפלס החיים, שבסופו של דבר - היום אני יודעת זאת - גם ללא כיסוי של ממש. אבל באותם ימי צנע של שנות החמישים,
שהיום היינו קוראים להם חיי עוני, ואז היו אידיאל של הסתפקות במועט, ימים של
מאבק החלוצים להשרדות - האידיאה החלוצית, שהיתה חשובה מהאדם הפרטי, העניקה לחיים
משמעות. נוצרה תערובת מוזרה של ניפוח ערך קבוצתי עצום, של נבחרות מגשימה, ששאבה
את השראתה מהתנ"ך - ביחד עם פיחות, כמעט ביטול של הפרט. מייסדי הקבוץ נאחזו באמונה החלוצית
כדי לממש את המאבק הקיומי של בנית הארץ, ולהפוך ארץ אוכלת יושביה לגן עדן. אלוהים
הגדול שהתפללו אליו בבית הכנסת היה עסוק כל כך בהתגשמות בארצו - שלא היה לו זמן
ותשומת לב לילדים קטנים. גדלנו בתוך עמק מוקף הרי
גלבוע וגלעד, שהוא כמו חממה של תמימות, ששומרת את הילדים מפני ידיעת המאורעות של
מלחמת העולם ומלחמת השחרור. ההרים היו שומרי העמק מסביב, אבל מאחורי ההרים היו
הערבים סביב שבימי הקיץ היו מעלים באש את שדות הקבוץ. כשהתפללנו בבית הכנסת -
'ברוך אתה אדוני מעריב ערבים' - לא הבנתי למה בדיוק התכוונו.
* העולם היה צר ועגול כעמק
המוקף הרים. התמימות היתה בלולה בנוקשות מחשבה - שהרי הקודים הערכיים של הקבוץ היו
מוחלטים, צודקים תמיד, גם אם לא ידענו את פשרם, מה גם שחוקי העבודה והציונות קיבלו
גיבוי מהחוק האלוהי. אלוהים היה החוק. החוק היה אלוהים. החיים הוגדרו כחוקים
מוחלטים של אמיתות ועשיה, הגדים שאינם ניתנים לויכוח. החוק היה האב הגדול הגבור
והנורא. ככל שאבא שלי היה חוור ורך ומסוגר בדלת אמותיו, כך התגבה אב-החוק להיות
סמכות מוצקה ונוקשה, שאין עליה עוררין. סמכות מופנמת שנדרשו לי שנים רבות לפרוץ
ולהמיס אותה. גם הטקסט המקראי היה אמת ללא
עוררין. לכן הסכמנו לאלוהים שמצווה על אברהם לעקוד את בנו. היום אני שואלת -איך
הסכמנו? איך קראנו על הציווי להשמיד את כל יושבי כנען, או להעניש בסקילה ובמוות
את העוברים על חוק האל, מבלי לחרוד. גם לא חמלנו על הגר וישמעאל המגורשים במדבר,
ועל עשיו המרומה על ידי אחיו. מעשיו של הנבחר היו מוצדקים תמיד - אבוי!. אבל בצד החוק המחמיר היו
אנושיות וחמלה כלפי העני, היתום, העבד והגר, ואפילו על החמור נושא המשא נאמר -
עזוב תעזוב עימו. האם חמלנו? אחרי שפיזרו את תושבי המעברה
שהוקמה בעמק הוקמו ישובים אחדים של עולי צפון אפריקה, למרגלות הגלבוע. אחדים
מילדיהם באו ללמוד איתנו בקבוץ. אני זוכרת בבושה את ההתבדלות המתנשאת כלפיהם. * אמנות לא למדנו. אבל זכור לי
ביקור במשכן האמנות בבית שטורמן בעין חרוד. שם ראיתי לראשונה את ציור השמן
הגדול, הבלתי נשכח של מאוריציו גוטליב - הצייר היהודי, בן המאה הקודמת, שמת בדמי
ימיו - ציור תפילת יום הכפורים בבית הכנסת; היופי המופנם, אצילות הדמויות עטופות
הטלית, ורוממות המעמד של יום כפורים בתמונה הזו - תמיד חוזרים אלי בתפילת יום
כפורים. אז טרם ידעתי את הספור הטרגי של האהבה הבלתי ממומשת של גוטליב, שמצויר
שם בתמונה, אל לאורה אהובתו - שגם היא עומדת שם. גם לא ידעתי שעל ספר התורה
שבציור הוא רשם את תאריך מותו הקרוב. בתקופה שבה רגשות אישיים לא
הובעו ושירי הציונות החלוצית היו שירה רמה, בית הכנסת היה המקום שבו מותר להרגיש
ולשיר רגשות חשאיים ורכים, את הרגש של עצבות, אהבה, בקשת ניחומים, תקווה. אל הסוד המאגי של המלים
והמנגינות התוודעתי בתפילות בית הכנסת, שהמירו את פחד החיים ביראת הנשגב. אבל אז
לא ידעתי זאת. התפילות, המרגשות אותי היום, נראו לי שגרה מעיפת. לימים הכרתי איך
שרש הנשמה הרליגיוזי צמח שם, מבלי דעת, והגעגועים שבו אל מקורם. היום אני אסירת תודה לנוהג
של אז לחייב בשינון טקסטים מהמקרא, בעיקר את השירות הגדולות, כגון 'שירת הים',
'שירת דבורה', 'האזינו', שהספיגו בי את הלשון המופלאה והחגיגית של השירה, ואת
העברית ביופיה הראשוני. בבגרותי הכרתי שהלמודים המרובים של מקרא, משנה ותלמוד
ותפילה העניקו לי מפלס תת-קרקעי של מקורות הזנה שאין ערוך להם. איני זוכרת מתי
גיליתי את כוחה המאגי-המנחם של תפילת קריאת שמע לפני השינה, שם נמצא 'המלאך
הגואל אותי מכל רע' והשבעות, כגון:' לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם...לא
תאונה לך רעה...כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך...אני שכבתי ואישנה, הקיצותי
ואדוני יסמכני... מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל, ועל
ראשי שכינת אל'. האם ליווה אותי המלאך הגואל? היום אני מדמה שהיה אתי, שאם לא
כן, מי היה אתי? אבל אז, בלילות הפחד הגדולים של לבדי בלילה השחור, בבית הילדים,
בלינה המשותפת, לא ידעתי שהיה אתי. מדוע לא גילה לי שהוא אתי, בשכבי ובקומי
ובלכתי בדרך? * בהתכוננות נעימה לקראת שבת -
מצחצחים נעליים ומגהצים את החולצות הלבנות, שלפעמים הן רקומות, ולפעמים לא, ואת
החצאיות הכחולות. אחר כך ערב שבת, ושלוות חג יורדת על הקבוץ. אמא מדליקה נרות
שבת. גם אני אוהבת להדליק נרות שבת. מבעד הנרות הדולקים, בעודי מליטה את עיני
בידי, ומברכת, אני רואה לנגד עיני את הנשים לדורותיהן, אמהות-אמהותי, מדור לדור,
כולן אתי, מדליקות נרות של שבת ומברכות בלא קול. אני חושבת לעצמי, הנה נר 'לכה
דוד'י ונר 'לקראת כלה', ויחד אתם 'פני שבת נקבלה'. ותמיד רואה, לנגד עיני, את
שתי שלהבות נרות שבת, על תל שבחורשה, שמדליקה האם, בספור של ביאליק ('החצוצרה
שהתבישה'), כשגורשה המשפחה בערב שבת, והנרות המבוישים מאירים קדושה באפלת
החורשה. בבגדים חגיגיים של שבת
נוהרים אל בית הכנסת. אחר-כך ארוחת שבת משותפת לחברי הקבוץ, קידוש, שירי שבת,
אחרי הארוחה ברכת המזון ששרים כולם על התממשות החזון המקראי בזמננו אנו - 'בשוב
אדוני את שיבתנו היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. הלוך ילך ובכה
נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו'. כשאבא מת בא מלאך המוות הלוך
ובכה ונשא את אלומותיו. אבל עם הזמן, דווקא השבת,
שהיתה זמן שהות ליחד של משפחה, היתה הולכת וצוברת בי מועקת שממון. שעמום מהתפילה
הארוכה של שבת בבוקר, ואולי גם בגלל מתח סמוי ונתק בין הורי, והעדר של חום
משפחתי. שיא המועקה היה בשעות אחר הצהריים המאוחרות. מועקת עת הדמדומים נטבעה בי
לימים יבואו. הייתי נאבקת בה. מנסה לזהות את פשרה אי-שם, איך צברה לתוכה השעה
הזו - שעת הסף, שכבר אינה שעת יום מואר, ועדיין אינה חסות הלילה - את חרדת
הלא-נודע. ועוד שנים רבות עברו עד
שניתקתי מחבל הטבור של המועקה. זה היה כשלמדתי לשתוק את האין, ולגלות בו את
ניצוץ הקדושה. אז החלל הריק הופך להיכל שהוא 'כבודו מלא עולם'. סוד ההיפוך
כשאיזה חסד נוגע בנו. ואז האור הדועך נהיה שעת הרחמים. אז, כשאור השמש מסתלק
והולך, עולה האור מפנימיות הדברים.
* את ברכת ההבדלה אהבתי,
כשמברכים על הנר הקלוע והיין בגביע את הבדלת הקדושה והחול. והמנגינה של הברכה.
אולי בגלל שהמנגינה היא שרש נשמה - המנגינות של התפילות נהיו לי עיקר עולם. תמיד
היתה כאן הבטחה - 'המבדיל בין קדש וחול חטאותנו הוא ימחול'...'אליהו הנביא,
במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד'. אהבתי את ריח הצפורן - בושם ההרחה בטקס
ההבדלה. אבל בעיקר התרגשתי, וגם היום אני מתרגשת מהברכה, הברכה של יעקב לבניו,
שאבא ברך אותנו אחר-כך, שם ידו על ראשינו. כמו שתמיד אני אוהבת את ברכת כהנים
בבית הכנסת, כשהכהנים מאצילים לעם את הברכה, שמרב קדושתה, הם מתכסים בטלית: 'יברכך אדוני
וישמרך, יאר אדוני פניו אליך ויחונך, ישא אדוני פניו אליך וישם לך שלום.' לא מכבר חלמתי שכולנו יכולים
להתעטף יחד בטלית ולומר את ברכת כהנים, ולמשוך אלינו את הברכה. תמונתו של
רמברנדט את יעקב מברך את בניו, חקוקה לנגד פני. בעתים של מצוקה אני רואה את
התמונה הזו בתוך לבי, ממשיכה ומושכת אל תוכי את ברכת האל העתיקה.
* אמא מספרת שאחותי טיפסה על
עץ לחפש את אלוהים. אחותי מספרת שהתחבאה שאלוהים לא יעניש אותה.
* אנושיות במקרא שהרשימה אותי
פגשתי בגיל שתים עשרה; בטקס בת המצווה שלי נושא ה'דרשה' שלי, היה אודות יציאת
מצריים. ורק את זה אני זוכרת שוב ושוב - אמירת המחאה הנוקבת של המדרש, על אלוהים
שפונה אל ישראל שעומדים על שפת ים סוף בו טבעו המצרים ('חיל פרעה וכל זרעו ירדו
כאבן במצולה') ואומרים בצהלה את שירת הים - וכך אלוהים אומר להם - 'מעשה ידי
טובעים בים ואתם אומרים שירה?' יש משפטים שהולכים אתך כל החיים. * 1995. אבא
בן שבעים וארבע. מתוך דמדומי מחלה של הזיות ושבוש הדעת, אבא מדבר. מדבר בקיטוע
תחבירי ובלב כואב על מה שמעולם לא דיבר: "עליתי במסגרת לא עצמאית, עלית-הנוער...כשאני
מסתכל על העתיד...המוני בית ישראל היו נעלמים לגמרי...יהודי ארופה מסתובבים בלי
בגד ורעבים ללחם, צריך לחפש להם בגדים...אתם לא יודעים לאיזה זמן רציני נולדתם,
כשמיליון יהודים נעקרו ולא יודעים...צריך לעשות רשימות כמה אלפי יהודים...צריך
לארגן את זה שלא יתפזרו בין כל העמים...תתארו לכם איזה מצב היה אז, רופאים לא
היו, תרופות לא היו מספיק, מנהיגות לא מורגשת...התאוששות הישוב אחרי
המלחמה". לאחר שתיקה קלה - כדי לסייע
לו להשתקם - אני מבקשת ממנו שיצייר. והוא מוכיח אותי: "העולם עולה באש ואתם
רוצים שאצייר?" אני נדהמת מתשובתו. פתאום
אני נזכרת; המשפט שאבא אמר - העולם עולה באש ואתם רוצים שאצייר - משהו מוכר
במשפט הזה. עד שאני נזכרת במדרש על בני ישראל שאמרו את שירת הים אחרי יציאת
מצרים, ואומר להם אלוהים - מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? כמו צל על צל, כמו ציור על
ציור שאתה חורט בו ומגלה ציור קדום ממנו, אני נזכרת פתאום, בתדהמה, שהמשפט הזה
היה סוגית דרשת הבת מצוה שלי. ואיך הפסוק הזה הוא אבן תשתית של חיי, מבלי משים.
כי חיי הם לומר שירה, למרות כל מה שטובע, למרות כל מה שעולה באש. ודווקא משום
כך, ככורח הצלה, כעוגן של משמעות. מי העולה באש? - זה אתה אבא. וכשאנחנו איתך, אנחנו מנסים
להציל שעה קלה מפני הטביעה. * * * שמחה פרידמן, המורה לתלמוד, היה
גם הסמכות הרוחנית-דתית של הקבוץ כולו, ולימים גם חבר כנסת. מאימת נזיפותיו
הקטלניות, התעליתי על עצמי והגעתי מעל לכל ציון אפשרי. על כן הניח לי, גם אם שתקתי
בזמן השעור. הוא גם היה החזן, שליח צבור בחגים הגדולים - ראש השנה ויום כפור.
קולו הנהדר ידע להיות תפילה זכה חרישית, פיאניסימו של קול דממה דקה, וגם תעצומות
עוז, נאדרי בכוח, הפותח שערי שמיים. הוא היה לי שער לקדושה. שום
חזן ששמעתי מאז לא ידמה ולא ישוה לו. לא היתה כתפילה ההיא. בערוב ימיו, ביקשו
לשמר ולהקליט את קול תפילתו, אבל מהאריה ששאג נותר רק שבר קול מרוסק. יום כפורים היה שיא של קדושה
ושגב. המנגינות הנהדרות של לבנדובסקי שיובאו מגרמניה והטקסט המופלא והאהוב - 'זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר,
בארץ לא זרועה', ו'הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים' . ותפילת הנעילה של יום
כפור, שהיא תמיד מחדש תחינה וגם התממשות של אותה תחינה לפתיחת השער: -'פתח לנו
שער כי פנה יום. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך'. כתבתי: בדממת הקהל נשמע הצלצול הדק של פעמוניות הכסף בכתר
התורה. ברך נפשי כאשר הספרים מוּצָאים מתוך ארון הקודש והפרוכת
הלבנה רכה כעולל * אומרים, שאודות הפרוכת הלבנה
הזו, של יום כפורים, בקבוץ שלי, כתבה המשוררת זלדה את השורות הנהדרות האלה: "אך יפה מכל השירים /
הפרוכת הלבנה / שרקום עליה בחוט לבן: / לך דומיה תהילה." * אחרי נס השלג הגדול של שנות
החמישים, הטבע הדהים אותנו פעם נוספת כששטפון מים אדירים ירד מן הגלבוע ושטף את
הקבוץ כולו. עד אז הייתי בטוחה שהמבול הוא רק ספור של ספר התורה. לא העליתי
בדעתי שיכול להיות דבר כזה. ואם יש מבול - כי אז נועד להשמיד את הרעים. עד אז גם האמנתי שאלוהים
יקיים את ההבטחה, ולא תבוא עוד רעה על פני הארץ. ויום אחד הגיחה להקת ארבה
וכיסתה את עין השמיים בענן אפור עטלפי שהתנפל עלינו - כמו חיה רעה - עוד מכת
טבע. היתה זו מכת ארבה. הנה שוב היו ספורי התורה לממשות. אבל הפעם נגדנו. מה
קורה כאן? ההגיון המקראי השתבש. האדמה והשדות היו אפורים,
מכוסים במפלצות הזעירות. הפעמון הגדול והנורא צילצל והזעיק מבוגרים נשים וטף -
כולנו הוזעקנו לשדות, להכות בפחים כדי להבהיל משם את החגבים האינסופיים - וחוסר
האונים מול היצורים הנחותים כביכול, שבהמוניהם, טופחים על פנינו, מלמדים אותנו
מי האדון כאן. היה ברור שהמבול והארבה נפלו
עלינו בטעות. זה לא היה מגיע לנו. במקרא המבול והארבה היו עונש על חטא. לא
העליתי בדעתי שגם כאן, בישוב ההרואי הזה, היו חטאים. הרי היו כאן שוויון וצדק,
הגשימו את רצון אלוהים. הייתי ילדה משועממת. משחקים
וספרים היו מעטים מאד. המטפלת היתה מקריאה ספור בהמשכים לפני הארוחה. ולא היתה
ספריית ילדים של ממש. על כן, מה שהזין את הדמיון היו ספורי המקרא, שאנחנו המשכנו
אותם, כשמימשנו את חזונם של משה והנביאים, שהעבירו אותנו את הירדן - זה הירדן
שהקבוץ שוכן לידו - שהביאו אותנו אל ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כל התקוות. האמנו
שאנחנו דור ראשון לגאולה. לכן, בחגים, שרובם חגי עונות השנה, התממשו הספור התנכי
והאמונה, ועבודת האדמה קבלה את ברכת אלוהים. המציאות, שהכרנו מהספור,
העניקה לנו גיבורים - היו בר כוכבא ויהודה המכבי, וטרומפלדור, ושנית מצדה לא
תפול. היו גם חנה סנש ושרה אהרונסון. זה היה העולם - רווי מיתוסים. המיתוסים
האלה היו מיתוסים של נצחון והתמסרות מוחלטת עד כליון האני; 'כמוך גם חיינו נקריב
בעד העם'! כמו מיתוס חנה ושבעת בניה, שהקריבה בניה ואת עצמה על קדוש השם. כמו
עקדת יצחק. לא פקפקנו בגדלות המעשה. הכל היה אז נאיבי ועוור כל כך. בטרם התנפץ
הכל.
* אבא, בעודו נער בגרמניה,
צייר את כיסופיו לציון ב'מזרח' שצייר, ה'מזרח' שהיו תולים לכיוון המזרח, הוא
כיוון ארץ ישראל. אבא צייר שמש כתומה עולה מעל אופק מגדל דוד בירושלים, ושם כתב
את הפסוק מישעיהו חוזה הגאולה - 'אז יבקע כשחר אורךָ'. אבא צייר את ה'מזרח', בראשית שנות השלושים, על
פי בול מנדטורי מפלשטינה. זה המזרח, שהוא ראשי תיבות של - 'מצד זה רוח חיים',
שיהודה הלוי קונן עליו - 'לבי במזרח ואני בסוף מערב'. זה המזרח שאודותיו שרו אז,
כמו היום - ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה'. זה המזרח שעל שמו נקראה תנועת
'המזרחי'. המזרח המיוחל, לפני שהפך לכינוי הגנאי - הלבאנט. בן כמה אבא היה אז, כשצייר
את 'המזרח' שלו? בן ארבע עשרה לערך. בתצלום ישן של אותה תקופה בגרמניה - אבא נער
צעיר בורגני נעים הופעה, חובש ברט, לובש זקט, מכנסיים קצרות עד הברך, שם הן
פוגשות גרביים שמתארכות עד הברך, כנוסח הימים ההם. את 'המזרח' התמים אבא הביא
איתו, והיה תלוי בקיר ביתו. השמש זרחה ואבא שקע. את הכיסופים אני נטלתי אל תוך
לבי. כשאבא נפטר כתבנו על קברו את המלים האלה: "אז יבקע כשחר אורך".
וגם חרטנו את תמונת השחר העולה. את הציור הזה שאבא צייר לפני כשבעים שנה, שעד
היום לא נס לחו וצבעיו לא דהו, צילמנו
וכל אחד מאתנו, חמשת ילדיו, מיסגר לעצמו
את 'המזרח' של אבא והוא תלוי היום על קירות ביתנו.
* בגיל תשע לערך, שאלתי את אמא
אם באמת יש אלוהים, והיא אמרה שגם היא בעצמה לא יודעת. לקראת ההתבגרות הטלתי ספק
חמור בקיומו של אלוהים, ושאלתי שאלות שסיעו, כמדומני, בעיקר, לקעקע את תשתית
החיים הפריכה בין כה וכה. מי יכל לענות לשאלותי? אמא באה ממשפחה מתבוללת, שומרת
מסורת, ובטעות הגיעה לקבוץ דתי. אמא אמרה - תתיעצי עם אבא -
אבל ידעתי שאין טעם. אבא, לא היה מהמקפידים במצוות. אמונתו היתה משמעת אנשים
מלומדה, ולא חוויתי רגש דתי מפעם בו. בלבו היו ספקות, אף כי אז לא ידעתי זאת.
בנוסף לכך, בהורים כמקור תשובות זילזלתי ביני לבין עצמי, שהרי כבר הכרתי שלא היו
להם תשובות לחייהם שלהם. כשאלוהים וההורים קרסו, לא
מצאתי לי מדריך אחר לחיים, מישהו שיציע אלטרנטיבה שיהיה בה גם קשב לעצמי. מענה
לחסר הגדול מצאתי בספרות ושירה שהיו מלוא עולמי מגיל ההתבגרות ואילך. שם היה הד
לנפש שעולה על גדותיה. ואז היה המפץ הגדול; גילוי
שירי אלתרמן. אצל אלתרמן הרגש הרוחני והגעגוע הדתי נמלטו מבית הכנסת, וצמחו
בשדות הנפקחים לאין קץ. אז גם קראתי את ה'חיים כמשל' של פנחס שדה, שנתן את
הצידוק לבדידות שמנקזת את עצמי אל הפגישה האמיתית עם השורש האלוהי של החיים, ואת
'בסוד-שיח' של בובר - על הדיאלוג האינטימי בין האדם להוויה. הרגש הדתי ילך ויצמח
בחשאי, וילך ויתפח. ולא עוד בושה לאהוב אלוהים חיים. לימים, גיליתי מחדש את קרבת הלב אל אלוהים ואדמה, בתוך קרבת השורש
שלי אל רות המואביה, בשיר של רילקה, שבו נשמתו הפונה אל האלוהים היא כרות
למרגלות בועז הגואל: "ונשמתי לפניך כאשה /
והיא ככלתה של נעמי, כרוּת / ביום תלקוט אחר קוצרים שבשדה / כמו שפחה במעמד
נחות. / אך לעת ערב היא טובלת בגאות, / תריץ, תתקין עצמה, תלבש יפיות, /ועת הכל
צנחו בעיפות' תבוא אליך ומרגלותיך תגלה. // ועת תשאל את פיה בחצות הליל; / מי
את? תשיב בתם: אני רות אמתך, / אתה גואל...// ונשמתי תלין אז למרגלותיך עד
זריחה, / ומדמך תמשוך לה חמימות, / והיא לפניך כאשה. והיא כְּרוּת" (תרגום
- עדה ברודסקי) בחג השבועות, בטקס קציר חיטים,
לבושות שמלות לבנות וזרי פרחים, רקדנו ושרנו, הבנות, את דברי בועז לרות -
"אל תלכי ללקוט בשדה אחר. עיניך בשדה אשר יקצורון, וצמית והלכת ושתית מאשר
יקצרו הנערים". בימים ההם, דמותה של רות המואביה
כרכה יחד - כך אני מבינה עכשיו - את השיבה לארץ, עם צניעות ועבודת אדמה וליקוט
שבולים - ממש כמו חזון החלוצים. הנה בכרזה ל'טבקי טורקיה', ל'סיגריות רות',
משנות העשרים; רות בשמלה כחולה, נושאת שבולים על ראשה וברקע מבנים מזרחיים
ודקלים: 'עשרים סיגריות - שלושים וחמש מיל'. ביום הולדתי העשירי קבלתי מהורי מתנה
- ספר דק של מגילת רות, כתוב כטקסט שורות קצרות של שירה, ומאוייר ברישומים
אוריריים, ברגישות לב, ועדינות חרישית. בהקדשה, ליד איור שבולים, כתב ידו של אבא,
שמצטט עבורי מתוך מגילת רות: "לרותי! ברוכה את לה' בתי. יתן ה' אותך כרחל
ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל..." ליד הברכה הזו ממשיכים לצמוח עד היום
איורי השבולים של רות ונעמי ושל עמק ילדותי. * צפת בגלוּת שמים מלאכים פרקטליים מפענחים בשברון לב את הכתוב באותיות כחולות על קיר בצפת - 'יחי המלך המשיח'. מעבר להרים שכינת שבת בישנית בת מלך עוטה הינומת אור נהורא
מעליא
לוחשת - לכה דודי שלמה הלוי אלקבץ נרעש משתחוה אפיים, קורא - לקראת כלה אברהם בלילה הזה לפני אלפי שנה אברם יצא מאהלו אל מרחבי דממה. נשא עיניו ראה כוכבי שמים קורנים כמרכבה. הוא שמע קריאה. אלוהים פיתה אותו. כסה ממנו את העתיד לבוא. עקד אותו בברית בתרי לבו. ערכת אלוהים ערכת אלוהים שלי מנפיקה ממתקי תפילה. תפילות הן שיר ערש. והאות של הא"רי הקדוש מופיעה בחלומי מתנועעת ומאדימה בתשבץ אותיות על חולצת לבי. צמד אריות משני צידי ארון הברית יוצאים מרקמת הפרוכת מלווים אותי בשכבי ובקומי |
[Home Page] [About us] [Members] [Training program]
[Links]
[Psychotherapy school] [For
The Public] [Society's Journal] [Contact us]