חוט אריאדנה של משמעות – על חלומות וארועים טלפתיים-סינכרוניים בטפול

רות נצר

· הרהורים בעקבות מאמרה של עפרה אשל (1): איפוא את אהובה? על היעדר, אובדן, וחידת החלומות הטלפתיים.

· פורסם ב'שיחות' דצמבר 2006.

"אז למה הוא חולם, בני האדם אינם בוחרים את החלומות שהם חולמים,

זאת אומרת שהחלומות בוחרים את בני האדם,

אף פעם לא שמעתי על כך, בני, אבל אולי זה נכון"

סאראמאגו, 'הבשורה על פי ישו' (2, עמ' 99).

אני מבקשת להתייחס למאמר החשוב והמרתק של עפרה אשל על חלומות טלפתיים בטיפול, שהשתלב, תוך קריאתי את המאמר, עם חלומות דומים אצל מטופלת שלי. חלומותיה של המטופלת אכן תואמים את הנסיבות וההסבר שמביאה אשל. אביא כאן את דברי יונג על כך וכן אנלוגיות מהספרות, את חלומות המטופלת, התרחשויות נוספות ואת התובנות שלי שמבקשות לטוות ביחד עם דבריה של אשל חוט של משמעות.

תופעות פראפסיכולוגיות היו מאז ומעולם, כידיעת–על, טלפתיה של בו-זמניות ביקיצה ובחלום, שמכוונת למתרחש בהווה או בעתיד, לפני חיים אלה ואחריהם. ידעונים ומעלי באוב וחלומות נבואיים מהמקרא ומתרבויות אחרות הן עדות לכך.

ספר שמכיל מאות התרחשויות כאלה הוא ספרו של אהרן צייטלין, "המציאות האחרת" (3), ובו עדויות של אנשים ידועי שם כנוסטרדאמוס, בלזאק, ויקטור הוגו, דוסטויבסקי, אנרי ברגסון, אדגאר אלן פו, וולט ויטמן, ש. שלום, שלום אש, שמעון הלקין, עגנון, ברנר, בשביס זינגר, אבא הילל סילבר, פרויד ויונג. וכן מגדולי החסידות – החוזה מלובלין, המגיד ממזריץ', ר' נחמן מברסלב. תופעות אלו כונו תופעות הנסתר (האוקולטיזם). בכל הדורות וגם כיום רבים להוטים לעסוק בנסתר, להגיע דרכו להכרת האמת הנסתרת של החיים או לשכלל עצמם לידיעת-על אמיתית. תנועות רוחניות ששואפות לשכלל את יכולת הרוח מגייסות את האמונה בידיעת-על כדי לפתח יכולת-על רוחנית, אולם אלה גם נוטים פעמים רבות לחשיבה המגית, שמגמתה להפוך את כוח הידיעה לכוח השפעה ניסי על המציאות. פנטזיות אומניפוטנטיות מפתות להשתמש בידיעת-על אמיתית או מדומה לשם צבירת תחושת ערך עצמי או כוח על הזולת, והן משרתות צרכים נרקיסיסטיים וכוחניים. מנהיגים רוחניים וגם מטפלים הם בסכנת פיתוי למגמות אלו.

הקליטה הפראפסיכולוגית של ידיעת-על ביקיצה ובחלום מתרחשת באופן בלתי מודע ופוסחת על התודעה. זה הקסם שבה וזו גם סכנתה. עניננו כאן לראות כיצד התופעה הפראפסיכולוגית יכולה לחיבור לתודעה, לשרת את המודעות העצמית, האינדיבידואציה והפסיכותרפיה. יונג (4, עמ' 969- 997) מתייחס להתרחשויות הטלפתיות כאירוע סינכרוני, ומסביר את הסינכרוניות כעיקרון מחבר א-סיבתי: כהתרחשות בו-זמנית של אירועים תוך-נפשיים ו/או חוץ נפשיים, שאינה סיבתית אלא נסיבתית. זו התרחשות בו-זמנית שמנקודת המבט הסיבתית-לוגית הרגילה היא מקרית, אך מבחינת המשמעות הפסיכולוגית אינה מקרית. להתרחשות הסינכרונית יש איכות של סדר א-סיבתי, שמתברר כסדר בעל משמעות. הסדר העומד מאחרי צירופי המקרים הוא מעבר לחוקי הזמן, המרחב והלוגיקה הקיימים. וההתרחשות הסינכרונית היא בעלת משמעות שנובעת מסדר סמוי זה, ומכוונת אותנו להיות מודעים למשמעות שהיא נושאת בחובה. לא האדם יוצר את המשמעות, אלא הוא מגלה אותה ומעלה אותה למודעות.

הסינכרוניות מביאה לתודעתנו הבזקים של ידיעה-תחושה אודות ההקשרים הבו-זמניים הקיימים כל העת במרחב ובזמן, בחומר וברוח, בנגלה ובנסתר. ההקשרים הסינכרוניים מסומילים במארג שתי וערב של חוטי החיים, או בקואורדינטות של קווי אורך ורוחב, המחברות בהצטלבויותיהן את הכול בכול. לייבניץ אמר ש"קשר או התאמה של כל הברואים זה עם זה, ושל כל אחד עם השאר, פירושו שכל סובסטאנץ פשוט הוא בעל קשרים שמבטאים את כל האחרים, וכתוצאה מכך זהו ראי חי מתמיד של היקום" (5, עמ' 12). בחוויה הארכיטיפית-מיתית הקשרים אלה מוליכים להכרת ישות כוּלית-יקומית טרנסצנדנטית כוללת כול, שמעבר לנפש היחיד. קמפבל מנסח זאת כך: "שופנהאואר מסכם כי חיינו הם כמו מרכיב אחד בתוך חלום גדול של חולם אחד יחיד, שבו כל הדמויות בחלום חולמות גם הן; חולייה קשורה לחולייה אחרת, מונעת על-ידי רצון אחד לחיים, שהוא הרצון האוניברסלי של הטבע. זהו רעיון נפלא, רעיון המופיע בהודו בדמות המיתולוגית של הרשת של אינדרה, שהיא רשת אבני חן המשובצות בכל נקודה בה חוט אחד מצטלב עם השני ברשת, ואבני החן משתקפות זו בזו. כל דבר צומח ביחס הדדי לכל דבר אחר" (6, עמ' 269). מיתוס דומה הוא מיתוס אריגת העולם שקיים בתורת הסוד היהודית העתיקה (7, עמ' 186).

ארכיטיפ הסינכרוניות, שהוא תבנית יסוד בנפש של קליטת אירועים כקשורים יחד, מתגלה בעת האירוע הטלפתי כמוגשם במציאות סינכרונית. כאן מתממשת האמירה הקדומה שהמיקרוקוסמוס, שהוא נפש האדם, משקף את המאקרוקוסמוס, שהוא העולם (8, עמ' 108). בהתאם לארכיטיפ הסנכרוני, פון-פרנץ (9, 60 – 70), תלמידתו של יונג, מגדירה את הלא-מודע הקולקטיבי כשדה-רשת של אנרגיה נפשית, שבו הארכיטיפים הם נקודות פעילות של אנרגיה. בכל סיטואציה יש מערכת פעילה של ארכיטיפים שמתארגנים ברשת של קשרים, כמו קירבה, חפיפה, הצלבה, העצמי הוא הארכיטיפ המרכזי של הנפש שמסמל את כוליות הנפש, והוא מארגן את הארכיטיפים ברשת של מערכת יחסים ביניהם. אירועים מסוימים מתקבצים יחד ברגע מסוים בזמן. פון-פרנץ סבורה שנטייתם להתקבץ ולהתרחש יחד נובעת מהקונסטלציה של ארכיטיפ מסוים בלא-מודע. כלומר, מוטיב ארכיטיפי מסוים שמשמעותי בחיי היחיד נוטה להשפיע על היחיד, לשלוח את כוחו האנרגטי ואת המסרים שלו אל התודעה של היחיד, גם דרך חלומות וגם דרך אירועי חיים בו-זמנית. העצמי הוא האחראי להפעלת הארכיטיפ המסוים בכל אירוע.

הסדר שבבסיס הסינכרוניות, שמאורגן על-ידי ארכיטיפ העצמי, מכוון למטרה של הגשמה עצמית. באירוע הסינכרוני העצמי חורג מנפש היחיד ונחווה כפועל גם ביקום, משפיע או מושפע ממנו. העצמי של היחיד מתקיים, איפוא, כמונדה (מונח של לייבניץ), כיחידה בסיסית שהיא רק חלק ממונדה אחת גדולה, שהיא התרחשות של נפש אחדותית אובייקטיבית גדולה מאיתנו, שכוללת אף את היקום, שהקדמונים כינו נפש העולם (אונוס מונדוס), ובמונחים הפסיכולוגיים שלנו נכנה אותה לא-מודע קולקטיבי או עצמי גדול.

בהקשר זה אזכיר מה שיונג אומר: "המדע משתמש במונח 'לא-מודע', ובכך מאשר שאינו יודע על כך דבר, מכיוון שהוא אינו יכול לדעת מאומה על מהותה של הנפש כאשר האמצעי היחיד לידיעה הוא הנפש... אנו יודעים שמשהו בלתי ידוע, זר, נקרה על דרכנו, ממש כפי שאנו יודעים שלא אנו בכוחותינו עושים חלום או השראה, אלא שהדבר מתעורר איכשהו בכוחות עצמו. מה שקורה לנו במקרים אלה ניתן לראות כהאצלה מן המאנה [מושג של תרבויות קדומות שמבטא אנרגיה רוחנית-נפשית. ר.נ.], מן העל-אנושי, מאלוהים או מן הלא-מודע... אני מעדיף, איפוא, את המושג לא-מודע, בידיעה שבאותה מידה אוכל לדבר על 'אלוהים' או 'כוח עליון' אם ארצה לבטא עצמי בשפה מיתית. בהשתמשי בשפה מיתית כזו, אני ער לעובדה ש'מאנה', 'כוח עליון', ו'אלוהים' הן מילים נרדפות ללא-מודע, כלומר, אנו יודעים עליהם מעט מאוד או איננו יודעים עליהם דבר, ממש כמו על הלא-מודע" (10, עמ' 311 - 312).

בהתאם להסבר זה נוכל לראות את החלומות הטלפתיים כהפעלה סינכרונית של ארכיטיפ שפועל בשדה המשותף של הלא-מודע של מטפל-מטופל (או כל שני אנשים קרובים). התפקיד שלנו הוא לפענח את התכלית של התרחשות טלפתית דרך פיענוח המשמעות המועברת אלינו דרכה. יונג עצמו עסק בניסויים טלפתיים ופראפסיכולוגיים ואמר ש"ניסויים אלה מוכיחים שהנפש לעתים פועלת מחוץ לסיבתיות של חוקי מרחב-זמן, הדבר מוכיח שתפישתנו אודות זמן ומרחב, ולכן גם של סיבתיות, איננה שלמה. תמונה מלאה של העולם מחייבת תוספת של מימד אחר, רק אז נוכל לקבל הסבר למכלול התופעות". (10, עמ' 283). יונג סבר שהתרחשות טלפתית שכיחה יותר כשרמת התודעה נמוכה. טענתו זו מתאימה, אומנם, למטופלים גבוליים ולתרבויות ראשוניות שיש להם נגישות מיידית אל ההתרחשויות הטרום תודעתיות, אולם חשוב לציין שתופעות כאלו מתרחשות גם אצל אנשים בעלי פתיחות-רגישות נפשית-רוחנית גבוהה. מכל מקום, יונג חשב שיש להתרחשות כזו בטיפול משמעות תרפויטית, שנועדה להביא לתודעה של המטפל-מטופל מוטיב מסוים שעדיין לא-מודעים אליו. למעשה זו גם גישתה של אשל.

אשל מפענחת עבורנו את המשמעות של חלומות טלפתיים בדיאדה הטיפולית כמיועדים לשחזר-לבנות מחדש-לתקן את המצב המחובר השלם שנפגע ונהרס או נופץ בגלל פרידה והיעדר ראשוניים. במונחים הארכיטיפיליים הייתי אומרת שפועל כאן ארכיטיפ 'הנישואים הקדושים' (הרוגמיה), שמחבר-מזווג אנשים יחד (8, עמ' 318-324). ארכיטיפ הנישואים הקדושים מסמל גם את חיבור חלקי הנפש של היחיד: את הגברי והנשי, המודע והלא-מודע, את האני והעצמי. במיתוסים ובטקסים קדומים שהחיו את המיתוסים האלה, חגגו את נישואי הכהן והכוהנת, המלך והמלכה, ישו והכנסיה, האל והאלה, אלוהים והשכינה, שהנישואים שלהם מקודשים משום שהם מסמלים את אחדות הנשמה שמביאה לאחדות היקום.

יונג מתאר את המפגש מטפל-מטופל כשהוא מתייחס לסידרת תמונות אלכימיות שמתארות מפגש בין המלך למלכה. הם מתפשטים מבגדיהם וטובלים יחד באמבט ומזדווגים בו ואז שבים ונפרדים. בזמן הזיווג הם הופכים לישות אחת מכונפת. יונג אומר שהכנפיים מעידות על החיבור הנפשי והסמלי שהתהליך מתאר: ה'נישואים הקדושים' של הנפש עם עצמה, שמתרחשים באמצעות המפגש מטפל-מטופל, כשהמטפל משמש כעצמי מושאל זמנית למטופל (כזולת-עצמי). האמבט האלכימי הוא השדה הלא-מודע של המרחב המעברי בין מטפל-מטופל שמכיל את שלל הזיקות מטפל-מטופל. במערכת זוגית קרובה כל כך, באהבה, או בתרפיה, הלא-מודע המשותף של שני המשתתפים מסומל במים שבו הם שרויים, ובזיווג יחד. יש רגעים בהם המטפל-מטופל מתפשטים מבגדיהם, פוגשים זה את זה בעירום נפשי, האחד חש אינטואיטיבית את השני, לפעמים מתרחשות קריאות טלפתיות אחד של השני, וחלום האחד מזהה את עולמו הלא-מודע של השני ויודע אודותיו מתוך אותם מים משותפים. אלה רגעי סימביוזה בטיפול, שיש בהם 'יחד' הכרחי עמוק ומפרה. רגעים כאלה הם בעלי איכות חיובית, בהעניקם תחושת הזדהות והשתתפות עמוקה ומלאה של השניים, שלרגע היו לאחד. ומרגע זה ואילך יש לשוב אל המרחק האמפתי-הרפלקטיבי שמאפשר מודעות (8, עמ' 430-446).

התרחשויות טלפתיות-סינכרוניות שכיחות מאוד בתרבויות ראשוניות שבהן התודעה של היחיד שרויה במצב דמדומים שבו טרם הופרדה נפש היחיד מנפש הכלל ומהלא-מודע הקולקטיבי. היחסים בין האדם ליקום הם עדיין של השתתפות מיסטית: ביחסים אלה טרם הופרדו טבע מאדם, נפש מגוף, חוץ מפנים, מודע מלא-מודע, חיים ממוות. גארסיה מארקס, בספרו "מאה שנים של בדידות" (11), מתאר את החיים בכפר מקונדו האגדי, כהשתתפות מיסטית כשהטבע והאדם מחוברים זה לזה (12) ויש אירועים מקבילים ביניהם: כשחוסה מת יורד גשם של פרחים. כשאורסולה מתה מתות הצפורים וחלה מבוכה בטבע. כוח התשוקה של פטרה קוטס מפרה את הטבע ומרבה את ילודת החיות. הפרפרים מלווים את מאוריציו לכל אשר ילך. והאנשים מחוברים בנפשם: כזו היכולת הטלפאטית של אורסולה לדעת מה קורה אצל בניה. גם הזמנים מחוברים: זו היכולת של גווילי מלקיאדס לחזות את העתיד, יכולת שניחנו בה גם אורליאנו ופילאר טרנרה. כך חודרים הזמנים זה לתוך זה ושרויים מראש זה בתוך זה. במצב זה לא חוקי ההגיון והמציאות שולטים, אלא המאגיה והטבע האי-רציונלי, שעומדים לשירות הכוחות הלא-מודעים. במצב זה עדיין לא הופרדו האנשים אלה מאלה ונפשם כאילו עודה אחת. גארסיה מארקס מספר על תקופה של מחלת נדודי השינה כשהאנשים שחזרו אל השדה המשותף של הלא-מודע חלמו בהקיץ והיו במצב של "צלילות הדעת הוזה הזיות", שבה "לא זו בלבד שראו את תמונת חלומותיהם שלהם, אלא אף את החלומות שחלמו האחרים. דמה הדבר כאילו נמלא הבית אורחים" (11, עמ' 44). בהמשך הוא מספר על חוסה ארקדיו בואנדיה ש"לא היה כה מטורף כפי שסיפרו בני המשפחה, אלא היה היחיד שנתברך בצלילות הדעת שנתנה בידו לראות את האמת העמוקה, שגם הזמן כושל לעתים וקורות לו תאונות, ולכן הוא יכול להיתקע ולהשאיר חלקיק נצחי שלו בחדר אחד". (11, עמ' 311).

הזמן שמשאיר חלקיק נצחי שלו מתגלה כאן כחומר שהפיסיקה הקוונטית מכירה במהותו הפרדוקסלית כחלקיק וגל בו-זמנית. כישות מופרדת בקטגוריות האנושיות (חלקיק) וכישות מחוברת נטולת זמן ונצחית (גל). התודעה האנושית מסוגלת לתפקד בשני מישורים אלה של חוויה קיומית כשיש בה פתיחות אל מעבר לגבולותיה. בשפה מטאפורית זו אני מרשה לעצמי לומר שחלום רגיל הוא חלקיק וחלום טלפתי הוא גל שנע בתוך השדה המשותף הלא-מודע של הדיאדה אני-אתה.

'צלילות הדעת' של גיבורי מקונדו, שהיא ראייה גלית פורצת גבולות, חופפת את שקיפות הקירות בחלום שאביא להלן. נראה שיש אנשים, שקרובים לגבולות הלא-מודע, הלא-נודע לנו, שהמחיצה בינם ללא-נודע כמו צלולה-שקופה, והם פתוחים לחומרים תת-הכרתיים אישיים, קולקטיביים, ייצריים, יצירתיים ורוחניים כאחד. אותה שקיפות-צלילות הקירות מאפשרת להם לעתים לראות מה שתודעת האחרים לא רואה; הן במתרחש במציאות והן במתרחש בלא-מודע של הזולת. כוח האני הוא שיקבע אם יהיו משוגעים או לחילופין אנשים יצירתיים-אמנים או שאמאנים או מיסטיקנים. לעתים גם גבולות האני שלהם כלפי הזולת נחווים כשקופים ואז הם חשים חשופים בפני מבטו הפולשני של העולם. כזו היא עדי.

יומיים אחרי שקראתי את המאמר של אשל, סיפרה לי עדי (שם בדוי) את החלום הבא: "אני באה לטיפול, לא כאן, אבל המקום שלך. ואז את אומרת "אני כבר באה", ואת הולכת לאן שהוא. אני הולכת לראות ואני מתקרבת לבית ויש שם מלא גברים, אחד מהם אומר שהם מתכוננים לתפילה מאוד חשובה. אני חושבת שאת בטח לא שם ואז את יוצאת מחדר אחר ואת נכנסת לחדר איתם, ואז אני לוקחת צעד אחורה ואת יוצאת ואומרת בהתרגשות שזאת היתה תפילה מאוד חשובה והיה חשוב לעשות אותה, שזה הפעים אותך ברמות לא רגילות. אחר כך את אומרת לי "בואי נמשיך בטיפול". את לוקחת אותי לחדר גדול ואז את מובילה אותי לחדר אחר ששם אמור להיות המשך הטיפול וכל החדר ויטרינות – קירות זכוכית. רואים בחוץ מה שבפנים. אני אומרת "יו, יהיה לי קשה שאני חשופה" ואני נכנסת. התחושה היא שבעקבות התפילה היתה לך הבנה שאת צריכה לקחת אותי לחדר הזה".

עדי ניתקה קשר ממשפחתה בשל התעללות בה. היא בודדה, נוטה לדיכאון וייאוש, והקשר בן חמש השנים איתי הוא עבורה תחליף לקשר אֵם ראשוני, היא עסוקה מאוד, בשיחות ובחלומותיה, בקשר בינינו ובנזקקות הגדולה שלה. היא רוצה, כדבריה, לחיות את האני האמיתי שלה, ולהפסיק להעמיד פנים. היא עסוקה בחששות שמא ידחו אותה ויגידו שהיא משוגעת אם ידעו מה היא חושבת ומרגישה, בין השאר בגלל העולם הרוחני העשיר שלה, חווית הקשר הבלתי אמצעי עם האלוהות והיקום, וההנחיות המופלאות שהיא מקבלת דרך אמירות בחלום. ובתוך כל זה היא מפתחת מודעות עצמית, האני מתחזק וחלה השתלבות הדרגתית בחיים.

היא אמרה על הקירות השקופים בחלום: הבנתי שאני צריכה ללמוד להפסיק לפחד שייראו מי אני. כמו שאת חושפת עצמך באומץ בלתי רגיל בספר שלך (היא התכוונה לספר המקצועי שלי שבו אני מביאה גם מחלומותי. על כך אמרתי לה שלא הרגשתי אומץ וחשיפה מיוחדת). מידי פעם היא מביעה משאלה שאכתוב על הטיפול שלה – מאווים לקירות שקופים - ואני מציעה לה כעת לכתוב לעצמה, משום שאני מאמינה שהתיעוד העצמי הוא תהליך חשוב עבורה. ואומנם, היא כותבת לעצמה כתיבה יומנית.

נדהמתי מהחלום. משום שהוא מתייחס טלפתית למשהו שאכן התרחש בחיי. אביא כאן מה שכתבתי ביומן שלי על אותה חוויה שהתרחשה כחודש קודם לכן:

"אתמול הייתי בשמחת תורה אצל אחי. מעולם לא ראיתי ולא השתתפתי בשמחת חג כזו. אבל הדבר העיקרי היה דבר שטרם היה. היתה התרחשות ספונטנית שבה מעגל הגברים התרחב למעגל גדול, ובמקום לרקוד זה אחרי זה עם יד אחת על כתף השני, הם ניצבו במעגל נוכח המרכז, כל אחד שתי ידיו על כתפי רעהו מימינו ומשמאלו, ושרו יחד בדבקות גדולה שירי אמונה, כשהם נעים הלוך ושוב במקצב המנגינה. ככה עירסלו את עצמם ואת אלוהים שהיה צריך לקרוא לו לשוב אליהם אחרי שנטש אותם ב'התנתקות'. אולי כך הרגישו. והוא היה שם. בלבם.

אחי היה ביניהם. עמדתי למעלה והתבוננתי. הייתי בהתפעמות מלאת דמעות. היתה עוצמה של משהו גדול ממני. כמו טקס קדמון. טקס מרפא כשהמעגל המאגי משקם ומלכד ומתקן מחדש את האחדות, את האמונה, את חלקי העצמי השבטי, את "נפש יהודי הומייה". ההתרגשות נגעה במעמקים והיתה מעבר למה שאני יכולה להבין. זה היה ב'הקפות' בערב. וזה היה שנית בתפילה למחרת בצהריים. ראיתי שגם אחי התרגש עד דמעות. השותפות הרגשית ביני לאחי היא חלק מחווית הלכידות, הדבקות והתיקון שהתרחשו שם. תיקון התפילה היה תיקון שמהדהד את התיקון לשבר המשפחתי שלנו, תיקון שמתרחש בשנים האחרונות. אני ממשיכה לראות את המראות ולשמוע את המנגינה".

נדהמתי גם מסמיכות החלום הטלפתי לקריאת המאמר של אשל. בעקבות קריאת המאמר של אשל, בו היא מביאה אפשרות לספר למטופל שהחלום שלו אכן מתאר התרחשות אמיתית בחיי המטפל, אמרתי לעדי שחלמה דבר שאכן התרחש באמת בחיי, משום שחשוב היה לי להראות לה שאומנם, מתרחשות בה תופעות שאינן שכיחות, אבל הן לא שיגעון, והן מוכרות כתופעה אנושית נורמלית אף כי נדירה.

סיפרתי לעדי על חווית התפילה שהיתה לי (אף כי לא על המשמעות האישית-משפחתית) גם משום שהבנתי שיש כאן תובנה חשובה. אמרתי לה שהחוויה שעברתי היתה חוויה שעיקרה לכידות אנושית, אחוות אמונה ורגש, תפילה שיצרה חיבור אנושי עמוק שהיה תיקון לתחושת הפיצול והניתוק של אירוע ההתנתקות. שבחוויה הזו יש משהו שהיא עדיין לא מכירה, כי החוויות הרוחניות שלה הן בבדידות מוחלטת, והן פיצוי על הקושי במפגש האנושי, לכן חוויותיה הן אחווה עם היקום ואלוהים במקום עם האדם. אמרתי לה שהחלומות שלה שעוסקים בי ובמיוחד החלומות הטלפתיים שלה מנסים ליצור את חיבור האחווה האנושית שחסרה לה.

חשבתי שלספר לה את החוויה שהחלום שלה ידע אודותיה, פירושו שאני מגשימה את דבר החלום, להביא את הטיפול לחדר טיפולים גדול יותר, שמאפשר מרחב גדול יותר של קיום נפשי, שכולל מימדים אנושיים ומימדים רוחניים טלפתיים כאחד. בגלל הנטייה שלה להקצנה, החלום מביא תמונה של קירות שקופים לגמרי, דבר שאינו מתאים לשום אדם כמובן. אבל סברתי שעל-ידי שקיפות מסוימת של הקירות שלי-עצמי אני יכולה לסייע לה לא לפחד כל כך משקיפות מסוימת כלפי העולם, כי כך אני מביאה לטיפול שלה מהחוויות שלי משהו שיכול לסייע לה לחיות בין אנשים. סיפרתי לה גם ששלחתי במייל את סיפור החוויה שעברתי לאנשים קרובים לי. כך שאני הייתי באמת עם קירות שקופים בתחום החוויה הדתית-רוחנית (לא סיפרתי לה שאחי אמר לי לאחרונה שכנראה החלטתי 'לצאת מהארון' בתחום החוויות הדתיות שלי... ). למעשה כך אני מציעה לה את האפשרות הזו לחלוק – רק עם אנשים מסוימים ומתאימים - את החוויות העמוקות שלה, מבלי להתבייש ולחשוש מחריגות וגינוי.

אשל מציינת שחלומות טלפתיים באים לגשר על פני תחושת היעדר המטפל, אצל אנשים שחווית יסוד בחייהם היא של היעדר ראשוני. עדי מנסה לגשר ללא הרף על תחושת ההיעדר שלי בין פגישה לפגישה, בין השאר על-ידי חלומות רבים עלי. אבל באותו שבוע שהופיע החלום הטלפתי, היתה אזכרה לאמי במלאת שנה למותה. אירוע שאכן לקח אותי למקומות שלי, ואולי, כפי שאשל מציינת, אף כי לא חשתי בכך, היא הרגישה בכך, היא חשה את היעדרותי והשיבה אותי אליה על-ידי החלום הטלפתי.

כאן נזכרתי שהחלום הטלפתי הקודם שלה היה גם הוא בסיטואציה דומה. בדיוק לפני שנה, באותו שבוע שאמי נפטרה עדי חלמה – בטרם ידעה על כך – שהיא באה אלי לטיפול, אבל אני לא מקבלת אותה בחדר הטיפולים, אלא בסלון. בסלון יש אנשים רבים מגילאים שונים, הם באים והולכים. אבל היא לא כועסת שאני לא מטפלת בה, להיפך, היא מרגישה טוב בסיטואציה הזו. אחרי שדיברנו על חשיבות היכולת לא לקנא ללא הרף באנשים אחרים שאני בקשר איתם, שאלתי אותה אם בדיעבד עלה בדעתה שהיא חולמת את הסיטואציה של ישיבת השיבעה, היא אמרה שחשבה כך, אבל היא מפחדת מאפשרות כזו ולכן דחתה אותה על הסף.

עכשיו נחזור להווה הטיפולי. אחרי שבועיים עדי חלמה: "יש לי בית גדול מאוד וריק. התפקיד שלי הוא למלא אותו. אני יוצאת, לוקחת אבן שמצאתי ליד הים ושמה בכניסה, ויש לי אבן שמשלימה אותה, כך שאפשר להניח אותן אחת ליד השנייה." היא אמרה על החלום – "הבית גדול וריק ואני צריכה למלא עצמי מהעולם, זה תענוג שיש הרבה מקום, שאוכל למלא במה שאני רוצה, במה שאני. בחלום מצאתי מה שצריך להשלים, להשלים סוג של חסר. אני מרגישה כבר שאני לא לבד, מצאתי מי שאני באמת. לא כמו פעם שרציתי להידמות לאחרים כי אני זה משהו דפוק. אני גם לא לבד כי יש לי את אלוהים. שמונים שנה של טיפול פסיכולוגי לא היה עוזר לי אם לא הייתי מגיעה לזה, לאלוהים שאיבדתי קשר אליו". כשציירה, לבקשתי, את שתי האבנים המשלימות זו את זו, נזכרתי בחלום שחלמה לפני שלוש שנים. זה היה החלום הטלפתי הראשון שלה, וגם הוא היה בזמן היעדרי. חזרתי אז מנסיעה בת שלושה שבועות. נסיעותי גרמו לה קושי רב משום הקושי לחוש שאני קיימת כשאני רחוקה. לכן נהגתי לתת לה את מספר הטלפון שלי בעת נסיעתי, או להביא לה מתנה קטנה בשובי. למעשה, זו היתה הפעם הראשונה שהבאתי לה מתנה, והיא כמובן לא ידעה על כך. היא באה לפגישה הראשונה אחרי שובי עם החלום הבא: "באת אלי לעבודה להביא את המתנה שקנית לי, משהו א-סימטרי, אבל הבסיס היה ישר וזו היתה אבן שמחולקת לשניים מפורדים, ואת מראה לי איך הם יכולים להתאחד."

נדהמתי מהחלום הטלפתי, שמטרים ויודע את המתרחש, ונתתי לה את המתנה שאכן הבאתי לה מסין: מדליון בדגם הטאו, שהוא מעגל מורכב משני חלקים מנוגדים אבל משלימים, שקרויים היין והיאנג. הסברתי לה את משמעותו כסמל הנפש שמחברת יחד בזרימה דינמית את ניגודיה. היא אמרה אז שהחלום מדבר על הצורך שלה לאחות מחדש דברים בנפש שלה. אחרי חלום האבנים הנוכחי הזכרתי לה את החלום ההוא ואמרתי לה: "האבן שאת משלימה היא אבן הנפש שלך. הנפש יכולה להיות כמו אבן גולמית וכמו אבן יקרה. בחלום של אז אני זו שהבאתי את שני החלקים המשלימים. עכשיו יש לך אותם בבית שלך. עכשיו את בעצמך משלימה את האבן החסרה".

במחשבה מחדש על החלומות של שני החלקים המתאחים, ברוח דבריה של אשל על הצורך למלא את ההיעדר של המטפל, אני יכולה לראות עכשיו שהחלום ביטא גם את הצורך שלה לאחות את שתינו יחד, כדי למנוע את ההיעדר ולהנכיח את הנעדר. אבל עכשיו עדי מגלה שהאבן אצלה. מתרחש בה מה שקורה להארי פוטר בספר "הארי פוטר ואבן החכמים" כשהארי, בסוף העלילה, רוצה לדעת איפוא אבן החכמים שהוא מחפש, הוא מביט בראי ומתכוון למשאלתו זו למצוא אותה, ואז הוא רואה בראי דמות שהיא בבואתו שלו, שמחייכת, שולפת מכיסה אבן אדומה כדם ומכניסה את האבן מחדש לכיסה. ברגע שעשתה זאת, הארי מרגיש, שמשהו כבד נופל לתוך הכיס האמיתי שלו. ואיכשהו, "באופן נשגב מדעת האבן היתה אצלו" (13, עמ' 299). החיפוש של הארי אחר האבן הוא תהליך חניכה של הארי והוא מוצא את עצמיותו כמוצא את האבן שמלכתחילה היתה שם (14).

והנה למחרת הערב בו כתבתי את המכתב הזה על חלומות טלפתיים, ושלושה ימים לפני קורס שאני אמורה ללמד על סמלי אלכימית הנפש, חלמתי שאני ברחוב, ויש שם אנשים, והכול מלא ערפל. מישהי שואלת אותי איך האלכימיה מסבירה את הנושא של בעית הבלבול והדיפוזיות בימינו. אני אומרת לה שכשנדבר בקורס על האנדרוגיניות, שהיא חיבור הגברי והנשי בישות אחת, נדבר על שאלת הזהות. בחלום ברורה לי התשובה. כשהתעוררתי ניסיתי לכתוב את התשובה, עדיין הייתי בטוחה שאני יודעת אותה. אבל אז ראיתי שאין לי באמת תשובה. ואז קמתי. פתחתי את החלון, ולא האמנתי למראה עיני – הרחוב היה מוצף ערפל. דבר נדיר ביותר אצלנו. נדהמתי מצירוף המקרים הטלפתי-סינכרוני בין החלום למציאות. ואז אמרתי לעצמי שכנראה הערפל בחלום מבטא את תוכן השאלה שהחלום מציב: השאלה על ערפל הזהות. הערפל במציאות מטיח כנגדי שגם הידע שלי הוא מעורפל, למרות שאני משלה עצמי שיש לי תשובות ברורות. ושאני בעצמי מנסה להיחלץ מערפל אי-הידיעה, והחלום אינו עוסק רק בדילמה תיאורטית של התלמידים, אלא בי עצמי. ואחר כך חשבתי עוד שהערפל של החלום כמו אומר לי: כל מה שתכתבי ויכתבו על הסינכרוניות והטלפתיה, לא יוציא אותנו מהערפל המסתורי של אי-הידיעה.

גם אם נכנה את הלא-ידוע בשם 'לא-מודע' או 'לא-מודע קולקטיבי', או 'סינכרוניות' או 'אלוהים' אנחנו רק מחליפים שם בשם. כמו שאמרו האלכימאים, שאנחנו מנסים להבין "את הבלתי-נודע באמצעות זה שהוא עוד יותר בלתי-נודע" או אולי: "את המסתורי באמצעות המסתורי יותר" - the unknown by the more unknnown (8. עמ' 18), עדיין אין אנו מבינים איך זה שהתודעה יודעת את מה שמעבר לתודעה. איך זה ש"הנפש יודעת הכול ממקורה העליון" – כדברי המיסטיקן הנוצרי מייסטר אקהרט.

כהמשך לאותה סידרת אירועים סינכרוניים, ימים אחדים לאחר מכן קיבלתי ממודרכת מתנה – שתי אבני אגת קטנות, שכל אחת מהן היא כאבן חצויה, ושתיהן יחד נראות כיוצרות שלם אחד. היא ראתה בהן ביטוי ליחסים בינינו. אכן, התודעה יכולה לזהות ולתאר אירועים מעבר לגבולותיה, היא יכולה לחפש את משמעותם, אבל לא באמת להבין. אני משערת שסינכרוניות האירועים שחוויתי בעת כתיבת התגובה הזו נועדה לחדד את המודעות שלי לריבוי קיומן של התופעות הסינכרוניות-טלפתיות, לחדד את התובנות שלי אודותיהן ולטוות מהם עבורי חוט אריאדנה של משמעות.

החלומות של עדי על האבנים המתחברות, החלום שלי על החיבור של הגברי והנשי לישות אחת, ושתי אבני האגת שקיבלתי, עוסקים באותו ארכיטיפ שמונח בתשתית כל חלום טלפתי – ארכיטיפ הנישואים הקדושים, שמבקש ליצור אחדות אחווה חדשה. ארכיטיפ החיבור הזוגי, (כחיבור אם-ילד, אנדרוגיניות או נישואים קדושים) מתקיים בתשתית תהליכי מימוש העצמי והאינדיבידואציה, והוא אחד מסמלי העצמי. הוא מבקש ליצור מחדש משהו מהשלֵמוּת הסימביוטית שאבדה בתוך חיבור דיאלוגי בין האדם לזולת, אדם לעולם, בין האדם לעמקי נפשו, בין המודע ללא-מודע, ובין אדם לאלוהים. ארכיטיפ זה פועל גם ככוח ארוס מאחד-מלכד את חלקי הנפש כנגד כוחות הטנטוס של פירוק ורגרסיה, אובדן והיעדר. לכן הפסיכותרפיה שמסייעת לתהליך האינדיבידואציה מושתת אף היא על ארכיטיפ זה, שהרי היא מתקיימת במרחב הדיאלוגי של קירבת המרחק בין מטפל-למטופל, ובין המטופל לעמקי נפשו.

ספרות:

אשל ע., איפוא את אהובה? על היעדר, אובדן, וחידת החלומות הטלפתיים. שיחות, כ'(1): 29 - 44, 2005. .1

סאראמגו ז'., הבשורה על פי ישו. תרגום: מרים טבעון. תל-אביב, הספריה החדשה, 1993. .2

צייטלין א., המציאות האחרת – הפראפסיכולוגיה והתופעות הפראפסיכיות. תל-אביב, יבנה, 1973. .3

4. Jung C.G., Synchronicity. In: The structure and dynamics of the psyce. C.W. VIII. New York, Princeton Univ. Bollingen Series, 1981. Pars. 969-997

London, Everyman's Library, 1934. eibnitz G.W., Monadology. In: Philosophical writings.L .5

קמפבל ג'., כוחו של מיתוס. תרגום: מתי בן יעקב. תל-אביב, מודן, 1998. .6

ליבס י., תורת היצירה של ספר היצירה. ירושלים, שוקן, 2000. .7

. נצר ר., מסע אל העצמי – אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים. תל-אביב, מודן, 2004. .8

9. Von Franz M.L., On divination and synchronicity. Canad ,Toronto .Inner City Books, 1982.

יונג ק.ג., זיכרונות חלומות מחשבות. ראיון ועריכה: אניאלה יפה. תרגום: מיכה אנקורי. .10

תל-אביב, רמות, 1993.

מארקס ג., מאה שנים של בדידות. תרגום: ישעיהו אוסטרידן. תל-אביב, עם-עובד, 1972. .11

נצר ר., מאה שנים של בדידות - המטריארכט והאלכימיה. עלי-שיח, 27-28: 207- 214, 1990 .12

רולינג ג'.ק., הארי פוטר ואבן החכמים. תרגום: גילי בר הלל. תל-אביב, ידיעות .13

אחרונות-חמד, 2000.

נצר ר., מסע הגיבור והיעד ב'הארי פוטר ואבן החכמים'. מעגלי קריאה, 28, 2001. .14

[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The Public] [Society's Journal] [Contact us]