רות נצר

פסיכולוגית יונגיאנית

משוררת ואמנית

העצמי על פי יונג

רות נצר

לפי יונג, העצמי הוא כוליות הנפש השלמה, 'האישיות הגדולה', הכוללת הכל, 'האדם הפנימי' של כל יחיד. הוא המקיף בו יחדיו את סך חלקי או מרכיבי הנפש; את האגו-האני ואת כל מה שהוא לא-אני, כלומר, את הלא מודע האישי, ואת הארכיטיפים המעוגנים בלא-מודע הקולקטיבי. העצמי כולל אותם, אך הוא גם השלם הגדול מסכום מרכיביו. הוא גם הנקודה שבאמצע בין התודעה ובין הלא-מודע, האמצע והמרכז היוצר-כל, והנוצר ללא הרף, וכך הוא נקודת שיווי המשקל הקיים תמיד, והמתחדש, של כלל האישיות. העצמי פועל ככוח של ויסות עצמי ומרפא, קיזוז -פיצוי-איזון הקטבים הנפשיים וכהנחיה עצמית, 'השגחה אישית', כבת קול ומורה דרך. הינו גם ארכיטיפ הסדר והמשמעות. העצמי הוא השלם הנפשי (אך לא המושלמות!) ששלמותו היא ההכלה המתוכללת (אינטגרטיבית) של ניגודי הנפש. על כן הוא הארכיטיפ של איחוד ניגודים, שהם הניגודים המרכזיים המבניים בנפש - מודע-לא-מודע, איד-סופראגו, צל-פרסונה, וגם הניגודים של גבריות ונשיות, טוב ורע, פסיביות ואקטיביות, הוויה ועשיה, פרוגרסיה ורגרסיה, הפרדה וחיבור, התפרקות והתארגנות, עבר ועתיד, ראשית ואחרית, חיים ומוות, מופנמות ומוחצנות, רגש ומחשבה, תחושה ואינטואיציה, שנאה ואהבה, אוביקטיביות וסוביקטיביות, רציונליות ואירציונליות, יצריות ורוחניות, גופניות ונפשיות, טבע ותרבות, אישי וקולקטיבי, אנושי ואלוהי, אני וזולת, אני ועולם, אני ויקום.

סמלי העצמי כאיחוד הניגודים הם; הצלב - כמאחד את ארבעת הניגודים המרכזיים והארבע-המרובע עצמו, והמנדלה, (שמשמשת להתכוונות רוחנית דתית בדתות המזרח) שהיא המעגל של השלמות הראשונית שבתוכו הארבע והצלב יחד אחוזים בנקודה המאחדת בגרעינה את הניגודים. העץ מסמל את איחוד הניגודים כצמיחה טבעית (עץ החיים, עץ הדעת, עץ הנשמות, עץ הספירות), ועוד. העצמי הינו מהות פרדוקסלית, כי הינו סך הארכיטיפים והוא עצמו ארכיטיפ. הוא הארכיטיפ המרכזי שמהווה את ההיקף והמרכז כאחד. כמרכז הינו הגרעין המרכזי והעמוק של הנפש, או בשפת החסידות, הנקודה הפנימאית. הוא הארכיטיפ של המרכז הקבוע, וגם של המירכוז כתהליך והשתנות מתמדת; של הדרך-המסע-הצלינות אל המרכז, ואל האינדבידואציה, דהיינו הגשמת כוליות הנפש היחודית לכל אחד - ככזה העצמי מסומל בספירלה ולבירינת . העצמי הינו נתון אפריורי בגוף-נפש, נתון פוטנציאלי, כמו גרעין הנבט, שהוא גם השולח את היחיד להתפתחות של מלוא האיכויות של עצמיותו היחודית, והוא גם היעד של התהליך, היעד של ההתפתחות הנפשית המעוגנת במרכזה העמוק ביותר. לכן הוא ארכיטיפ ההתחלה והסוף, הראשית והאחרית יחדיו. העצמי הוא ההורה של עצמו, המוליד את עצמו, לכן הוא, פרדוקסלית, האב והבן של עצמו.(כמו במיתוסים של אוזיריס האב והורוס הבן במצרים העתיקה, והאב והבן בנצרות). כראשית ואחרית הוא גם מסומל הן על ידי הילד-התינוק הפתוח לקראת הדרך, והן על ידי הזקן החכם שאסף לתוכו את הידע האישי והקולקטיבי ומימושם. העצמי ככולל הכל, הוא סך דרך החיים, דרך האינדבידואציה, שהיא גם החלק הראשון של החיים שמאופינת במוטיב המיתי של מסע הגבור המגבש את האגו, (האגו הוא המוציא לאור התיפקודי את שליחות העצמי) וגם החלק השני של החיים שמאופינת במסע החפוש-הקווסט אחר משמעות, רוחניות ואינטגרציה; הקווסט של ההתלכדות עם מלאות ההויה העצמית והמרכז הפנימי. בחלק השני של החיים מתקיים דגש של מודעות למימוש העצמיות המלאה. הערכיות האצילה, יקרת הערך של העצמי מסומלת בזהב. האלכימאים חיפשו את סוד הפקת עצמי-הזהב מחמרים נחותים. החפוש אחר סוד תהליך העצמי הוא המשמעות של האופוס האלכימי.

יונג כותב:"כיניתי מרכז זה בשם העצמי. מבחינה אינטלקטואלית העצמי אינו אלא מושג פסיכולוגי, קונסטרוקציה, שנועדה להביע אמת שאין אנו יכולים להבחין בה...אפשר היה לקרוא לה גם 'האל שבקרבנו'. נראה שהתחלותיהם של כל חיינו הנפשיים מקורן הוודאי בנקודה זו ושכל המטרות הנעלות והאחרונות מכוונות אליה. אין מנוס מפרדוקס זה כמו בכל מקרה שאנו מנסים לתת סימנים במה שנמצא מעבר ליכולת הבנתנו"[אני ולא מודע. ע' 129] ובהמשך:"העצמי הוא גם מטרת החיים, שכן הוא הביטוי המושלם ביותר של אותה תצרופת גורל הקרויה אינדבידואליות."[שם. ע' 131]. האינדבידואליות מחלצת את האדם משבי הכוחות הקולקטיביים בחברה ובנפש. אולם אינדבידואציה של העצמי אין פרושה השתקעות פנים נפשית מנוכרת לזולת, אדרבא, היא מתממשת בחיים המציאותיים ובקשרי זולת מספקים. העצמי הוא הישות האמיתית החיה באמת ובמעמקיה. (לעומת 'האני הכוזב') האישיות המאוחדת חווה את החיים במלואם, נענית לחיים, כהויה החווה עצמה בכוליות, בלכידות, ברצף של מרחב וזמן, וברשת הקשרים הסינכרוניים. בגלל התכונותו של העצמי לקראת הגשמה, החיים מופיעים כמטרה בעלת סדר עליון וכתבנית בעלת משמעות. חוית הכוליות מכירה שדרכה של הנפש שזורה בחוט השני שמוליך אותה אל גורלה מראשיתה אל תכליתה. אריך נוימן, תלמידו של יונג, אומר: "אחרי שעבר את כל השלבים של חווית עולם וחוויה עצמית, היחיד מגיע לתודעה של משמעותו האמיתית. הוא יכיר עצמו כהתחלה, אמצע וסוף של התפתחות עצמית של הנפש, אשר תחילה מתגלית כאגו ואז נחווית על ידי אגו זה כעצמי. חווית האגו את העצמי היא האלמוות".(מקורות והיסטוריה של ההתפתחות. ע' 416). לכן העצמי נחווה כצלם אלוהים באדם, בהיותו אחדות שמעבר לזמן ולאנושי; הטרנצנדנטי. העצמי הוא נקודת המפגש של האנושי והאלוהי באדם. לכן הוא מסומל בשליחי האל, כגואל ומושיע - ישו, בודהה והמשיח, שיעדם לבסס בנפש את המודעות למקור הטרנצנטנטי של הנשמה. התרבויות נוטות לקדש סמלי עצמי, כסמלי אלוהות - כאיכות אלוהית של השלמות. כסמל שבאמצעותו האדם מתקשר לשלמות הפוטנציאלית-הרוחנית בקרבו. סמלי השלמות של העצמי מופיעים בתרבויות רבות, ובכל הזמנים. סמלים אלה מגיחים מהלא-מודע של כל אדם, בחלום כמו ביצירה. הבנה מלאה של העצמי לעולם אינה מושגת במלואה. משום שהוא מעבר להשגת התודעה. תמיד יש לזכור, שהדימויים של שלמות לעולם אינם מורים על שלמות שכבר הושגה, או על הבטחת השגתה העתידית, אלא הם רק אנטיסיפציה של שלמות שהיא תמיד מעבר למימוש. סמלים אלה מורים על אפשרות של סדר לקראת שלמות, ושל אפשרות הפעלת כוחות המרפא והאינטגרציה של השלמות. סמלי השלמות נוטים להופיע בעתות מעברים, או משברים, כשהוודאות מתערערת. ויש צורך בסיוע פנימי, ואיזכור פנימי של השלם החבוי בפנים, כתשתית של הנפש. תכופות הם קומפנסציה זמנית של מבוכה כאוטית וחוסר אורינטציה. סמלי העצמי מופיעים, באיכותם הנומינוזית, כעמוד האש והענן ההולכים לפני היחיד, כהנחיה ואישור של הגורל האישי של הגשמת האינדבידואליות. הכוח החוויתי-ההתגלותי של סמלי העצמי, המופיעים לאדם בחלום או ביצירה, מעניקים אמונה במחויבות לדרך האישית, על כל קשייה.

ראה גם -

רות נצר - תגובות למערכת - על העצמי. שיחות. כרך ח. מס. 2. 1996

רות נצר - העצמי מבעד לנוירולוגיה. (על ספרו של אוליבר סאקס). חכמה מאין, מס 2 . 1997.

[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The Public] [Society's Journal] [Contact us]