הסדנא "יונג והאנטישמיות"

מהמורות אפשריות בחשיבה היונגיאנית

מועמדים בהכשרה לאגודה היונגיאנית מתמודדים עם שאלת האנטישמיות של יונג.

מבוא

מאמר זה מבוסס על סדנה שהוצעה למועמדים העוברים הכשרה של פסיכולוגים אנליטיקאים (יונגיאניים) בישראל. בסדנה הוצג למשתתפים חומר על גישתו של יונג ליהודים, להיטלר ולנאציונל-סוציאליזם והם הוזמנו לדון בו. המידע והציטטות מכתביו של יונג, ובמיוחד מן החומר שלא פורסם, נלקחו בעיקר מן הספרים צללים משתהים בעריכת אריה מיידנבאום וסטיבן א' מרטין (Lingering Shadows; ed. Aryeh Maidenbaum & Stephen A. Martin) והנפש הפוליטיתמאת אנדרו סמואלס (The Political Psyche; Andrew Samuels). הספר צללים משתהים מבוסס על ועידה שהתקיימה בניו יורק ב1989- בחסות The New School for Social Research; the Union of American Hebrew Congregations; The Post Graduate Center for Mental Health; the C.G. Jung Foundation for Analytical Psychology of New York. הספר מכיל מאמרים המציעים סקירה היסטורית כללית של הנושא ועבודות שהוצגו בוועידה על ידי אנשי אקדמיה רציניים וכן על ידי אנליטיקאים יונגיאניים ולא-יונגיאניים. עבודות שהוצגו בסדנה שנערכה אחר כך ב"ארגון הבינלאומי לפסיכולוגיה אנאליטית" בפריז באוגוסט 1989 נכללו אף הן בספר. הספר הנפש הפוליטית- בחינה מעוררת מחשבה ואולי אף פולמוס על מה ש"פסיכולוגיית המעמקים ופוליטיקה מציעות זו לזו" (עטיפת הספר) - מאת אנדרו סמואלס מקדיש שני פרקים לנושא יונג ואנטישמיות.

לפני המשתתפים בסדנה הוצגו, ככל שהדבר ניתן, יותר עובדות היסטוריות וציטטות מדויקות מכתביו של יונג, ופחות תיאוריות וניתוחים שהוצעו בַּכינוסים, וזאת כדי שיוכלו להגיע אל המסקנות שלהם-עצמם.

הרעיון לסדנה נולד מתוך תחושה של תמיהה על כך שכה מעט פורסם על עבודה עם ניצולי שואה, שעושה שימוש בחשיבה יונגיאנית, אף על פי שמושגים כגון התת-מודע הקולקטיבי וארכיטיפים, רלוונטיים באורח מובהק, במיוחד להבנת חלומות של ניצולים ושל ילדיהם וילדי-ילדיהם; חלומות, שלעתים קרובות הם בעל אופי נומינוזי, חלומות מופשטים ונטולי אסוציאציות אישיות כלשהן. הנחתי שעשוי להיות קשר בין עניין זה לבין הקושי שיש לאנליטיקאים יונגיאניים יהודים רבים להתעמת עם כמה מהתבטאויותיו של יונג על יהודים ועל פסיכולוגיה יהודית ועם התייחסותו לאירועי שנות השלושים בגרמניה. מטרת הסדנה לא הייתה בעצם לקבוע אם כמה מהתבטאויותיו של יונג הן אנטישמיות או לא - כיוון שהיום אין עוד ספק שאי אפשר להבין אותן אחרת, במיוחד בהקשר של זמנן - אלא לבדוק מה משמעות הדבר לפסיכותראפיסט יהודי כיום וכן לבחון אם יש משהו בחשיבה של יונג שעשוי להוביל לחשיבה אנטישמית או נאצית.

כל המשתתפים בסדנה היו פסיכותראפיסטים מנוסים בשנה הראשונה של הכשרתם כאנליטיקאים יונגיאניים; אחדים מהם נולדו בארץ ואחרים בחרו להשתקע בה. כמעט כולם היו ילדים של ניצולי שואה בעלי זהות יהודית וישראלית חזקה.

יונג עצמו דחה תמיד האשמות בדבר היותו אנטישמי. רבים ממקורביו היו יהודים ויהודיות. הוא סייע ליהודים רבים שעברו אצלו אנליזה לשוב ולהתחבר אל השורשים הדתיים והתרבותיים שלהם. אריך נוימן, יהודי, אחד מהחשובים בממשיכי דרכו של יונג, חיפש בו את אביו הרוחני, אב שכמותו לא מצא בקרב היהודים, שיוביל אותו "אל עמקי הבעיה היהודית". לדברי בנו, מיכה נוימן, במאמרו "היחסים בין אריך נוימן לבין ק' ג' יונג ושאלת האנטישמיות" בספר צללים משתהים (Lingering Shadows), הוא כינה אותו "אחד מחסידי אומות העולם", (כינוי שניתן לאחר מכן ללא-יהודים שסיכנו חייהם כדי להציל יהודים). לדברי הבן, אריך נוימן "התעלם ואולי אפילו הדחיק את ההאשמות בדבר האנטישמיות של יונג."

כשהוצגו לפני יונגיאניים יהודים בדורות הקודמים ראיות בדבר האנטישמיות של יונג, הם נטו להגיב בהתרחקות מן הנושא ובטיוחו. היו שהציעו מיד, כתגובה, ראיות ליחס הידידותי ולאהדה שרחש ליהודים; אחרים פתרו לעצם את העניין בהכריזם שהם נוימניים ולא יונגיאניים; יש המציעים את ההסבר: "ככל שהאיש גדול יותר כן גדול יותר הצל שהוא מטיל", ויש שיאמרו שכאזרח שווייצרי מן השורה הוא רק נתן ביטוי לרוח התקופה שלו. וישנם אלה שהדברים שגילו על יונג עדיין גורמים להם כאב עמוק.

הנחתי שלפני שפסיכותראפיסטים יהודיים יהיו מסוגלים להשתמש במושגים יונגיאניים בעבודתם עם ניצולי שואה, יהא עליהם להתעמת עם אותם היבטים בהתבטאויות של יונג שנצטיירו בעיניהם כבלתי קבילים, כמתועבים, לוותר על יונג האדם, להתאבל עליו ולהודות שהוא לא היה האב הרוחני שלו ייחלו. אלא, שלא כמו יונגיאניים מן הדורות הקודמים, המשתתפים בסדנה לא חיפשו ביונג אב רוחני. כפי שציין אחד מהם, הם שייכים לדור הפוסט-מודרני, הם לא מחפשים להם גורו. הם לא התקשו לנתק את עצמם מיונג, האדם. הם התייחסו אליו כמו שאנאליטיקאים מתייחסים אל מטופל, וניסו להבין את הפתולוגיה הספציפית שלו במונחים יונגיאניים. בשבילם זו הייתה הזדמנות להעריך מחדש את הגישה של יונג, והם התלבטו בשאלה אילו מן הרעיונות והתיאוריות של יונג ירצו לאמץ לעצמם ומה אפשר ללמוד מן השגיאות שלו על סכנות הטמונות בחשיבה היונגיאנית.

קשר עם פרויד

בהנחה שיונג דיבר אמת כשפסל את הרעיון בדבר היותו אנטישמי, משתתפים הסיקו שהוא היה שרוי, ללא ספק, בהכחשה מוחלטת אשר להשלכות של דבריו. אולי לא היה מודע לעוצמת ההשפעה שהייתה לקשר שלו עם פרויד עליו ולפצע הנרקיסיסטי העמוק שגרם לו הקרע ביניהם לאחר מכן.

פרויד היה, ככל הנראה, היהודי הראשון שיונג פגש. בשנת 1907 שלח יונג את עבודתו בדיאגנוסטיקה אסוציאטיבית (Diagnostic Association Studies ) - שהיוו, למעשה, אישוש לטענתו של פרויד בדבר קיומו של התת-מודע - לפרויד, ואחר כך, בשנת 1908, נפגשו השניים לראשונה והידידות שהתפתחה ביניהם הייתה הדוקה עד כדי כך שאפילו דנו זה בחלומותיו של זה. יונג, בנו של כומר פרוטסטנטי שוויצרי כפרי, ראה בעירוני הווינאי האנין את מה שהיה בעיניו הפרוטוטיפ של היהודי. אאאא ותקדומות מושרשות עמוק ואולי אף נשכחות. אם, כפי שמצוטט בזיכרונות, חלומות ומחשבות (Memories, Dreams and Reflections), יונג הילד חשב שכומר ישועי בגלימה שחורה הנו השטן, הרי אפשר רק לשער אילו סיפורים דמוניים שמע אולי בילדותו על יהודים. באיגרת לקרל אברהם פרויד חושף את מודעותו לעניין זה: "...הוא, כבנו של כומר, מפלס את דרכו אליי דרך התנגדויות פנימיות". (כמצוטט על ידי Michael Vannoy Adams & Sherry בנספח A "Significant Words and events" בצללים משתהים). יונג שהיה מאוכזב מאביו שלו פיתח קרבה עמוקה לפרויד. הוא כתב לו: "...ההערצה שאני רוחש לך, יש לה משהו מן האופי של להט-נעורים דתי." (שם.) על כך השיב לו פרויד: "אעשה כמיטב יכולתי להראות לך שאיני ראוי להיות אובייקט להערצה." (שם.) בעקבות דברים אלה כתב יונג: "הרשה לי ליהנות מן הידידות שלנו לא כידידות בין שווים אל כידידות בין אב לבנו." פרויד היה מודע ליתרון שאפשר להפיק מן הקשר עם השוויצרי הפרוטסטנטי. באיגרת לקרל אברהם כתב: "כמעט אמרתי שהיה זה רק הודות להופעתו על הבימה שהפסיכואנליזה הצליחה להימלט מן הסכנה שבהפיכה לעניין יהודי לאומי." הוא גם לא הסתיר מיונג את העובדה שרצה להעניק לזה האחרון את גלימת הפסיכואנאליזה: "אתה, בעל האופי החזק והעצמאי, בעל הדם הגרמאני המאפשר לך לזכות באהדת הציבור בקלות רבה מאשר לי, אתה תידע טוב יותר מכל אחד אחר איך לבצע את המשימה הזאת." לא נוכל אלא לשער מה חש יונג לנוכח השימוש הזה שנעשה בו, אבל אנחנו יודעים לאיזה דיכאון עמוק שקע כש"אביו" לא יכול לראות דבר מלבד המשימה שלו, ולא יכול לשאת את ההתפתחויות החדשות בחשיבתו של יונג. בהרחבה שהרחיב יונג את מושג הלא-מודע מן האישי אל הקולקטיבי; בהרחבה שלו את מושג הליבידו אל מעבר לרכיב המיני ובסירובו לקבל את האקסקלוסיביות של מיתוס אדיפוס - בכל אלה ראה פרויד עריקה ותו לא. במקום לשמוח בחשיבה העצמאית של "בנו" ולעודד אותו בזינוק החדשנית שלו קדימה, כפי שאב טוב, יש להניח, היה עושה, הוא החליט לנתק את יחסיו אתו - תחילה את היחסים המקצועיים ואחר כך את האישיים - לאחר הופעת הספר סמלים של טרנספורמציה (Symbols of Transformation) ב1912-.

הגדרות של פסיכולוגיה יהודית

אין זה מקרי שיונג החל בשנת 1913 לעסוק בהגדרות של פסיכולוגיה יהודית וב1914- הבחין בין פסיכולוגיה גרמאנית לפסיכולוגיה יהודית בספר תפקידו של הלא-מודע (Role of the Unconscious). לא קל לנסות למצוא היגיון בהתבטאויות של יונג על יהודים. הוא לא היה הוגה קפדני. החשיבה שלו הייתה אסוציאטיבית ולא אחת היו בה סתירות. (הוא היה, למשל, מסוגל להתחיל לדבר על העיקרון הנשי ולסיים בדיבור על נשים.) יש בלבול בין הניסיון שלו להבין את היהודים ואת העם היהודי, מה שנתפס אצלו כמאפיינים פסיכולוגיים יהודיים, לבין התיאוריות הפסיכולוגיות של פרויד ואדלר, שניהם יהודים. נדמה שהוא שקוע בהרהורים בלתי פוסקים על הפסיכולוגיה היהודית.

בספר תפקידו של הלא-מודע ( 10;18 C.W.) יונג כותב שליהודי "חסרה מאוד אותה תכונה של האדם המשרישה אותו באדמה ושואבת כוח מלמטה. התכונה הזאת מצויה בריכוז מסוכן אצל אנשים גרמאניים... ליהודי יש מעט מדי מן התכונה הזאת - איפה יש לו האדמה שלו מתחת לרגליו?" על פי הנטייה שלו לראות דברים במונחים של ניגודים, השואפים להגיע לשלמות, נראה שהוא תיאר לעצמו את הפסיכולוגיות היהודית והגרמאנית כמשלימות זו את זו. הפסיכולוגיה הגרמאנית - כך אמר - היא אי-רציונלית, נמרצת וגשמית (תיאור שלו-עצמו?) ואילו היהודי הוא רציונלי, עירוני, מודע ונטול רוחניות ומסטיות, ( זו ללא ספק התפישה שלו את פרויד ואת מקורביו היהודים באסכולה הפסיכואנאליטית.)

לדעת משתתפים בסדנה קשה היה שלא להבחין במניע אישי ותחרותי ברצון של יונג להוכיח כי טענתו של פרויד בדבר האוניברסליות של הפסיכולוגיה שלו היא שגויה. בהתייחסו לטענה זו שלו כותב פרויד במכתב לשאנדור פרנצי (Ferenczi) ב1913-: "יש ללא ספק הבדלים גדולים בין הרוח היהודית לרוח הארית. אנחנו יכולים להבחין בכך מדי יום ביומו. מכאן שיהיו בוודאי פה ושם הבדלים בהשקפת החיים ובאמנות. אבל לא צריך להיות משהו כמו מדע יהודי ומדע ארי. התוצאות במדע צריכות להיות זהות, אם כי הצגתן יכולה להיות שונה." (שם.) במכתב לא' פופאטו (A. Pupato) ב2- במארס 1934 יונג כותב: " נכון הדבר שאני נאבק בפסיכולוגיה של פרויד בגלל שהיא תובעת לעצמה בדוגמטיות תקֵפוּת בלעדית." גם ב1955- כתב במכתב לד"ר האנס אילינג (Dr. Hans Illing) שפרויד טען ש"הקביעות הפסיכולוגיות שלו חלות על כל אחד. זה תואם במדויק את הרעיון היהודי של אלוהים." (שם.) הוא עצמו טען שאף על פי שכל צורות התראפיה מכילות יסודות של הפסיכולוגיות של פרויד ושל אדלר, 'טרנספורמציה' יכולה להתרחש רק באמצעות השימוש בפונקציה היונגיאנית הטרנצנדנטית.

יונג גם ראה בפסיכולוגיה היהודית "פסיכולוגיה שווה לכול" ובכך חיבל ברעיון של הבדלים לאומיים. אנדרו סמואלס מציין בספרו הנפש הפוליטית שיונג ייחס חשיבות גדולה לרעיון האומה ושבעיניו "אדמה פלוס תרבות שווה אומה." הוא האמין שקיימים מאפיינים פסיכולוגיים לאומיים שונים ונראה היה שהפסיכואנאליזה, ה"פסיכולוגיה היהודית", הייתה בעיניו צורה של דה-נציונליזציה פסיכולוגית או קוסמופוליטניות. כאן הוא מתקרב קרבה מסוכנת להאשמות שהטיח היטלר ביהודים באומרו שהם סוכנים בינלאומיים, אם קפיטליסטים ואם קומוניסטים, המערערים את הקיום של הלאומיות הגרמנית.

במהלך אותה תקופה, בשנות השלושים המוקדמות של המאה, הוזהר יונג שוב ושוב מפני הסכנות של הנציונל-סוציאליזם ונוימן התחנן לפניו שישמיע קולו ויתריע עליהן. משתתפים בסדנה חשו שהדבר הטוב ביותר שאפשר לומר הוא שיונג היה שקוע בעולמו-שלו ובהתחשבנות שלו עם פרויד עד כדי כך שהוא התעלם, התכחש, להשלכות של כמה מן ההערות שלו על יהודים, שגם אם היה בהן לפעמים שמץ של אמת, גרמו נזק במיוחד בהקשר של התקופה, בזמן שבו כבר רדפו יהודים בגרמניה וספריו של פרויד נשרפו. האם לא היה יכול לראות, למשל, דמיון בין הצהרתו ש"יהודים הם נוודים, אין להם צורות תרבות משלהם. הם מאמצים לעתים קרובות את התרבות שבה הם חיים", לבין טענתו של היטלר שיהודים הם טפילים; או לבין ההערה ש"יהודים הם חלשים, כמו נשים..." ושהוא, יונג, סיפק להיטלר נשק נגד היהודים?

יונג הצדיק את ההתעסקות שלו בהגדרות של פסיכולוגיה יהודית בטענה שזהו צו המדע. כשקיבל על עצמו את העריכה של כתב העת צנטראלבלאט (Zentralblatt), כתב ב1934-, כמצוטט על ידי ריצ'רד שטיין (Richard Stein) במאמרו "אישיות המאנה של יונג והתקופה הנאצית" (“Jung’s Mana Personality and the Nazi Era") בצללים משתהים: "ההבדלים הקיימים עובדתית בין הפסיכולוגיה הגרמאנית לבין הפסיכולוגיה היהודית כבר לא צריכים להישאר מעורפלים - הצגתם הברורה היא מטרה שהמדע יכול להפיק ממנה תועלת." הוא מחה שוב ושוב על הגיחוך שבהאשמתו באנטישמיות. באיגרת לג'יימס קירש (James Kirsch), ב26- במאי 1934 הוא כותב: "אתה ללא ספק מכיר אותי טוב מספיק כדי להבין שאי אפשר להאשים אותי בטיפשות בלתי מובחנת כמו אנטישמיות." באותו מכתב הוא אומר: "היהודי מעורר נגדו אנטישמיות בצורה ישירה בעצם הנכונות שלו לזהות אנטישמיות בכל מקום." ב26- במארס 1934 יונג כותב לב' כהן (B. Cohen) (שם.): "אינני בשום פנים ואופן מתנגד של יהודים גם אם אני מתנגד של לפרויד."

מנהיגות בפוליטיקה של פסיכותראפיה

כשהותקף בנויה ציריכר צייטונג (Neue Zuricher Zeitung) על ידי הפסיכיאטר השוויצרי ד"ר באלי (Dr. Bally) בגין שיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים, השיב יונג שהוא עשה מה שעשה בשם המדע, ושהוא נאלץ לכרות "ברית עם הכוחות הקיימים בגרמניה כדי להציל את מקצוע הפסיכותראפיה." נראה כי ביריבות שלו עם פרויד שזורות באורח הדוק השאיפה, שלא הכיר בה, להנהיג את הפסיכולוגיה שלו, לצד ההכרה בפסיכותראפיה כדיסציפלינה לגיטימית ברפואה. אנדרו סמואלס מציין בנפש הפוליטית שאף על פי שיונג הכחיש תמיד את רצונו להנהיג ואת תאוות הכוח שלו - כמו בציטטה הרווחת של דבריו "תודה לאל שאני יונג ולא יונגיאני", רצה כנראה להופיע בפרסונה של ההוגה הרוחני נטול-השאיפות - אף על פי כן, ההתנהגות שלו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו. הוא היה פעיל מאוד בפוליטיקה של הפסיכותראפיה בשנות העשרים באירופה וכשנתבקש ב1933- להיות הנשיא של החברה הרפואית הכללית של פסיכותראפיה (the General Medical Society for Psychotherapy ), כבר היה סגן הנשיא של הארגון. בקונגרס האחרון באוקספורד ב1938-, הוא דיבר על נקודות המשותפות לכל הפסיכותראפיות ועל שאיפתו להעניק לפסיכותראפיה "את מקומה הראוי בין שאר הענפים של מדע הרפואה."

אחת מן הביקורות הקשות ביותר שהוטחו ביונג נגעה לפעילויות שלו בחברה הרפואית הכללית לפסיכותראפיה בשנות השלושים. מרכז החברה היה בגרמניה. ב1933-, עם עלותו של היטלר לשלטון, הורחקו כל החברים היהודיים מן החברה וארנסט קרצ'מר (Ernst Kretchmer) שהיה הנשיא (ולא-יהודי) התפטר מתפקידו במחאה. יונג שהיה סגן הנשיא הסכים לקבל את משרת הנשיאות. אחר כך טען שעשה כן כדי לעזור ליהודים להישאר חברים בחברה בשנותו את החוקה כך שהארגון יהיה על-לאומי ואנשים יוכלו להיות חברים בו כפרטים ולא באמצעות הארגונים הלאומיים שלהם. עם זאת, עובדה היא שמאתיאס גרינג (Mathias Goering) (דודנו של הרמן גרינג) היה הנשיא של המדור הגרמני והוא פרסם מניפסטו בכתב העת של הארגון צנטראלבלאט, בעריכתו של יונג ובו קרא לעמיתיו לקבל את העקרונות הפוליטיים והאידיאולוגיים של היטלר. עם השנים פרסם הצנטראלבלאט מאמרים אנטישמיים ופרו-נאציים ארסיים רבים, ובה-בעת, יש להודות, המשיך גם לפרסם סקירות על ספרים שיהודים כתבו.

פאסינציה לווטאן

עם זאת, גישתו ליהודים אינה אלא גדיל אחד בפתיל מחשבתו של יונג שמעורר אי-נחת. מה בדיוק הוא אומר בהרצאה בקליניקת טאוויסטוק בלונדון, ב1935-, כשהוא אומר: "האם הייתם מאמינים (ב1900-) שאומה שלמה של אנשים אינטליגנטיים ונבונים מאוד תיפול בשבי קסמו של ארכיטיפ?" ... "אפילו חבריי האישיים נשבים בקסם הזה וכשאני נמצא בגרמניה אני מאמין בו בעצמי, אני מבין את כל זה, זה חייב להיות כפי שזה..." "אי אפשר לעמוד בפני זה. זה תופס אותך מתחת לחגורה ולא בראש שלך... זהו כוח שמושך אנשים מבפנים, הלא-מודע הקולקטיבי הוא שמופעל, ארכיטיפ המשותף להם-כולם הוא שהתעורר לחיים... גורל שאין להבינו השתלט עליהם, ואינך יכול לומר שזה בסדר או לא בסדר. אין לזה כל זיקה לשיפוט רציונלי, זו רק היסטוריה." האם ייתכן שיונג חושב שהוא מעיר כאן הערות מדעיות חסרות פנייה? האם אינו מודע להתלהבות הנרגשת שלו? האם קולט האיש, ששיבח את המודעות יותר מכול ככלי לשליטה בכוחות שמקורם בַּלא-מודע, מה הוא אומר במילים: "אי אפשר לעמוד בפני זה. זה תופס אותך מתחת לחגורה ולא בראש שלך..."? אחד המשתתפים בסדנה העיר שאפשר להבין מה היה אותו דבר בחשיבתו של היטלר שהצית את דמיונם של רבים כל כך באירופה ובמקומות אחרים.

חוסר בהירות זה קיים גם ב"ווטאן" (“Wotan”), המאמר שלו על האל הגרמאני, שראה אור בנויה שווייצר רונדשאו (Neue Schweitzer Rundschau) בציריך, ב1936-. הוא כותב שעוד לפני 1914 אחז בגרמניה אי שקט כלשהו. "אפשר היה לראות את הצעירים הבלונדיים, ולפעמים גם הצעירות הבלונדיים, תרמיל על שכם ולאוטה ביד, כנודדים חסרי מנוח." רוחו של ווטאן עלתה והגיחה מתת-המודע הגרמני. היא נכנסה באנשים. הוא כותב: "הוא אל הסערה והתזזית, האל המשסה טירופים ותאוות קרב. יתר על כן, הוא מכשף עילאי ואמן אשליה המצוי בכל הסודות של חוכמת הנסתר." התרגשותו של יונג מוחשית וגלויה. מצד אחד הוא אומר: "ווטאן אינו רק אל הזעם והתזזית, המגלם את ההיבטים החושיים והרגשיים של הלא-מודע. הצד האינטואיטיבי ומעניק-ההשראה מוצא גם הוא את ביטויו אצלו, שכן הוא מבין את אותות הכתב הקדמון של העמים הגרמאניים ויכול לפרש את הגורל." מצד שני הוא מצביע על כך שהכול נמצא מחוץ לשליטה. "הדבר המרשים בתופעה הגרמאנית הוא שאיש אחד שהדיבוק ללא ספק נכנס בו, הדביק בו אומה שלמה במידה כזאת שהכול נע ומתחיל להתגלגל במסלולו אל האבדון." אין ולא שמץ של גינוי. יש אופטימיות: "ווטאן חייב לגלות עם הזמן לא רק את הצד חסר המנוחה, האלים, הסוער, שבאופיו, אלא גם את תכונותיו האקסטאטיות, הנבואיות - הבט שונה מאוד של טבעו. אם המסקנה הזאת נכונה, נציונל-סוציאליזם לא יהיה המילה האחרונה. יש, ללא ספק, דברים חבויים ברקע, שאיננו מסוגלים לדמיינם כעת." המאמר מסתיים בציטטה נרגשת מן האדה (Edda - אוסף של אגדות ומיתוסים נורדיים מן המאות ה12- וה13-): "בעקבות הזאב נוהרים אנשים פראיים." בתיאור נלהב שהוא מתאר מונוגרפיה על ווטאן, פרי עטו של מרטין נינק (Martin Ninck), יונג שוטח, אולי, גם את הגישה שלו עצמו. הוא כותב: "הזכות לאובייקטיביות מדעית נשמרת, ללא ספק, במלואה... אבל יותר מכול, יש תחושה... שהמיתר של ווטאן מרטיט גם בו."

כמה מן המשתתפים בסדנה חשבו שייתכן שיונג לא זו בלבד שנשבה גם הוא בקסמי הארכיטיפ ששבה את גרמניה כולה, הוא גם היה שיכור, הלום-שמחה, לנוכח העובדה שראה את המושגים והתיאוריות שפיתח וניסח מתממשים במציאות. הרי לנו הוכחה לקיומו של הלא-מודע הקולקטיבי-לאומי או הגזעני. "אבל הדבר שהוא יותר ממוזר," כותב יונג, " -בעצם, פיקנטי במידת-מה - הוא שהאל הקדמון של הסערה והתזזית, ווטאן הדומם זמן כה רב, יתעורר כמו הר געש כבוי לפעילות מחודשת בארץ מתורבתת, ארץ שהשאירה אחריה את ימי הביניים לפני זמן רב. כלומר, כוחות, שהיו קיימים בגרמניה לפני שעלייתה של הנצרות הביאה להכחדתם ולדיכוים, שבים ועולים כעת, עם היחלשותה של הנצרות, במלוא תפארתם."

פאסינציה להיטלר

יש לציין שיונג נשבה לא רק בקסמו של ווטאן. גם היטלר ריתק אותו. במשדר ב1939- הוא אומר על היטלר: "זרים מעטים מגיבים, אך נראה כי כל גרמני בגרמניה מגיב. כך הדבר משום שהיטלר הוא הראי של הלא-מודע של כל גרמני... הוא האיש הראשון האומר לכל גרמני מה הוא חושב וחש כל הזמן בַּלא-מודע שלו לגבי הגורל הגרמני... אם אינו המשיח האמיתי שלהם הרי הוא כמו אחד הנביאים בתנ"ך. השליחות שלו היא לאחד את עמו ולהובילו אל הארץ המובטחת. לאחד המשתתפים בסדנה היה נדמה שהוא מבחין כאן בתחושה של שביעות רצון מיוחדת לנוכח הופעתו של משיח ארי שיוביל את עמו אל ארץ מובטחת, ארץ אחרת, שאינה ארצם של היהודים של פרויד. יונג רואה בהיטלר דמות בעלת אישיות מובחנת: "רק הפיתוח העצמי של האינדיבידואל, שהוא בעיניי המטרה העליונה של מאמץ פסיכולוגי, יכול להניב דובר ומנהיג אחראי בְּמוּדע של תנועה קולקטיבית. כפי שאמר היטלר באחרונה, המנהיג חייב להיות מסוגל להיות לבד וצריך שיהיה לו האומץ ללכת בדרכו שלו. (מצוטט על ידי ריצ'רד שטיין ב"אישיות המאנה של יונג והתקופה הנאצית" בצללים משתהים.) בריאיון ברדיו עם ה' ר' ניקרבוקר (H. R. Knickerbocker) הוא מוסיף: "אין כל ספק שהיטלר שייך לקטגוריה של mystic medicine man האמיתי." בנקודה מסוימת הוא מביע הזדהות מדהימה, עד כדי paticipation mystique, בינו לבין היטלר (שם.). כשניקרבוקר שואל אותו במה, לדעתו, טמון סוד קסמו של היטלר, יונג משיב: "... תופתע אם אגיד לך כל מה שכבר למדתי באורח לא-מודע עליך בפרק הזמן הקצר הזה... כעת, סוד כוחו של היטלר כפול. ראשית, לַלא-מודע שלו יש גישה יוצאת דופן אל המודעות שלו; ושנית, הוא מניח לדבר זה להניע אותו... היטלר מקשיב ומציית. המנהיג האמיתי מונהג תמיד." בנקודה זו בסדנה קרא אחד המשתתפים: "איך אוכל להישאר יונגיאני?"

אחרי המלחמה - חרטה?

נשאלת השאלה מה אמר ומה עשה יונג אחרי המלחמה, כשכבר לא היה כל ספק אשר לטיבם של היטלר ושל גרמניה הנאצית. ישנו הסיפור המפורסם, המצוטט בכמה מקורות, על פרופסור שולם שהתייעץ עם ליאו בק אם לנסוע לוועידת אראנוס ב1946-, אליה הוזמן על ידי יונג. ליאו בק אמר לשולם שיונג בא במיוחד אליו, אל ליאו בק, במלונו בציריך ב1945-, לאחר שבק שוחרר ממחנה ריכוז טרזין, וסירב לפגוש אותו. יונג הודה במהלך שיחתם במלון שהוא "התחלק". לא בדיוק בטיוי הולם לחרטה. ובכל זאת יעץ לו שולם לנסוע לוועידה.

ב1945- פרסם יונג את מאמרו "לאחר הקטסטרופה" (After the Catastrophe). במאמר זה הוא מנתח את מה שקרה לחברה הגרמנית מנקודת הראות של שוויצרי ניטרלי. הוא מודה שהוא היה "נסער ונרעש". הוא כותב: "לא קלטתי עד כמה אני-עצמי הושפעתי... התחושה הפנימית הזאת של participation mystique עם האירועים בגרמניה." עם זאת, בדרך כלל הוא כותב כמסתכל לא מעורב. הוא מדבר על פסיכוזה קולקטיבית, אשמה קולקטיבית וההשלכה של הצל; כולם אשמים וכולם סובלים: "מראה הרוע מעורר רוע בנפש - אין דרך להימלט מן העובדה הזאת. הקורבן אינו היחיד שסובל; כל מי שנמצא בסביבת הפשע, והרוצח בכלל זה, סובל אתו." הוא מציב את עצמו לצד החפים מפשע. אין הרגשה שהוא מזועזע מכך שנתקף בפסיכוזה הזאת; אין כאב לנוכח הסבל של היהודים או של קורבנות אחרים כלשהם. הוא כותב בקרירות: "התיאוריות הפסיאודו-מדעיות ששימשו לייפויה לא הפכו את ההכחדה של היהודים לקבילה יותר." הוא מדבר על ההזדמנות לטרנספורמציה ולהתחדשות רוחנית: "מקום בו רווח הפשע שם יש מקום לחסד בשפע."

ב1946- בשיחת רדיו בבי-בי-סי, הוא מדבר על היטלר בצורה שונה ממה שדיבר קודם לכן: "הוא סימל משהו בכל אדם. הוא היה ההתגלמות המופלאה ביותר של כל הנחיתויות האנושיות... הוא ייצג את הצל, את החלק הנחוּת באישיות של כל אחד... אבל מה הם יכלו לעשות?" באפילוג לספרו מאמרים על אירועים בני זמננו (Essays on Contemporary Events) הוא אומר, מתוך רצון, כך נראה, להסביר כמה מן ההתבטאויות שלו בשנות השלושים: "כל ארכיטיפ מכיל את השָפֵל ביותר ואת הנשגב ביותר, את הרע ואת הטוב... לכן אי אפשר לדעת מלכתחילה אם משהו יהיה חיובי או שלילי. הגישה הרפואית שלי לדברים מסוג זה מורה לי להמתין... המטרה של התראפיסט היא להביא את התכונה החיובית, הערכית, הדינאמית, של הארכיטיפ - שתיקלט, בכל מקרה, במוקדם או במאוחר, במודעות - לכדי ביטוי במציאות, ובה-בעת, לחסום את הנטיות המזיקות וההרסניות שלה עד כמה שאפשר. בין הכישורים המקצועיים של הרופא נמצאת היכולת לגייס מידה מסוימת של אופטימיות אפילו בתנאים הכי פחות מתקבלים על הדעת..." הוא מוסיף שחשב שגרמניה "כארץ הכי מובחנת ומתורבתת" הייתה מודעת דייה כדי להיות מסוגלת להכיל של מה שצף ועלה מן הלא-מודע הגרמני.

פסיכולוג כ'רופא של החברה'

בסדנה התנהל ויכוח ער בעניין ההופעה של יונג כ"רופא של החברה". כפי שאומר אנדרו סמואלס במבוא לספרו מאמרים על אירועים בני זמננו, יונג טען והאמין "שלפסיכולוגים של פסיכולוגיית המעמקים יש חובה ויכולת להתבונן במתרחש סביבם, מעבר לקירות חדר הטיפול, לתארו ואפילו לפרשו." הוא טען תחילה ש"בטפלו ביחיד, האנאליטיקן מטפל גם בתרבות כולה, ודבר זה לעצמו אינו זהה לצורך של האנאליטיקן להיות מודע לממד התרבותי בחיי הנפש של המטופל שלו. עם זאת, יונג עוד מרחיק לכת; הוא מאמין שתפקידו הוא גם לטפל בחברה. בעשותו כן הוא מציג, במילותיו של אנדרו סמואלס, "נטייה לראות את כל האירועים החיצוניים במונחים של דינמיקה פנימית, ארכיטיפית בדרך כלל," העשויה להוביל ליחס של בוז לכל מה שאינו פסיכולוגיה ולהתעלמות מן החשיבות של גורמים כלכליים, מדיניים, חברתיים והיסטוריים. סמואלס עוד מוסיף ומראה שב"ווטאן", למשל, יונג מיישם שיטות המשמשות באנאליזה פרטנית כדי לטפל במטופל שלו, שהוא החברה הגרמנית. יונג חותר להיכנס למערכת יחסים של העברה-העברה שכנגד עם המטופל שלו (ב"ווטאן" המטופל הוא גרמניה). בדיוק כמו באנאליזה פרטנית, פירוש הדבר הוא שהוא מרשה לעצמו להיות מושפע מן הדבר שבו הוא שואף ל"טפל" (העברה שכנגד). הוא מנסה להבין את המטופל במונחים של ההיסטוריה שלו (העברה), ולהביא את הדבר למודעות של המטופל שלו בעזרת אינטרפרטציה. משתתפים בסדנה ציינו שיש להבחין בין המושג שיונג הציג לבין היכולת שלו ליישמו; שיש הצדקה לדון במקום של הפסיכולוגיה והפסיכולוג בחברה (וזה אחד הנושאים העיקריים בספרו של סמואלס הנפש הפוליטית). נראה עם זאת כי על דרך "ההעברה שכנגד" שלו, תוך כדי התהליך שיונג ניסה להתמודד אתו, הוא עצמו נפל, בלי שהיה מודע לדבר, בשבי החומר שאותו ניסה לנתח. אגב כך השתלטה עליו, כך נראה, גם תחושה שהוא כל-יכול; הוא נפל קורבן לדבר שהוא עצמו הזהיר מפניו כשדיבר על תחושה של אינפלציה של אישיות המאנה כבר ב1918-.

השלכות

למשתתפים בסדנה היה חשוב להסיק מסקנות ממה שקרה ליונג. יונג הגיע לרבות מן התובנות החשובות שלו הודות לקרבתו ללא-מודע שלו עצמו, קרבה שאפילו הכניסה אותו לפעמים למצב של פסיכוזה. הם ציינו שיש יונגיאניים שיש להם נטייה להעריץ את הלא-מודע והלא-רציונלי. התעסקות היתר שלהם בעצמי ובנומינוזי נוטה להוביל אותם להפחית בערך החשיבות של האגו והקשר עם המציאות. יונג עצמו הזהיר מפני הסכנה הזאת. הוא כתב, למשל: "כפסיכיאטר המורגל בהתמודדות עם מטופלים שיש סכנה שתכני הלא-מודע יציפו אותם, ידעתי שחשוב עד מאוד, מנקודת הראות התרפויטית, לחזק עד כמה שאפשר את המודעות שלהם ואת היכולת שלהם להבין, כך שיהיה שם משהו שיפרש ויעכל את התכנים הפורצים אל המודע." שוב ושוב כתב שיש להביא את התכנים של הצל אל המודע, כך שאפשר יהיה לעכלם ולהביאם תחת השליטה של האגו.

ההעדר הבולט של שיפוט אתי ושל רגשות אנוש אצל יונג גרם לאי-נחת אצל המשתתפים. הוא חידד מאוד את המודעות שלהם לסכנה שבנטייה של כמה יונגיאניים ליחס ערך רב מדי לתפקיד של האינטואיציה. בעבודתו על טיפולוגיה ציין יונג עצמו שאנשים (כמוהו-עצמו) שאצלם התפקיד האינטואיטיבי מפותח מאוד, עלולים לסבול מתפקוד ירוד של הרגשות ובמונחים שלו דבר זה כולל גם את היכולת השיפוטית.

גם אם נדמה שיונג לא היה לגמרי מודע להשלכות של רבות מן ההתבטאויות שלו, דבר זה לא פוטר אותו - גם במונחים שלו - מן האחריות. הוא עצמו כתב: "לפני בית הדין של טבע וגורל, אי-מודעות לעולם אינה מתקבלת כתירוץ." יתר על כן, גם אם רכש בשנים מאוחרות ידע רב יותר על יהדות והביע הערכה עמוקה, במיוחד לחוכמת הקבלה שלה, הוא מעולם לא התמודד על השגיאה האיומה שעשה; מעולם לא יצא בהודאה פומבית חד-משמעית ובביטוי של חרטה; מעולם לא פעל על פי ההמלצה שלו-עצמו באחרי הקטסטרופה: "כדי להימלט מן המגע המזהם של הרוע אנחנו זקוקים ל'טקס יציאה' ( rite de sortie ) ראוי, הודאה טקסית באשמה מפי שופט, תליין וציבור, ובעקבותיה מעשה של כפרה." דבר זה, טענו המשתתפים, מעולם לא נעשה.

השאלות שהועלו בסדנה הזאת בנוגע לחלק מחשיבתו של יונג נותרות פתוחות.

ברצוני להודות למשתתפים בסדנה שהואילו בטובם לקרוא את המאמר והסכימו לפרסומו לאחר שהשמיעו את הערותיהם.

אווה (חווה) מוריס, פסיכולוגית אנאליטית

מושב עמינדב

ד.נ. הרי יהודה 90885

טלפון: 02-6411765

פאקס: 02-6429714

עברית; דפנה עמית

[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The Public] [Society's Journal] [Contact us]