העצמי
♠ פתיח ♠
רות נצר – העצמי על פי יונג ♠הרב
אהד אזרחי – כך אמר הרב קוק על העצמי ♠ מ.ר. און - לרב אזרחי:
האם שמת לב שבדברי הרב
יש גם הגדרה מעניינת לאלוהים? ♠ אילן עמית - הself- ו"השכל
הלא-מודע"
אצל מילטון אריקסון. ♠
מ.ר. און – "על אדם"- העצמי
על פי ניטשה ♠ אופאנישאד - יג'נאוולקיה יוצא לשלב האחר של חייו. ♠ גוסטב דרייפוס – חווית ה"עצמי" במעגל החיים (אנגלית) ♠ מוטי גלדמן – העצמי האמיתי ועצמי האמת
|
|
||
פתיח
"חקרתי את עצמי" אמר
הרקלייטוס. למה התכוון "הפילוסוף
האפל" שדבריו המרתקים והמוזרים אינם מובנים לאשורם עד היום? האם התכוון לומר שתורתו היא
הסתכלות חודרת אל תוך נפשו? ומהו ה"עצמי" שעליו
דיבר, האם זו המהות הפנימית העמוקה והקבועה שהיא גרעין הוויתו? והרי הוא אשר טבע
את האמרה המפורסמת pan ta rei – הכל זורם. האם התכוון לומר שאין בו באדם שום דבר קבוע, הכל
נתון בהשתנות מתמדת, ואת ההשתנות הזו הוא ביקש לחקור? אם כך חשב, היו לו עמיתים בעלי
שיעור קומה בין הוגי המזרח, תלמידי הבודהה, אשר בשאיפה לאני הקבוע והיציב ראו את
מקור הסבל. אולם רבים מאלה שדיברו על
ה"עצמי" ביקשו לגלות דווקא את היסודות הקבועים, האובייקטיביים של
יישותם. וגם ההינדואיסטים במזרח לא חדלו לחפש אחר הנצחי, אחר ההאטמן שאין לו שום כינוי יותר טוב מאשר
"עצמי". אין מקום שבו נוצרה הגות אנושית
ושלא עסקו בו בשאלת ה"עצמי". לעיתים העצמי נתפס כממשות, כנקודה הקבועה
והנצחית שבנפש. לעיתים העצמי הוא "הדרך", הדרך הנכונה שראוי ללכת בה.
במקומות אחרים העצמי הוא צלם אלוהים שבאדם. במערב ידועה אימרתו של דקרט,
הניצבת בפתחה של העת החדשה במדע ובפילוסופיה: "אני חושב משמע אני
קיים". אמירה זו השפיעה השפעה מרחיקת לכת על תפיסת העצמי. בהשפעת דקרט נתפס
העצמי כמרכזה של ההכרה, הנפרדת הפרדה ברורה מן הגוף. מוקד האישיות מצוי לפיכך
בנפש, בעולמו הפנימי של האדם, ומאז נחלקים ההוגים לחסידי דקרט ולמתנגדיו. השאלות
העולות מכך הן: האם יש לחפש את העצמי בעולמו הפנימי של האדם, או שמא אין כלל
"עולמו הפנימי של האדם"? במזרח הכוליות של האישיות, הכוללת ללא הפרד
גוף ונפש – היא יישותו של היחיד. סארטר טען שאין שום מהות
אובייקטיבית וקבועה, לא במציאות האנושית ולא במציאות החברתית, שממנה ניתן לגזור
ערכים מוסריים. החלטה של האדם בכל רגע נתון קובעת ערכי אמת ושקר וערכי מוסר.
בוודאי שלא ניתן במצב זה לדבר על "עצמי" או על "אני אמיתי",
ולסרטר היו חסידים רבים. ואולי סארטר בנה השקפת עולם שמשחררת מכל מחויבות של
האדם לאמת, לערכי מוסר, לחברה, לתרבות, לבן זוג – ובכך השיג לגיטימציה למעשיו
ולבחירותיו? וממול מתייצבות כל ההשקפות
הדתיות שבהן הבסיס לכל תפיסה מוסרית הוא רצונו
הקבוע והבלתי משתנה של האל, רצון שהוא מקורו של העולם ומקורם של ציוויי
המוסר. מכאן תמיד נמשכו אמונות שבאדם עצמו יש ניצוץ אלוהי – "חלק אלוה ממעל
ממש" - על פי המאמר החסידי, שהוא
היסוד הטרנסצנדנטי שבאדם. הרבי יצחק מאיר מגור אמר שבכל
אדם "יש נקודה פנימית, והיא מכוח האבות, והיא לא נכביית לעולם". האם יכול גם האדם המודרני להאמין
במציאותו של "עצמי" כזה בנפשו? האם "מימוש עצמי" הוא החיפוש
אחר הנקודה האלוהית? במקומות רבים נקשר
ה"עצמי" למושג החירות. חירותו של אדם מושגת כאשר הוא מממש את עצמו,
כאשר מעשיו והכרעותיו נובעים ממוקד אישיותו, מן ה"עצמי". כיצד תפיסה
זו מתקשרת לשאלות הגדולות של חירות וכפייה, שאלות ששום אדם אינו פטור מלהגות בהן
וגדולי ההוגים משחר התרבות עסקו בהן? סארטר חשב שהיחיד מגיע לחירותו
כשהוא משוחרר מכל ערכים מוסריים שמקורם חיצוני. רק אז מתגלה עצמיותו שהיא
חירותו. לעומתו היו שראו בהכרה בצווי המוסר את החירות, ועל כך המאמר התלמודי:
"אל תאמר "חרות על הלוחות", אמור "חירות על הלוחות" -
חופשי הוא מי שבוחר ליטול עליו עול תורה ומצוות. ומול אלה מתייצב הפוסט מודרניזם
השולל את תוקפן של כל האמיתות המוחלטות. מהי אפוא חירות וכיצד היא קשורה
ל"עצמי"? בקבלה נאמר שצלמו של האדם הוא
המלבוש שאורג האדם ממעשיו כל חייו. הרי זו הגדרה לעצמי: כלל מעשיו של אדם. אבל
קפקא ברצותו לתאר את דרך האדם אל עצמו אומר: "לפני שתדרוך רגלך
בקודש-הקדשים, צריך שתישל נעליך מעל רגליך, ולא רק את נעליך אלא הכל, את
בגדי-המסע והתרמיל, ומתחתם את המערומים ואת כל מה שמתחת למערומים, וכל מה שמסתתר
מתחת לאלה, ואחר-כך את הגרעין ואת גרעין הגרעין, ואחר-כך את השאר ואחר-כך את
היתר…" אז מהו העצמי: כל מה שיש, או מה
שנשאר כאשר אין כלום? לשאלות הללו יש נגיעה לשאלה
הגדולה של משמעות החיים: האם משמעות החיים היא החתירה המתמדת אל ה"עצמי" והמאמץ המתמיד
להתקרב אליו? במסורת הפילוסופיה היו שראו
בהתקרבות לאל ובהזדהות עמו את משמעות החיים. במסורת המיסטיקה ראו את העצמי
כהתגלמות האל באדם. האם החתירה המיסטית להתקרבות אל האל היא החתירה הפסיכולוגית
של האני אל העצמי? ואם העצמי איננו אלא אשלייה, שמא אין שום משמעות לחיים? לכל השאלות הללו, בין שמקורן
פילוסופי ובין שמקורן אמוני, יש הבט פסיכולוגי. ואכן, פסיכולוגים במאה העשרים
נגעו בכל סוגיות "העצמי" שמנינו כאן. פרויד חשב שיסוד מהותו של האדם
הוא הייצר, ושעליו בנוי הכל. בתוך כך, בתהליך האינטראקציה עם הסביבה נוצר האני
כמוקד המודעות, ובהתייחסות אליו מבקשים הפסיכולוגים מן האסכולות הפסיכואנליטיות
להגדיר את העצמי כ"אני אמיתי". יונג
האמין שבאדם ישנו יסוד טרנסצנדנטי, שהוא מעבר לחלקי הנפש השונים ורק לו יש לקרוא
"העצמי". לא ניתן להבין את האדם, כך חשב, רק על ידי העמדה (רדוקציה)
על יסודות ראשוניים-ביולוגיים כמו היצר. האם יש בו באדם גרעין מקורי,
"אובייקטיבי", "נקודת אמת" שהיא מעבר לכל חלקי נפשו, מעבר
לכל מה שרכש וחווה וידע? בכל השאלות האלו ובשאלות הנגזרות
מהן תעסוק במת דיון זו. מוזמנים להשתתף
כל מי שבעצמם מתעניינים בשאלת העצמי. האתר
יפרסם רשימות, תגובות, שאלות, ובלבד שאין בהן כדי לפגוע בעצם מעצמיותו של אי-מי. |
|||
[Home Page] [About
us] [Members] [Training
program] [Links]
[Psychotherapy school] [For The
Public] [Society's Journal] [Contact us]