ה"על אדם" של
ניטשה הוא ה"עצמי" של הפסיכולוגיה
דומה תורתו של ניטשה לאספקלריה
שכל הוגה דעות במאה העשרים יכול היה לראות בה את עצמו. הנאצים יכלו לראות בניטשה
את מבשר תורתם, ישראל אלדד מצא את הציונות שלו בכתבי ניטשה, הרמן הסה ראה
ב"כה אמר זרתוסטרא" את בשורת המודעות הפנימית, ובשביל לייבלה וויספיש
ממאה שערים היה "הגוי הזה" בשורה של גדולה יהודית נטולת לאומיות. הלהט המלווה את פרשנות ניטשה דחה
לקרן זווית הגד אחד שליווה את הגותו של ניטשה כל ימיו. הוא היה כנראה הראשון
בעידן החדש שכינה את עצמו בתואר "פסיכולוג". הוא בפשטות אמר שהוא
פסיכולוג ונפש האדם והטיפול בה הוא מרכז התעניינותו. כשאנו שבים אל ניטשה ובאוזנינו
מהדהד מושג זה שניטשה בחר לכנות בו את עצמו, מקבלים מוטיבים רבים בהגותו של
ניטשה מעמד שונה. אם נשים ליבנו לעובדות אלה בבואנו להבין את "כה אמר
זרתוסטרא", או אז נוכל להתנער מכל החששות הן ממותו של אלוהים והן מהולדת
ה"על אדם". אין כאן לא אגנוסטיציזם ולא פאשיזם. יש כאן נסיון מעמיק,
ודחוף על פי תפיסתו של ניטשה, לגלות את הכלים שתרבות המערב לא השכילה להכין,
עבור תקופה שבה הדת תאבד מכוחה, כלים שבלעדיהם החיים, הן של היחיד והן של החברה,
יהיו או בלתי אפשריים או בלתי כדאים. המאה העשרים הוכיחה את צידקת חששותיו של
ניטשה בכל תחום אפשרי. ניטשה הבין את מה שרבים מבניה
המעריצים של ההשכלה לא הבינו: אלפי שנות אמונה דתית הפכו למרכיבים עמוקים
באבולוציה התרבותית של המערב, ועל נכסים כאלה אי אפשר לוותר בלא הכנה מתאימה
ובלא תחליף. ניטשה הבין שהאדם המערבי עתיד להתייצב מול עצמו בלא שתודעתו עברה את
שלבי האבולוציה הכרחיים לכך. זו הסיבה
שהקוראים את ניטשה חשים מיד שזו כתיבה של אדם מאמין. כתיבתו הפיוטית היא כתיבה
של מי שאינו מאמין באלוהים שאסרוהו ברצועות הדת והוא מכיר בכל יישותו שאין חיים
בלא אמונה. ממשיך דרכו המובהק בנקודה זו היה יונג, שראה בחזונו את חורבן הכנסייה
הנוצרית והחל לגלות בתוככי נפשו את האל שהתערטל מבלווי הסחבות שעטו עליו כמרים
פרוטסטנטים. "כה אמר זרתוסטרא" הוא
מסע של חיפוש עצמי. חיפוש של האדם אחר יסודות אמונה בלא דת, בלא אשמה, בלא קודקס של חוקים, וחשוב לא פחות – בלא
מנהיג. זרתוסטרא באחד מרגעי השיא של המסע נוטש את תלמידיו ומחייבם לנטוש אותו,
לשכוח אותו, לשנוא אותו. זוהי בשורת חיפוש האדם את עצמו. זוהי בשורת האפשרות
ללכת במסע נדודים אינסופי, מסע שהוא החיים האמיתיים, לדעת ניטשה: "מי שקנה
לו, ולו במידת מה, את חירות התבונה, לא יוכל לראות עצמו עלי אדמות אלא כנודד …
בו עצמו חייבת להיות כעין נוודות, המוצאת את הנאתה בתמורה ובחלופיות"
("אנושי אנושי מדי, 638). במות האלוהים חייב האדם ליטול על
עצמו את כל מה שהטיל על האלוהים. מות האל של ניטשה הוא חיוב עצום כלפי האדם. זהו
החיוב של החזרת הפרויקציות. זהו המסע לגילוי האלוהי שבאדם -ה"עצמי".
ה"על אדם" הוא פרסוניפיקציה של המסע הזה. אלוהים מת, על פי הקביעה
החוזרת ונשניית, אולם צלליו עודם חיים בקירבנו, והגד עמום זה מכוון אותנו אל
הפרשנות הפסיכולוגית: אלוהים מצוי בכל אדם בדמות ה"על אדם". זהו המעבר
מן הדתי אל הרליגיוזי, ורבים מאלה שניטשה דיבר אל ליבם - כך הבינו ומבינים אותו. משאנו רואים כך את מושג
ה"על אדם" של ניטשה, ממילא נשמטת הקרקע מתחת לנסיון לקשור את תורת
עליונות האדם הנאצית בתורתו של ניטשה, ומובנת יותר הדרך שמצאו רעיונותיו של
ניטשה אל ליבו של האדם המודרני במאה העשרים. וחשוב לשים לב: השאלה כיצד יחיה אדם
חיים של משמעות בלא אמונה דתית, כיצד ישמור האדם על צלם אנוש בלא מוסר דתי, הן
שאלות בוערות בימינו אלה במידה לא פחותה משראה ניטשה בחזונו. |
|
Links |
[Home Page] [About us] [Members] [Training program] [Links]
[Psychotherapy
school] [For The Public] [Society's
Journal] [Contact us]