|
ינינה זימנובוצקי - ינינה נֶבֶּל פרק מתוך הספר "ריקמת חיים, ראיונות עם ניצולים שהיו
ילדים בזמן השואה". בהוצאת גוונים חֵנה עזר-אוליצקי ינינה היא ילידת קטוביץ', פולין (1937), הוריה
היו בעלי חנות למוצרי בשר ומצבם הכלכלי היה טוב מאוד. היה להם רכוש ולדעתה,
ייתכן שהודות לכך יכלו לממן את הצלתה. המשפחה הייתה מסורתית, אך לא הייתה להם כל
זיקה ציונית, לדבריה. "לפני המלחמה אינני זוכרת שום דבר,
הזיכרונות שלי מתחילים משנת 1942 בערך, אבל את תאריך הלידה שלי ידעתי וזכרתי
מגיל ארבע בערך. מסיפורים אני יודעת שכאשר פרצה המלחמה, הגברים התבקשו ללכת
מזרחה ולהתגייס לצבא. אבא, שהיה בן שלושים וארבע, יצא עם אחיו, הדוד אלפרד, והם
לא חזרו עד לאחר המלחמה." "במשפחתה של אמא היו חמש בנות שחיו בקטוביץ'.
לכולן היו משפחות, אך אף אחד מבני המשפחה לא שרד, מלבד בת דודה "כאשר אבא יצא עם הגברים, אמא היתה בת
שלושים ואמורה הייתה לדאוג לסגירת העסק ולטפל בעניין הבית. הם קבעו להיפגש במזרח
פולין. אמא עשתה את המוטל עליה ויצאה איתי לדרך, אך לא הספיקה להגיע, כי הגרמנים
כבר נכנסו לאזור. בלית ברירה חזרנו לקטוביץ' ומשם הועברנו לגטו חשנוב. את אבא,
שהיה במחנה בסיביר, זכרתי מתמונה גדולה שהייתה תלויה על הקיר בחדר, בגטו." "אני זוכרת את מקום המגורים בגטו, את
החצר ששיחקנו בה כילדים. זוכרת אחו, שדה ירוק ופורח בסמיכוּת לגטו ואת רחובות
הגטו שהיה מוקף חוטי תיל, מה שאיפשר לנו לראות את הנעשה בעֵבֶר השני. אני זוכרת
מראה של חנויות ממתקים, וכילדה זה נראה לי כמו גן עדן... התשוקה הייתה לממתקים
עצמם ולא נבעה מתוך רעב." "היו ילדים גדולים יותר שהתגנבו החוצה,
והיו ביניהם כאלה שלא חזרו... אמא חששה שגם אני אתפתה לעבור עם ילדים אחרים,
והזהירה אותי שבצד השני הורגים יהודים. שאלתי אותה איך יודעים שמישהו יהודי,
ואמא ענתה שזה כתוב על המצח..." לשאלתי, אם ידעה כבר אז שהיא יהודייה היא מהרהרת
ועונה, "ידעתי! אינני יודעת אם הבנתי, אבל ידעתי! האמירה הזו, 'כתוב על
המצח', היתה אמירה ענקית, חזקה מאוד עבורי, והשפיעה עלי לשנים רבות. התייחסתי
לזה קונקרטית וזה היה הרגע הראשון בו הבנתי שהפנים שלי מסַכּנוֹת אותי. ההרגשה
הייתה דומה למשהו כמו 'אות קין'. במשפחה שהצילה אותי אמרו לי שבכל פעם שנימצא
ברחוב, שאשפיל מבט אל הנעליים... פירושו של דבר עבורי, ילדה בת ארבע-חמש, היה
שעלי להסתיר את הפנים שלי, את העיניים שלי. לא יאומן מה ילדים יכולים
להבין." "בגטו, אמא הרשתה לי לשחק עם ילדים בחצר.
היא עבדה על-מנת לקבל כרטיסי מזון ואינני יודעת היכן הייתי כאשר היא הלכה לעבוד.
אינני זוכרת את האווירה בבית ולא חשבתי על זה אף פעם. לא זוכרת רעב בגטו, רק
מאוחר יותר." "תמיד חשבתי את עצמי לילדה-אשה מופנמת
ושקטה. בגיל מבוגר יותר פגשתי מישהו שהיה איתי בגטו ושאלתי אותו אם הוא זוכר איזו
ילדה הייתי. הוא ענה, 'מנהיגת החצר!' לא האמנתי שהוא מדבר עלי." "זוכרת בגטו ילד בשם דוד כצנגולד, בן
גילי, ששיחק איתי יחד. הוא היה עם אמא שלו ואמור היה לעבור אל הגב' ליאוקדיה
נברוצקה הפולנייה, בניסיון להציל אותו. היא
התחרטה ברגע האחרון, מתוך חשש שתסתכן יותר אם תיקח אליה ילד זכר. אמא שלי
קפצה על ההזדמנות וסיכמה עם הגב' נברוצקה
שתיקח אותי, ואכן כך היה. הילד לא ניצל..." עיניה העצובות וקולה השקט של ינינה חונקים את
גרוני. "ב-1942, עם תחילת חיסול הגטו, הגרמנים
עברו מדי לילה מרחוב לרחוב ואמרו לאנשים לקחת איתם חפצים שונים ולצאת למקום
הריכוז. הגב' נברוצקה נמנתה עם קבוצת
הנשים שהיו נכנסות לגטו עם דברי מזון ועסקו בסחר חליפין תמורת דברי ערך. אמא
קבעה איתה את היום בו תיקח אותי, אך הגרמנים הגיעו לרחוב שלנו לילה לפני התאריך
המיועד. מצאנו את עצמנו במקום האיסוף לטרנספורט. זוכרת שישבנו על הרצפה בכיתות
ריקות של בית-ספר, וחיכינו. אמא לבשה סוודר צמר כחול, עם בּוּקלֶה צבעוני. כך
אני זוכרת אותה. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותה..." "במקום הריכוז הייתה גם דודה פאני, אשתו
של אלפרד, אחיו של אבא, שגרה איתנו בגטו באותה דירה. אמא ואני גרנו בחדר אחד,
והיא עם ילדיה הבוגרים בחדר אחר. כאשר היה עלינו לצאת למקום הריכוז, ילדיה של
הדודה לא היו בבית, כך שרק היא נמצאה איתנו. פתאום נכנס איש ס.ס. ואמר שהוא עומד
להקריא את שמות האנשים שרשאים לעזוב. הוא הקריא אולי ארבעה שמות, וביניהם היה השם
פ. נֶבֶּל והבת שלה. שם אמי היה פרידה, כלומר, היא פ. נֶבֶּל ואני הבת שלה. שם
הדודה היה פאני נֶבֶּל, כלומר גם היא פ. נֶבֶּל וגם לה יש בת, למרות שהיא לא
הייתה שם איתה. כילדה היה ברור לי שמדובר בי ובאמא שלי. אך הדודה פאני הייתה זו
שקמה. דומה שלשתיהן ברור שהכוונה לדודה מאיזושהי סיבה שרק הן ידעו... כאשר הדודה
התחילה לצאת, אמא דחפה אותי ואמרה לה, 'קחי אותה איתך'. הדודה אכן הוציאה אותי
משם... וכך ניצלתי, למעשה, כי אחרת הייתי הולכת יחד עם אמא וכל הטרנספורט." אני שומעת את קולה השקט והעצוב של ינינה
וחושבת על החיים הניתנים לנו בנס. לשאלתי, האם הייתה מוּדעת לכך שעומדים להעביר
אותה אל המשפחה הפולנית, היא עונה שלא ידעה. "דודה פאני לקחה אותי, אבל הביתה אי אפשר
היה לחזור, הכול היה סגור ונעול. באחד הרחובות הסמוכים גרה אחות נוספת של אבא,
דודה אלמה ומשפחתה. היא ושלושת ילדיה לא חזרו... דודה פאני לקחה אותי אליה.
למחרת הגיעה ה'דודה', כך נתבקשתי לקרוא לגב' ליאוקדיה נברוצקה הפולנייה, ראתה מה
קרה, ורצתה לקחת אותי אליה על-פי ההסכם עם אמא, אך אני לא רציתי, כמובן. אשה זרה
שאינני מכירה. התחבאתי מתחת למיטה-ספה. ה'דודה' הבטיחה שאמא שלי מחכה לי אצלה
בבית ושהיא תיקח אותי אליה... כך הצליחו לפתות אותי להסכים ויצאנו מהגטו בלי שום
בעיות. התמונה הבאה הזכורה לי אצלה בבית היא שאלתי, 'איפה אמא?' התשובה שקיבלתי
הייתה שהיא תגיע בעוד יום-יומיים. מאז, במשך למעלה משלושים שנה, בגיל ארבעים
פלוס עדיין, חיפשתי אותה בכל מקום... בכל מיני מקומות בעולם. אולי היא פה, אולי
היא שם." "אני משערת שקלטתי מהסביבה את הפחד
והצורך להיזהר ולהתחבא. אינני זוכרת אם אמרו לי זאת מפורשות, או שזה בא מתוך
הבנה ואינטואיציה, אבל בבית משפחת 'הדודה' ולאורך כל שנות המלחמה זו הייתה התגובה שלי. להתחבא
כאשר נשמעים צעדי חיילים." אני מקשיבה לדברים הנאמרים היום, ממקום בוגר
של הבנה, לאחר תהליכים קשים וארוכים של טיפול ועיבוד הטראומה. ינינה במבט וחיוך
המופנים אל הילדה שהייתה בתוכה וחיכתה, חיכתה לאמא... אך כמובן שמראה החיילים הגרמנים
וקול צעדיהם זכורים לה כמשהו מפחיד. "הם היו המפלצות," היא אומרת במבט
עצוב, מהורהר. "את זוכרת את רגע הפרידה מאמא? האם אמרה
לך משהו?" "אמא לא אמרה לי שום דבר ברגע הפרידה.
אני זוכרת את עצמי יושבת לצידה ואת הרגע בו היא דוחפת אותי קלות. יצאתי עם הדודה פאני. זהו, יותר מזה אינני
זוכרת. לאורך שנים נשאתי בליבי את ההרגשה של הילדה שחוותה נטישה כביכול מצד אמא,
כי מה פירושו של דבר שאמא שולחת אותי? במשך שנים רבות חייתי עם ההרגשה שהיא שלחה
אותי כדי שיהיה לה קל יותר... זה היה פצע נוראי עבורי. זה לא הגיוני בכלל, אבל..." "עם הדודה פאני, ששרדה את אושוויץ, אי
אפשר היה לדבר על המלחמה. היא איבדה שני ילדים... ברחה בשעתו לגטו סמוך, כי שמעה
שאחד הבנים שלה נמצא שם. התברר לה שיום לפני שהגיעה, הוא נפטר מטיפוס... היא
ישבה 'שבעה' במלונה של כלב, כך סיפרה, ומישהו הביא לה מדי פעם משהו לאכול
ולשתות. הגיעה לטרזינשטט, לבור של נידונים למוות... זה היה מקום נורא, אך היא ניצלה עם השחרור. לא יכלה
לדבר על שום דבר. גם איתי אי אפשר היה לדבר... לא שאלתי, ואין לי שום ידיעה
נוספת מעבר לזיכרון שלי." "מה קרה לילדה שהגיעה אל משפחת פולנית
זרה? אנשים זרים, תרבות שונה?" "אני זוכרת כלב גדול שהפך להיות החבר הכי
טוב שלי...יחד היינו יושבים מתחת לשולחן. קיבלתי ממנו הרבה חום נעים. לא זוכרת
מה עשיתי במשך היום כאשר כולם עבדו. אולי לא נמצאתי הרבה לבד. הייתי עם הכלב.
אני זוכרת את הציפייה לבואה של אמא. אבל אני חושבת שלא לקח לי זמן רב להבין שאמא
לא תגיע." "מארישה, הבת של ה'דודה', שאיתה עברתי את
שנות המלחמה ואנחנו בקשר לאורך כל השנים, אמרה לי שכאשר היא הגיעה הביתה, הייתי
שם כבר יום או יומיים. מארישה הייתה צעירה, בת שמונה-עשרה בערך, גבוהה,
בלונדינית ויפה. היא זוכרת ש'אימצתי' אותה מיד... היא סיפרה שהתיישבה, אני
ניגשתי אליה, ומאז לא נפרדנו עד סוף המלחמה... אינני יודעת כיצד להסביר מה היה
שם, אולי הצורך שלי בדמות אימהית שהייתה חסרה לי." "הגב' ליאוקדיה נברוצקה, מנהלת חשבונות
בבנק, תפקיד שנחשב מכובד אז, הייתה גרושה. מלבד מארישה היו לה בן בכור שלא חי
בבית, ובת צעירה, רגינה, בת ארבע-עשרה. זו הייתה משפחה משכילה, ממעמד מכובד
למדי. הבית היה יפה, כלים נאים וספרים. למשפחת ה'דודה' הובטח שתקבל לאחר המלחמה
בית מהנכס המשפחתי שלנו בתמורה על עזרתה. תשלום מראש הם לא קיבלו." "הם היו קתולים מאמינים שהולכים לכנסייה
בימי א'. לימדו אותי את התפילות, כי זה היה חשוב גם להגנתי. התפללתי בלי סוף,
מתוך רצון שאמא ואבא יחזרו... בדת הקתולית יש משהו נעים ויפה מאוד. אווירה
ואשליה שאת מוגנת. תחושה שאפשר להביע את כל המשאלות ולקוות שהן תתגשמנה. החגים
יפים כל כך. אורות. מתנות. מאכלים. זה היה מקור כוח. בתקופת הנדודים הייתי הולכת
לכנסייה, ובחודשים האחרונים לפני תום המלחמה, כאשר חזרנו כבר לקטוביץ', הייתי
רצה לבדי, בכל בוקר, להתפלל. סיפור הכיסוי היה שאני יתומה, בת משפחה רחוקה
שהוריה נהרגו בהפצצה." "האם את יודעת היום מדוע אימצת לעצמך את
מארישה ולא את אמא שלה?" "בוודאי. האמא היתה אשה גדולה, נוקשה,
חמורת- סבר, כמו גנרל פרוסי. אפילו הילדים שלה פחדו ממנה, אז בוודאי שגם אני...
כבר מהתחלה פחדתי ממנה. מארישה ואני, כנשים מבוגרות, היינו צוחקות כאשר היא
הייתה אומרת, 'איך פחדנו מאמא שלנו...' היא הייתה באמת מפחידה. אשה קשה." ינינה אומרת זאת עם הבעה רצינית בעיניה, אך גם
בחיוך. "זה לא היה בית חם. כאשר הגעתי, מארישה
הייתה תלמידת כיתה י"ב, אך למרות שכבר לא למדה באותם ימים, היא הייתה עסוקה
מאוד, אינני יודעת במה בדיוק. רגינה, האחות הצעירה, ניגנה בכינור בחדר שלה, ואת
נעימת 'אווה מריה' אני זוכרת משם." "הגסטפו שיכן אנשי ס.ס. בבתים איכותיים.
עוד בטרם עזבנו את קטוביץ', מארישה ואני, העבירו אלינו מישהו שגר איתנו. בשעות
שבהן הוא היה בבית, אני הייתי כמו 'עכבר קטן', יושבת בשקט מתחת למיטה, מתחבאת.
לא יצאתי מהבית במשך כל תקופת שהותי שם, כשלושה חודשים. הייתי אכלנית גרועה
מאוד, החזקתי אוכל בפה והיו אומרים לי, 'תבלעי.' חזרתי להרטיב בכל שנות
המלחמה." "בשנים האחרונות שאלתי את מארישה, איך הם
סמכו עלי שלא אפטפט ואסגיר אותנו. היא הסתכלה עלי ואמרה, 'את היית ילדה חכמה.'
במשך כל המלחמה עשיתי פעם אחת טעות רצינית. על כך בהמשך. אחרי המלחמה נכנסתי ישר
לכיתה ג'. זה התאים מבחינת הגיל וגם ידעתי לקרוא הודות למארישה שלימדה
אותי." "בהתחלה, ה'דודה' ניסתה להסתיר אותי בביתה
ואז יצאה הוראה בדבר חיסון לילדים. עבורי, הייתה בזה סכנת חשיפה, אך הייתה גם
סכנה לא לעשות זאת שמא זה יעורר חשד. היו לי תעודות מזויפות, עם שם גרמני. מול הבית גר רופא
ילדים גרמני, ד"ר שיקורה. הלכנו אליו בערב, כדי שלא יראו אותי ברחוב. הרופא
הסתכל בתעודות, שאל לשמי, וה'דודה' אמרה את השם הגרמני. הוא הביט עלי, לא האמין,
הניע בראשו לשלילה ואמר, 'היא ממשפחת נֶבֶּל. היא דומה לאמא שלה כמו שתי טיפות
מים...' זה נכון, אני דומה לאמא שלי. אמא עמדה בחנות, ליד הקופה, ושירתה לקוחות,
ולכן חצי העיר הכירה אותה. הרופא המשיך להסתכל ואמר, 'אני לא אמסור שום דבר, אבל
אני מסתכן, לכן, ממחר בבוקר היא לא תהיה בקטוביץ'.' מאז התחלנו לנדוד ממקום
למקום... כילדה, זו הייתה ההוכחה עבורי שהפנים שלי מסַכּנוֹת אותי ואת מי שמציל
אותי." "כאשר יצאנו לדרך, לא ידעתי לאן אנו
הולכות, פשוט הלכתי יד ביד עם מארישה לרכבת... כתוצאה מהמלחמה, הרכבת הפכה עבורי
לאחד הסיוטים הגדולים. לאורך הדרך, בתחנות רכבת, הגרמנים היו נכנסים לקרונות,
מחפשים יהודים ופולנים מתנגדי המשטר. הם היו גוררים את האנשים החוצה תוך כדי
צעקות. ביהודים היו יורים מיד ואת הפולנים עצרו. תמיד היו כמה יהודים או פולנים
שהגרמנים היו תולים לראווה בתחנה... כמעט בכל תחנה היו אנשים תלויים. זו הייתה
זוועה. גם מארישה זוכרת את זה כמחזה נורא, ושתינו היינו בסכנה. כילדה, לא ידעתי
ולא הבנתי מהו מוות, אבל כנראה שברמה אינסטינקטיבית, חייתית, ידעתי." "בנדודים שלנו, תמיד הגענו אל קרובי
משפחה. אם אני זוכרת נכון, במהלך נדודינו היינו בששה מקומות בצפון פולין, אך
אינני בטוחה אם לא היו מקומות נוספים. נדמה לי שהמקום הראשון היה אצל סבא וסבתא
של מארישה. היא קיוותה שנוכל להישאר שם הרבה זמן, אך התברר שאין אפשרות ולאחר מספר
ימים המשכנו הלאה. לכל מקום שהגענו, למרות שלא דובר על כך, היה ברור מי ומה אני.
לפי המראה שלי... אנשים שהיו מוכנים לעזור העדיפו לא לדעת מהיכן צצה פתאום הילדה
הזו." אני שואלת את עצמי כיצד הסבא והסבתא הפולנים
לא איפשרו לנכדה שלהם מארישה, שנדדה עם הילדה ינינה, להישאר אצלם במקום לצאת
לדרכים ולסכנות. אינני שואלת את השאלה
שאין עליה תשובה. אנחנו שותקות ומהרהרות. "אחד המקומות הנפלאים אליהם הגענו היה
אצל דוד של מארישה, מרטין, בכפר. הוא היה
איכר, עובד אדמה, איש חם ונפלא שאיבד בת יחידה שנפטרה ואימץ אותי אל
המקום המיותם בתוכו... אני זוכרת ילדים, עגלה עם סוס, חוזרים בערב מהשדה." "בכל מקום שהינו עד לרגע שבו אחת 'הנשמות
הטובות' הייתה אומרת משהו על הילדה הזו עם התלתלים השחורים והעיניים השחורות...
באותו לילה היינו נעלמות. למרות הפחד, הנדודים, החלפת מקומות המסתור, אינספור
הסכנות, הצורך לא להֵיראות, למרות כל אלה, בכל מקום בו היו ילדים, תמיד היו לי
חבר או שניים. חלק אחד בתוכי חי עם פחד, החלק השני היה הילדה המחפשת לשחק. והיה
גם החלק המנותק מאוד. לפעמים שהינו מספר שבועות במקום אחד, לפעמים כמה חודשים.
המקום האחרון בו היינו, אצל קרובי משפחה של מארישה, היה בית מלא ילדים. לא היה
מה לאכול שם, כי האוכל היה מוקצב ולנו לא היו כרטיסי מזון. למרות זאת קיבלתי את
אותה מנת לחם כמו כל ילד. אך הם אכלו ואני, לעומת זאת, שמרתי את הלחם בקופסה
והחבאתי אותו כאופציה למקרה של רעב גדול יותר... בדיעבד התברר ששום דבר לא נשמר
שם... כנראה שהילדים ראו ולקחו, אני מעולם לא בדקתי. כנראה שהאשליה הספיקה
לי..." "הגיעה קבוצת תיאטרון על-מנת לבדר את
החיילים הגרמנים. מארישה, שידעה גרמנית רהוטה, קיבלה את תפקיד 'הלוחשת' לשחקנים.
אני הייתי בת שש והייתה דרושה להצגה ילדה בגילי, דוברת גרמנית. קיבלתי תפקיד,
לדקה אחת. זה היה טירוף וגם כעבור שנים רבות מארישה לא הבינה איך עשתה זאת. שם
עשיתי את הטעות הפטאלית האחת... ברמקולים הושמעה הודעה בקשר לתחזית מזג-האוויר.
נמסר שעומד להגיע ערפל מהמזרח. בגרמנית, המלה ערפל היא NEBEL, כמו שם המשפחה שלי, נֶבֶּל. מה שאני קלטתי היה שאבא שלי מגיע
מן המזרח... התחלתי לקרוא בהתרגשות, 'מארישה... מארישה... את שומעת מה אמרו?'
היא קפאה במקומה ולא אמרה מאומה ואני המשכתי. לא אמרתי דברים מפורשים, אבל
בהרגשה אמרתי הכול וגם היא שמעה הכול... כנראה שפתאום קלטתי משהו והפסקתי.
האירוע עבר בשלום אבל זו הייתה הפעם היחידה שחוסר זהירות עלול היה לעלות לנו
ביוקר." "לא הייתי מוּדעת למידת הסיכון שמארישה
נטלה על עצמה ולטרחה שאני גורמת לה. היום אני לא מבינה איך היא עמדה בזה. איך
לקחה זאת על עצמה. בחורה צעירה שיכולה לשבת בשקט בבית שלה מסכנת את עצמה במקום
זה, נודדת שלוש שנים בארץ רדופת מלחמה ורוחשת סכנות עם ילדה יהודייה קטנה שצמודה
אליה עשרים וארבע שעות ביממה... לא מובן. כאשר שאלתי את מארישה מדוע עשתה זאת,
היא השיבה במילים המועטת שלה, 'זה מה שצריך היה לעשות.' היא אף פעם לא נתנה לי
הרגשה שאני גורמת למועקה וטרחה. אני אפילו זוכרת טיול רגלי איתה, בהרים, בשמש,
באווירה טובה וחיוך. היא אהבה לטייל. זה כביכול לא טבעי שלא היו בה כעס או
עייפות נפשית. אינני יודעת אם הם היו בה, ואם כן, איך והיכן פרקה אותם לא
יודעת..." "תמיד התארחנו אצל משפחות מצד ה'דודה',
ומדי פעם היא הייתה מגיעה לבקר אותנו. אני מודה שלא חיכיתי לביקורים שלה. להיפך,
חיכיתי שתיסע כבר... זה לא יפה מצִדי, כי אלמלא היא, לא הייתי..." ינינה אומרת זאת בכנות, במבוכה קלה, אך גם
בחיוך חם. "נראה לך שהשיקולים של הגב' נברוצקה היו
כלכליים?" "אני מניחה שהשיקולים של הגב' נברוצקה
אכן היו כלכליים, אבל אלה לא היו השיקולים של מארישה. היא יכלה לעזוב אותי בכל
מקום שבו היינו. היא הסתכנה יום-יום. ובנוסף, הייתי מיטרד. הרטבתי בלילות במשך
כל המלחמה... זה היה קטע קשה עבורה שגרם לה לאי- נוחות... גם כל הקרובים ששהינו
אצלם לא קיבלו תמורה, ובכל זאת הסתכנו בסביבה מאוד לא אוהדת. מארישה דיברה על
עוד שלושים-ארבעים איש שעזרו לה ללא כל תמורה. היו פולנים טובים שעזרו, ולמרות
זאת רווחת הדעה שהפולנים היו גרועים מהגרמנים." "הדוד מרטין התייחס נפלא לעניין ההרטבה.
הוא הבין את הקושי ואת העובדה שזה הפריע לאשתו, ולכן היה מזכיר לי לפני השינה
לעשות פיפי ובלילה היה לוקח אותי שוב לעשות פיפי, והודות לזה עברתי את הלילות
יבשה. אינני זוכרת כעס מצד מארישה על עניין ההרטבה. הכעס היה מצד אמא שלה. בכלל,
מארישה לא כל כך כעסה. לפעמים הייתה מביטה בי במבט של אמא שלה ומחנכת אותי...
אני הייתי ילדה טובה מאד ומרָצָה. יש לשער שלנסיבות היה חלק בכך,
זה היה תנאי לחיים." "איך הרגשת בתוך תוכך? היית אסירת
תודה?" "הייתי ילדה נהדרת. הכעס היה בתוכי ונפרק
בדרכים אחרות כעבור שלושים שנה. רק בטיפול פרקתי הכול ואז הבנתי זאת." "כלפי מי הופנה הכעס?" "כלפי ההורים. כלפי ה'דודה'. כלפי כל
הקדושים. וכמובן, כלפי אלוהים, שלא מילא את הבטחתו. שלא ידע למצוא את מה שהלך
לאיבוד. כעסתי על כל העולם חוץ מאשר על מארישה." "עם מארישה כמעט לא היו דיבורים ושיחות. שתינו
היינו סגורות ומופנמות. היא הייתה מקריאה לי ומלמדת אותי, ואלה היו הדיבורים
בינינו. על אמא הפסקתי לשאול אחרי שבועיים בערך... לא דרשו זאת ממני, זה בא
מתוכי." "בשנת 2003 הגעתי לאושוויץ. בלוק 28,
נשים שהיו מיועדות למשרפות... אני יודעת שאמא הגיעה לאושוויץ, ויש לי הרגשה שהיא
עברה בבלוק הזה... שאלתי את עצמי מדוע נסעתי לשם... הרגשתי שהגעתי על-מנת לקיים
מצִדי את הבטחת הפגישה שאמא לא הגיעה אליה... אני יכולה לומר, ללא יכולת להסביר
מדוע, שהנסיעה שלי לאושוויץ הייתה קשה, נכונה וטובה. אמא לא האמינה שתישאר
בחיים. היא נתנה לדודה פאני טבעת שהסירה מהאצבע וביקשה לתת לי אותה אחרי
המלחמה... כלומר, היא חשה שהדודה פאני ואני נישאר בחיים, ואילו היא לא... שם,
בבלוק, ניסיתי להיזכר איך קראתי לאמא בפולנית, בגרמנית. לא הצלחתי... כמובן
שבעברית לא קראתי לה. זה היה כמו לגעת שוב באיזהשהו חור שאין בו כלום... כלומר,
הילדה שהפסיקה אז לשאול על אמא הבינה וידעה בתוך תוכה שזהו." "כילדה וגם כאשה, הייתי באבל כרוני, עד
הטיפול. כל חיי היו תמיד מעוננים ואפורים קצת, לא בצבעים חיים... מאז הילדוּת.
אני זוכרת שלא צחקתי. הייתי שונה. שיחקתי, אבל לא מכל הלב. עם הדוד מרטין היה לי
קשר חם ומשפחתי, שם הרגשתי בבית. אצל האחרים הייתי אורחת. הייתי כל הזמן במתח,
פחדתי מהצל של עצמי. חוץ מהדוד מרטין, פחדתי מהכול ומכולם." "כאשר הסתיימה המלחמה באזור שלנו והרוסים
הגיעו, היינו רחוקות מהבית. נשארנו עוד זמן-מה באותו מקום, אינני יודעת מדוע.
חלק אחד בתוכי רצה את אמא ואבא. חלק אחר רצה להישאר נוצרייה עם מארישה, ולסיים את
פרשת ה'להיות יהודייה'... זה היה מאבק פנימי שבא לידי ביטוי בדרכים שונות. חזרנו
לקטוביץ ב-1945, מארישה הוציאה מסמך חוקי שהיא האפוטרופסית שלי והתחלתי ללמוד
בבית-ספר." "אמא ואבא לא חזרו לאחר המלחמה... לכן
רצו לערוך לי טקס הטבלה ולצרף אותי למשפחת נברוצקה באופן חוקי, גם מבחינת הדת.
הטקס נערך ב-13.11.45. בתוך תוכי לא הרגשתי שייכת לשום מקום. ובכל זאת, המשפחה
של מארישה הייתה המקום אליו הרגשתי הכי שייכת. רציתי להישאר עם מארישה, אך בלב
היו לי משאלות ביחס לאמא ואבא... דודה פאני חזרה מן המחנות והגיעה אל משפחת
נברוצקה, מאחר שידעה היכן אני." "אבא ואחיו אלפרד חזרו מרוסיה 1946,
ומבחינתי זה לא היה במקום. הייתי כבר בתוך התהליך של בניית מקומי במשפחה. פחדתי
ממנו. הוא נראה נורא. מלא פצעים מוגלתיים... אני שלחתי אליו שליחים שיאמרו לו
שישכח ממני אם לא יתנצר... היו לי דעות רעות על יהודים. דעות שהפנמתי במהלך
המלחמה. אבא הגיע ואני אמרתי שאינני רוצה לראות אותו... בדרך סמויה קיבלתי תמיכה
לרצון שלי. באמצעות הדודה פאני התברר לאבא היכן אני נמצאת, ונפגשנו אצל קרובת
משפחה רחוקה. נבהלתי ממנו." ינינה אומרת את הדברים בקול שקט... בעיניים
עצובות מאוד. שוב הכנות והפתיחות שאינן מובנות מאליהן. והכאב שאין לו סוף. "הייתי תלמידה מקובלת, חברותית, חיפשו את
חברתי, תפשתי מקום. הייתי מניפולטיבית ומושכת בחוטים מאחורי הקלעים. אני זוכרת
מורה שהחמיאה לי בפני הכתה על העזרה שנתתי
לאחרים למרות היותי יהודייה... זו הייתה מחמאה זוועתית." היא מחייכת ואנחנו מבולבלות מהאמירה הזו, שהיא
האנטישמיות בהתגלמותה. "התחיל סיפור קשה מאוד עבור שנינו. פחדתי
ממנו באורח מוגזם, פחדתי שיחטוף אותי... שיעולל לי משהו. פחדתי לצאת לרחוב.
הייתי דרוכה ובדקתי אם הוא לא אורב לי. הוא ניסה לדבר עם הגב' נברוצקה, אך
השיחות לא הניבו תוצאות. המשפחה הפולנית התקשתה לשחרר אותי, והדודה פנתה לכנסייה
ובקשה את עזרת הבישוף של פולין. מאחר שאצל הנוצרים 'פעם נוצרי, תמיד נוצרי,'
הושג סיכום שאבא יוכל לקבל אותי רק אם גם הוא יתנצר. הסיכום התאים לי מאוד, אך לאבא זה היה נורא. הוא
התחיל לחפש הזדמנויות לראות אותי, וזה הפחיד אותי. הוא היה מחכה לי עם סוכריות,
פירות ומתנות בפינת הרחוב, בבית- הספר. היה שולח ילדים לקרוא לי, ואני, ברשעות
של ילדה, הייתי שולחת את הילדים בחזרה אליו ומבקשת שיגידו ליהודי הזה שאין לו מה לחפש. כאן
קיבלו ביטוי הרשעות והפחדים שלי." ינינה מספרת זאת בחיוך עצוב. ממקום של הבנה
וסליחה לעצמה. ואני מלאת התפעלות מהמקום שבו היא נמצאת היום. "הדברים הגיעו לבית-משפט. קראו לאבא,
למארישה ולי לדיון. השופט רכן אלי מעל הדוכן ושאל, 'עם מי את רוצה להיות, עם אבא
או עם מארישה?'. לא עניתי, כי הייתי משותקת. היה ברור לי מה אני רוצה, אבל לא יכולתי לומר זאת
בנוכחות אבא... אלמלא כן, הייתי עונה... פסק הדין נקבע בנוכחותי. התחלתי לבכות
ולצעוק שאינני רוצה, אבל אבא ממש לקח אותי בחטף אל מונית שחיכתה בחוץ." "הדירה של אבא הייתה חשוכה, רטובה, עם
ריח רע. חיו שם שלושה אנשים, יהודים, שבעיני נראו זקֵנים מלאי פצעים... אבא, אחיו
אלפרד ואשתו הדודה פאני. זה היה נורא עבורי. באותו יום, אחר הצהריים, הגיעה
רגינה, אחותה של מארישה, והביאה לי בגדים, כמה תשמישי קדושה של הנצרות, כמו הצלב
ותמונה מכסף של מריה הקדושה. יצרתי לי את הפינה הקדושה שלי וכל היום הייתי כורעת
על הברכיים ומתפללת... הם היו מיואשים ולא ידעו מה לעשות איתי. עשו את כל
הטעויות האפשריות. החביאו לי דברים כאשר הלכתי לשירותים. נעלו את הבית כדי שלא
אברח, אבל הצלחתי לברוח והגעתי אל מארישה. כמובן שהיא הייתה מחויבת להחזיר אותי
מבחינה חוקית, אבל גם היא הייתה אמביוולנטית. אחרי שברחתי כמה פעמים, מארישה
אמרה שאם אברח עוד פעם, לא אמצא אותה, כי היא עוזבת את קטוביץ ואכן, זה מה שהיא
עשתה. כעבור שנים היה ברור לי שהיא עשתה זאת למעני... אך אז, מבחינתי, זו הייתה
נטישה נוספת... היא נסעה לצפון פולין ונשארה שם מספר חודשים. כשברחתי בפעם הבאה,
ראיתי שהיא איננה, וזה מיתן אצלי באיזשהו אופן את הצורך לברוח אליה. אל אמא שלה
כבר לא היה לי צורך לברוח..." "התברר שחליתי בשחפת. נשלחתי לסנטוריום
של ילדים למשך שנה וחצי. מבחינתי זו הייתה הצלה. שם היה לי טוב יותר מאשר אצל
אבא... היו שם ילדים ומדריכים נחמדים שניסו להבין אותנו ואיפשרו לי להתפלל
כרצוני. אבל אבא, הדוד ואשתו היו מבקרים אותי. הדוד היה דתי יותר מאבא, הוא
התפלל והניח תפילין, ואני התביישתי כל כך..." "ב-1947, כאשר חזרתי מהסנטוריום, אבא שוב
לא ידע מה לעשות איתי... עלה בדעתו לשלוח אותי לארץ ישראל עם קבוצה מבית-יתומים
של 'אגודת ישראל'. כמובן שזו הייתה
נטישה נוספת עבורי... הייתי נוצרייה בנשמתי גם אם לא ענדתי כבר צלב על
הצוואר, אבל העלבון על כך שהוא מסר אותי לבית-יתומים היה נורא. הייתה בתוכי
אמירה שלא אמרתי לו, 'אם רצית להיפטר ממני, למה לא השארת אותי אצל מארישה?' לא
ידעתי אז מה אני מרגישה, אבל ידעתי שבית-היתומים נמצא בטווח הליכה מהסנטוריום.
הייתי בבית-היתומים ארבעה ימים, בהלם קטטוני מוחלט... עמדתי בפינה כמו ארון. לא
דיברתי, לא אכלתי, לא שתיתי. הסתכלתי על הילדים היהודים שסביבי, עם הלבוש
המסורתי של בנים ובנות. עמדתי והסתכלתי. ופתאום, מתוך אינסטינקט הישרדות, ברחתי
לסנטוריום... הודיעו לאבא, הוא בא לקחת אותי, ומאז נשארתי איתו. היום אני
מבינה... אבל כמה טעויות נעשו אז, אנשים לא ידעו איך להתמודד ואנחנו הילדים
'אכלנו אותה'. אז לא הבנתי, והיו בי כעס גדול על אבא ואכזבה מרה ממנו." "היית ילדה למופת, צייתנית, טובה ונוחה.
מצד שני, ילדה בת שמונה-תשע מרשה לעצמה להיות מרדנית ובורחת." "רק כאשר הגעתי למקום של 'הגיעו מים עד
נפש' לא יכולתי אחרת. אז זה היה קורה. בשום אופן לא ביום-יום." "איך התנהלה הגמילה שלך מהנצרות? בתהליך
הדרגתי, או שקיבלת פתאום החלטה?" "אני חושבת שהשהות בסנטוריום גרמה לי
להיות לא פה ולא שם. בלב נשאר לי מקום חם לנצרות. מקום חם ליהדות לא היה לי, אבל
שמתי לב לכך שאינני משתתפת בבדיחות על יהודים ונוצרים... זה לא בא בחשבון
בשבילי, אני לא נהנית מבדיחות כאלה." "עם אבא לא היו שיחות מֵעֵבֶר לאוכל,
בגד, וכו'. אבא לא ביטא רגשות, גם על אמא לא דיברנו... לא יאומן עד כמה לא
דיברנו. עוד לפני המלחמה אבא היה אדם מופנם, וייתכן שאני ירשתי ממנו את
המוּפנמוּת שהתפתחה גם בשל הנסיבות. גרנו בבית אחד ולא דיברנו." "מתי הפנמת את ההרגשה שזהו אבא?" ינינה מחייכת בביישנות ואומרת שקשה לה לספר
זאת, אך היא ממשיכה, "כאשר נולדה הבת הגדולה שלנו, בעלי אלכסנדר הגיע אל
אבא שלי לספר לו וראה אותו מזיל דמעות... כאשר שמעתי זאת, זה ריגש אותי עד כדי
קושי להאמין בזאת. הפעם השנייה הייתה כאשר אבא נפטר. פתאום הרגשתי אהבה אליו...
ידעתי שהוא אהב אותי והיה מוכן לעשות הכול בשבילי, וכך גם אני בשבילו. אבל מבחינה רגשית, הכול
היה נעול בלב. זו החמצה גדולה. קונפליקטים לא היו בינינו. הייתי בסדר, תלמידה
טובה. לא היו סיבות לדאגה. אחרי הנישואין הייתה תקופה בה גרנו עם אבא באותו בית
והיחסים היו קורקטיים." "אבא הקים משפחה חדשה. את האשה השנייה
הוא הכיר ברוסיה. בשנת 1940 נולד להם בן.ידעתי על כך כשנה לפני שהגעתי, באמצעות
מכתב שמצאתי, וזה יצר אצלי מרירות וכעס. הוא יצר את הקשר החדש עוד בטרם ידע מה
עלה בגורלה של אמא... אך ייאמר לזכותם שהאשה עלתה לישראל עם הבן, ואבא נשאר
בפולין כדי לחפש את מי שנשאר בחיים... כלומר, ייתכן שהוא היה עומד בפני צורך
לבחור בין האשה האחרת לבין אמא, אילו היא נשארה בחיים... לא אמרתי שום דבר, אבל
בבטן הרגשתי את כל פרפרי השדים והמכשפות. פגשתי אותה בארץ, כעבור עשר שנים, בשנת
1955, כשעליתי ארצה עם אבא." "המשטר הקומוניסטי היה נוח מאוד עבורי.
אין דתות. לא נצרות, לא יהדות. וגם אין אנטישמיות. זה היה דבר חיובי עבורי, כי
הוא איפשר לי להימנע מקונפליקטים. לא רציתי לעלות ארצה, אבל הייתי ילדה טובה.
אבא אמר ואני שמעתי בקולו... הכול נחת עלי באופן פתאומי. לא ידעתי שמתנהל מאבק
בהקשר הזה. באותה תקופה לא הייתה עדיין עליה מפולין, אבל אבא קיבל רישיון מיוחד.
הייתי בטראומה גדולה. שוב פרידה. רק סיימתי לימודי הבגרות. בעיות של שפה זרה.
החיבור של אבא עם אשתו... שנאתי אותה מכל הלב, למרות שהיא לא עשתה לי שום דבר.
ואני הייתי חלק מהמשפחה הזו. הכול ישב בתוכי במצב רדום, עד בואי לארץ... כשנה
לאחר עלייתי ארצה פרצה 'מלחמת קדש', ואז התעוררו כל הפחדים ותחושות הסכנה שרבצו
בתוכי... חשבתי שהגעתי למקום בטוח והנה התברר לי שגם כאן, בארץ, מתרחשות
מלחמות." "גרתי אצל בת דודה ותיקה, שהגיעה ארצה
עוד לפני המלחמה. נרשמתי לאולפן, כלומר, יצאתי מהבית מהר מאוד... אך לא הייתי
מאלה שרצו להיות מיד 'צברים'. היחס לניצולי השואה היה הפתעה קשה עבורי..." "באולפן הכרתי את אלכסנדר, ונישאנו כאשר
הייתי בת תשע-עשרה. הפולנית איפשרה לנו לנהל קשר טוב ושיחה שוטפת. חלק מהשיקולים
שלי להינשא מוקדם נבעו בוודאי מן הצורך לצאת מהר מבית אבא ולבנות לעצמי בית...
והתברר שזו הייתה בחירה טובה." "הסיוטים בלילה התחילו בארץ, די בהתחלה.
אולי כי באתי עם האידיאולוגיה של המשטר הקומוניסטי, ופתאום מצאתי את עצמי בין
יהודים... עבורי זה היה הכי מסוכן. להיות יהודי, זו הייתה ברירת המחדל הכי גרועה
בעיני... עם לידת הנכד הראשון הייתי בטראומה לקראת הברית. רציתי לחטוף אותו
ולברוח..." "התחלתי להרגיש את הכובד, את הדיכאון, את
היעדר שמחת החיים... לא הבנתי שצריך לעשות עם זה משהו עד שחליתי בסרטן... אלמלא
חליתי, הייתי צריכה להמציא זאת, כי אחרי המחלה חיי השתנו. עברתי טיפול ועיבדתי
את האבל. עברו שנים עד שהגעתי להשלמה ולשינוי בדרך בה תפשתי את חיי. במשך כל
השנים חייתי בהרגשה של גורלי הנורא. נולדתי בפולין, עברתי שואה, יתמוּת מאמא, שחפת,
סרטן... אפשר היה 'לנגן' על זה בלי סוף... בעלי ואני היינו בטיול באיטליה. נסענו
במכונית באחת המנהרות. כאשר ראיתי את האור בקצה המנהרה, תרתי משמע, תפשתי פתאום
איזה מזל היה לי... אחרי כל מה שעבר עלי אני חיה. בפועל, שום דבר לא השתנה, רק
ההתייחסות שלי. כמו שנאמר, כאשר יוצאים למסע, לא צריך לחפש נופים חדשים, אלא
עיניים חדשות... ואותן הייתי צריכה למצוא. סלחתי לאבא שהכניס אותי
לבית-יתומים." "לאט-לאט סלחתי לאמא ולעצמי על שבגיל
ארבע וחצי לא הצלחתי להציל אותה... מה שבאמת חשבתי שהייתי צריכה לעשות. סלחתי
לדודה פאני על כך שהיא חיה, כביכול, במקום אמא... היו לי עניינים רבים לנקות.
בקשר עם אבא לא היו רגשות, כי הוא לא ביטא את הרגשות שנמצאו אצלו במקום עמוק.
הרגשתי את הצד השלילי בדאגה שלו. הקשר איתו היה החמצה. שנינו לא היינו מוכנים
לכך עדיין." "הקשר עם מארישה נשמר. אבא הרגיש אחריות
בנוגע למצבם הכלכלי. הרכוש שלו הולאם, ולכן לא הייתה אפשרות לתת להם מה שהובטח
והגיע להם... אבא הצליח לגייס מעט הלוואות ומענקים כמידת יכולתו, אך הוא לא היה
בעל אמצעים. למארישה היה תמיד מקום אצלי בלב.
שלחתי תמיד כל מיני דברים שחשבתי שהם דרושים לה וישמחו אותה. הייתה תקופה
של ניתוק חלקי, לא קרה משהו, אלא ריחוק מסוים... חזרנו להתכתב כמבוגרות. ברגע
שהתחילו להעניק את אות 'חסידי אומות העולם', טיפלתי בזה עבור אמא שלה ועבורה.
האמא כבר לא הייתה בחיים, ומארישה הגיעה לטקס וקיבלה את האות עבור שתיהן. כאשר
נפתח הגבול ואפשר היה לנסוע, לקחנו אותה לטיול באירופה. פעם נוספת היא התארחה
אצלנו חודש ימים עם בן זוגה. אני נוסעת אליה לפחות פעם בשנה." "בשלבים בהם הייתה כבר חולה היא סיפרה לי
דברים קשים מהעבר, שלא דיברה עליהם קודם לכן. היא דיברה על הסכנות בהם היינו
נתונות ואמרה, 'איך פחדנו, נכון?'' בעבר לא עלה על הדעת שהיא תדבר כך. פעמים
רבות היא חזרה והזכירה את תחנות הרכבת עם האנשים התלויים... במצבים האלה ראיתי
פתאום את מארישה 'השלמה'. ראיתי את החלקים, שבעבר, כאשר היא הייתה בשליטה מלאה,
אי אפשר היה לראות. אהבתי זאת." "הייתה בדידות רבה בחייה. במשך שנים רבות
היה לה חבר נהדר. הוא נפטר לפני כמה שנים. לא היו להם ילדים, ואחרי מותו היא
הייתה לגמרי לבד. היא יכלה לומר פתאום, 'את בחרת לחיות שם בקצווי העולם.' לא
נתתי לכך שום פרושים. אני הייתי הקרובה היחידה שלה... רגינה אחותה חיה כל השנים
עם בעלה באוסטרליה". "באחד הביקורים האחרונים, כאשר כבר הייה
חולה מאד, מארישה הביעה את צערה על כל תכולת הבית והתמונות השמורות אצלה. היא
חששה ממה שיקרה לכל זה כאשר היא תעצום את עיניה. זה כאב לה מאוד. לקחתי איתי רק
את התמונות הרבות לאחר ששוחחנו עליהן והזכרנו נשכחות. היא שמחה מאוד, אם כי רצתה
שאקח הכול ואשמור זאת אצלי, כי החפצים ביטאו את חייה ומשפחתה." "קשה להגדיר את הקשר בינינו, זה מאד
מורכב, זה קשר משפחתי, חברי, הכרת תודה ומחויבות. אני מרגישה אחריות. צר לי על
המרחק והבדידות שלה. הצעתי לה לעבור אלינו, אבל היא סירבה ואמרה, 'עץ זקן לא
מעבירים...' זהו קשר מיוחד שאינני מכירה עם שום אדם אחר... לא הייתה לי אמא,
אינני יכולה להשוות... אהבנו זו את זו. היא היתה אשה חכמה, מבריקה, אינטליגנטית.
קומוניקטיבית, אך לא ברמה הרגשית. היו לה טענות, מצבה הבריאותי היה קשה, היא
הייתה בודדה וחולה. למרות שטיפלו בה שלושה אנשים ביממה, שהתחלפו ביניהם, היא
הרגישה נטושה על ידי... היא לא הייתה
מתקשרת אלי טלפונית, למרות הדאגה שלה בנוגע לדברים שקרו אצלנו בארץ. כאשר אני
התקשרתי, מארישה הייתה שואלת, מתעניינת ואומרת שהיא מתפללת לשלומנו, על אף שלא
הייתה דתית. אני חושבת שאני, כילדה,
הייתי יותר דתית ממנה. תוך כדי שיחה על כך היא הייתה מזכירה לי את
התפילות." בתשובה לשאלתי אומרת ינינה, בעדינות ובצניעות,
שהם מחזיקים את מארישה מבחינה כלכלית כבר שנים רבות, ושמדובר בסכומי כסף לא
קטנים. היא אומרת בחיוך שהתודה מגיעה לבעלה אלכסנדר. "האם שמרת על קשר עם כל אותם קרובים
שאצלם הייתן?" "לא. כאילו שכחתי אותם... לפני עזיבתי
את פולין נתקפתי ייסורי מצפון נוראיים
בקשר לדוד מרטין מהכפר. טוב שהרגשתי כך. נסעתי להיפרד ממנו למרות המרחק. אבא
הכין לו מתנות מתוך אסירוּת תודה. הרגשתי אשמה על כל השנים שבהן לא שמרתי על
קשר, חששתי שיכעס ולא ירצה לראות אותי. הגעתי וראיתי אותו עובד ברפת. הוא שמח
לקראתי ואמר, 'ידעתי שאראה אותך שוב.' פשוט כך, ללא שום כעס. לא יאומן. אחרי עשר
שנים. שום טענה. פשוט שמחה ואהבה... שם נפרדתי ממנו." "הקשר עם מארישה דמה קצת אולי לקשר של אם
ובת... למרות שתמיד קראתי לה בשמה. אם אומרים לי היום, 'מה מארישה הייתה עושה
בלעדייך?' אני אומרת, 'מה אני הייתי עושה אז בלעדיה?' וכך אני מרגישה עד
היום." "במשפחה שהקמתי היה קשה לי במשך השנים
לספר את הסיפור שלי. שנים רבות הם לא ידעו מאומה. כאשר יכולתי, הם כבר לא היו
מוכנים כל כך לשמוע. רק קצת... לא הרגשתי צורך להתנצל על כך שהייתי נוצרייה
בשואה. בגלל הסטיגמה, הרגשתי צורך להתנצל על כך שבכלל הייתי 'שם'. דודה פאני
יעצה לי, לפני החתונה, לא לספר לבעלי שחייתי כנוצרייה בשנות המלחמה, כי הוא עלול
לעזוב אותי. וזה אומר הרבה... כאילו משהו מסריח אצל אלה שבאו מ'שם'... לא הרגשתי
מקובלת. כאשר נפתחתי אל עצמי, נפתחתי לשמוע גם אחרים. עבדתי בהתנדבות ב'עמך'
וגם ב'בריאות הנפש'. היום אפשר לדבר
איתי על הנושא." "איזו אמא היית?" "אמא שעשתה הרבה שגיאות. אני יודעת מה
אני אומרת... הנכדים נתנו לי הזדמנות שנייה. כל מה שלא יכולתי לחוות עם הבנות
שלי אני חווה עם הנכדים. אני אוהבת מאוד את כולם." לאורך כל שיחתנו ינינה מדהימה אותי באופטימיות
שלה, ברוח החיובית ובאנרגיות הרוחניות שהיא מקרינה. ביכולת שלה להבין, לקבל,
ולסלוח. ינינה חיה ברמת הדר. היא אם לשלוש בנות וסבתא לשמונה נכדים. סיימה
לימודי עבודה סוציאלית והתמחתה כפסיכותראפויטית. היא מתנדבת, עובדת ומטפלת
באנשים. מעבירה אליהם את הטוב שיש בה ואת האמונה והתקווה ביכולת לצמוח ולהתפתח
ממקום קשה. ינינה העבירה אלי את "סיפור הטבעות"
שכתבה – גלגולן של הטבעות שהזכירה בעדותה. וסיפור נוסף "אורכידיאה – או
כנגד כל הסיכויים", שקשור בדרך עקיפה לשואה. מארישה נפטרה בשנת 2004. |
[Home
Page] [About us] [Members]
[Training program] [Links]
[Psychotherapy school] [For
The Public] [Society's Journal] [Contact us]