israjung

יונג ותרבויות המזדרח

Sat, 21 Sep 2024 01:41:13 GMT

המטפל המוזיקלי: על חווית הזמן והשימוש בצליל כדימוי נפשי בטיפול יונגיאני (פורסם בבטיפולנט)

Sat, 06 Apr 2024 16:17:55 GMT

This is a subtitle for your new post

The body content of your post goes here. To edit this text, click on it and delete this default text and start typing your own or paste your own from a different source.

אנימה ואנימוס בשירה העברית

Sat, 02 Mar 2024 20:03:35 GMT

האנימה והאנימוס בשירה העברית

חייה הכפולים של ורוניק

Mon, 08 May 2023 12:47:45 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

חייה הכפולים של ורוניק

Mon, 08 May 2023 12:29:29 GMT

This is a subtitle for your new post

חייה הכפולים של ורוניק .

מתים – חיים וחיים - מתים. 7 דרשות למתים. מחשבות על הדרשות והיבטי טיפול בטראומה

Fri, 10 Feb 2023 14:34:50 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אודי אביטל / חלק ג המסע אל הסלף

Sun, 06 Mar 2022 09:31:00 GMT

לקריאת המאמר: חלק ג / המסע אל הסלף

self or selfie אודי אביטל / חלק ב

Sun, 06 Mar 2022 09:27:04 GMT

לקריאת המאמר: חלק ב, self or selfie

מכתב אל שותפים למסע/ אודי אביטל

Sun, 06 Mar 2022 08:43:53 GMT

לקריאת המאמר: מכתב אל שותפים למסע

האביר הירוק / משה אלון

Fri, 27 Aug 2021 14:49:18 GMT

לקריאת המאמר: האביר הירוק

משמעות החלומות בתהליך האינדיבידואציה

Mon, 12 Jul 2021 14:20:52 GMT

תהליך האינדיבידואציה הינו תהליך היווכחות עצמית SELF REALIZATION

לילה אחר לילה, הלא מודע מייצר סצנות עם סימבולים ולעיתים הם חוזרים על עצמם במשך שנים.

יש תקופה שהם נעלמים ואח"כ שבים ומופיעים.

{נופים , אירועים, דמויות וכו'.}

ויש בזה תהליך מתפתח של שינויים.

כלומר ניתן לזהות אוריינטציית-מטרה goal orientation/

אשר מטרתה להוביל לצמיחה פסיכולוגית. זהו תהליך איטי של להיות מי שנועדת להיות. כלומר

מעבר למשמעות של וויסות ואיזון נפשי ,לחלומות יש תפקיד חשוב נוסף והוא לכוון אותנו לחיות חיים שלמים יותר הדגש הוא על שלמות נפשית WHOLNESS ולא מושלמות (פרפקציוניזם)

תהליך זה של צמיחה אישית ,כלומר האינדיבידואציה הינו תהליך טבעי ולעיתים קרובות מופיע בחלומות כדימוי של עץ.

הצמיחה שלו היא כלפי מעלה ובו זמנית גם להצמיח שורשים עמוק כלפי מטה. זהו תהליך איטי.

תוצרי הלא מודע הבאים ממעמקים מושכים אותנו כלפי מטה ,מושכים אותנו לתוך השאלה איך לחיות את חיינו בעולם.

כלומר, המיוחד בגישה היונגיאנית היא ההבנה כי חלומות אינם בהכרת תגובה לחיים ולמילוי משאלות אלא בעלי תפקיד משמעותי כמעניקים אינדיקציה על כוון צמיחתם של החיים.

העצמי -self כמארגן את הצמיחה הנפשית

העצמי הוא כמו גרעין אטום של הנפש והוא כנראה המארגן ומזמין את החלומות שלנו. הוא המייצג את השלמות של הנפש , בניגוד לאגו ego המכיל רק חלק קטן של הספירה הפסיכולוגית החיה שלנו.

לעיתים , זמנים של משבר ,מצוקה ,הם גם הזדמנות פז לצמיחה התחזקות והרחבת המודעות

במצבים אלה האגו שלנו הוא פגיע בדרך כלל. במצבי משבר כאלה יכולים להופיע 'חלום גדול' : דוגמא טובה לכך הוא חלום "סולם יעקב'

לאחר גניבת הברכה במרמה מאחיו עשו ,הוא נמלט מבוהל ,יעקב הוא בנה המפונק והמועדף של אימו ,"איש יושב אוהלים" .קל לדמיין את הייאוש הבהלה וחוסר האונים אליהם נזרק באופן דרמטי.

זהו מצב נפשי אופייני בשעת משבר . השמש יורדת והוא בוחר אבן אקראית מאבני המקום ומניח עליו את ראשו. קל לדמיין את תחושת הייאוש והבדידות של יעקב . בלילה קשה זה הוא חולם

'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" אלוהים ניצב בראש הסולם ואומר לו " אני יהוה אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק ,הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך"

יעקב מתעורר עם תחושה נומינוזית מהחלום הוא ירא ומבין שהוא נפגש עם הקדושה ,לוקח את האבן עליה הניח את ראשו, יוצק עליה שמן "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. יעקב כפליט נמלא אינו מבין את גודל הברכה וההבטחה שאלוהים נותן לו , בקשתו ותפילתו היא לחזור לבית אביו. כמו מטופלים המגיעים בזמן משבר וכל מה שהם מבקשים הוא להשיב את המצב לקדמותו.

וכמטפלים אנו יכולים להבין כי יש כאן הזדמנות גדולה למסע חניכה שבו המטופל יכול לחזור מהמסע המאתגר הזה עם ברכה גדולה .לגדול ולהתחזק לעוצמה נפשית גדולה יותר מהמצב בו היה לפני המשבר.

כאמור ,

יעקב נבחר בניגוד לרצונו , לצאת למסע ארוך וקשה הוא מבוהל ורוצה לחזור חזרה אל המקום הבטוח.

בלילה הבודד והקשה הוא מקבל חלום עם הבטחה לברכה ונחמה . ואכן אחרי שנים רבות וקשות הוא חוזר גדול וחזק מאוד .אך לא לפני מאבק עם המלאך המותיר בו פציעה בירכו ושם הוא מקבל את שמו "ישראל" ".

משבר הוא דחיפה ליציאה המותיר בנו פציעה אך כמו יעקב , מתחוללת בנו חוויה טרנספורמטיבית .

בגישה היונגיאנית דימוי האל הוא הסלף god image". זוהי דוגמא לחלום גדול .ההתעוררות מחלום כזה מלווה בתחושה מאוד עמוקה שיכולה ללוות אותנו זמן רב.

זמנים של קושי ומשבר הם זמנים בהם האגו חש פגיע מאוד , המוכר והבטוח נשמט ובדרך כלל זוהי הזדמנות לצאת למסע נפשי שיכול להיות קשה מאתגר ומייאש אבל זהו הסדק דרכו הסלף יכול להתגלות ממעמקי הלא מודע. ובדרך כלל יופיע מסר כמו בחלום שיכול להיות ברכת הדרך למסע.

הספק כסימפטום וכהכוונה לריפוי

Mon, 12 Jul 2021 14:15:20 GMT

קיימת נטייה לחשוב כי מטרת החיים הינה להשיג אושר או שמטרת הפסיכותראפיה היא לבטל סימפטומים.

הפרספקטיבה של הגישה היונגיאנית היא כי מטרת החיים היא משמעות ולא אושר.

יונג סבר כי נוירוזות אינן בהכרח רק הגנה כנגד פצעי החיים אלא הן ניסיון של הלא מודע לרפא פצעים אלה.

סימפטומים אלו הם בעצם ביטוי לרצון לריפוי הפצע, יותר מאשר ניסיון להדחיק.

לכן עלינו כמטפלים להבין מהו הפצע עליו הם מצביעים ולא לנסות להרחיקם.

הסימפטום הוא האצבע המפנה אותנו למקום הכאב והפצע.

בכל סימפטום טמונה אנרגיה חכמה ועמוקה.הסימפטום הוא מסר מהלא -מודע, מסר מחוויות ילדות, מסר לגבי מקומות בהם היינו פגיעים וחסרי אונים.

האגו, תחושת המודעות שלנו לגבי מי אנחנו, זקוק לרמה מסוימת של קביעות ובטחון לשמור על אנרגיה פסיכולוגית להתנהל בחיים.

כמו גם להתמודד עם אנרגיות הנובעות מהלא מודע. מנקודת המבט הצרה של האגו על העולם המטרה היא לייצב את הבטחון מול קונפליקטים.

על פי גישת המעמקים, תפקיד האגו הוא לתווך בין העצמי (the self) לבין העולם.

הרעיון הוא כי 'העצמי' הוא טרנסדנטי ובעל סמכות גבוהה יותר מהאגו.

הרעיון הנ"ל מתקשר עם מושג 'האינדיבידואציה' אשר משמעותו : להיות מי אשר נועדת להיות. 'העצמי' הוא אנרגיה נפשית , מעין מערכת עצבים מרכזית הדוחפת אותנו להתפתחות פסיכולוגית. המסרים הם דרך תוצרי לא מודע כמו חלומות , סימפטומים נפשיים , פיזיים, אמוציות וכו כלומר תוצרים שאינם נובעים מהאגו. והוא ,לעיתים ניצב חסר אונים מולם , לא מבין את פשרם או לחלופין מנסה להעלים אותם.

מטרת האינדיבידואציה אינה נרציסטית לצורך האדרה עצמית , להיות מושלם /שונה או טוב יותר מאחרים. המטרה היא השגת חוויה של שלמות עצמית זוהי חוויה של להיות "שלם עם עצמי" זהו מסע חיים ,המטרה היא פשוטה לכאורה

אך הדרך אליה רבת מכשולים.

יונג הציע כי בכל תראפיה נשאל – מה המשימה שהאדם נמנע ממנה דרך הנוירוזה שלו?

לעיתים קרובות לפני קבלת החלטה משמעותית אנחנו יכולים לבוסס בהתלבטות ,אמביוולנטיות . זהו סבל גדול כמו לעמוד בין שני סלעים שעלולים למחוץ אותך. לאגו אין מספיק כוח לקבל החלטה.

זהו מכשול הספק הנוירוטי ( DOUBT.)

הספק הוא המשמיד הראשי לכל צמיחה. בהנחה שהעדיפות העליונה של האגו היא בטחון, הספק הוא אורח לא רצוי. ככל שהאדם בעל הגנות ראשוניות בגלל פצעי ילדות וטראומות האדם יחוש חלש מידי לסבול את הספק כי הספק עלול לאבן ולשתק ולכן תהיה הצמדות ונאמנות לעמדה גם במחיר שיתוק ואיבון על פני ספק שמשמעו להסתכן בחרדה גבוהה יותר. ככל שהאגו שלנו חזק יותר אנו יכולים להכיר בקיום הספק ולהכיל אותו.

ההסתכנות ברמת חרדה גבוהה יותר משמעה להפתח להרחבה של האישיות כנגד מנגנוני הגנה המקפיאים התפתחות.

בקוטב החיובי שלו הוא דלק לשינוי וצמיחה , מול עמדה דוגמטית ההופכת להיות טיראנית.

בכל אחד מאיתנו מתקיימת קואליציה פנימית והספק חיוני לדמוקרטיה. מדינות דמוקרטיות הן עוצמתיות יותר . האינדיבידואציה אינה מגיעה מהאגו המלכותי שלנו וככל שהאגו דומיננטי ושולט נדרשת לעיתים טלטלה של קירות האגו על מנת להפתח לשינוי, לפרספקטיבה חדשה ,כי כל דוגמטיות הופכת לכלא או בטחון שעלול להיות רעיל לצמיחה והתפתחות.

העברה העברה נגדית והמטפל הפצוע

Tue, 06 Jul 2021 07:21:19 GMT

העברה העברה נגדית והמטפל הפצוע

המטוס ושברו, משה אלון

Sat, 27 Mar 2021 20:10:57 GMT

המטוס ושברו - זכרונות לוחמים ממלחמת יום כ יפור

על שבועת אמונים לעגנון

Wed, 20 Jan 2021 20:43:06 GMT

בסיפוריו של עגנון, כמו בחלומות שלנו, יש רובד נגלה ורובד ניסתר. וכמו בחלומות, הרובד הנסתר מסופר בשפת הסמל.

אני אתחיל בסיפור הרובד הנגלה, סיפור האירועים שפקדו את יעקב רכניץ, גיבור הסיפור, בקטנותם גרו יעקוב ושושנה באוסטריה ובתיהם היו סמוכים זה לזה. משפחתו של יעקב הייתה דלת אמצעים ומשפחתה של שושנה הייתה אמידה, ובמידה מסוימת לקחה תחת חסותה את בן השכנים. בילדותם ובנעוריהם נהגו יעקב ושושנה לבלות בגן ביתה של שושנה. שושנה הייתה תינוקת קפריזית, קפריצית, כפי שכותב עגנון, ולא נתנה לאף ילדה אחרת לשחק עם יעקב. הייתה אומרת: "יעקב שלי הוא וכשאהיה גדולה אקח אותו לאיש" ובאחד הימים היא לקחה תלתל מתלתליה ושיער מהבלורית של יעקב, ערבבה אותם ושרפה ושניהם אכלו את האפר ונשבעו זה לזו שבועת אמונים. עם השנים מציאות החיים הביאה לכך שהמפגשים בין יעקב ושושנה פחתו עד שפסקו לגמרי למשך כמה שנים.

אבל אביה של שושנה ויעקב המשיכו להיפגש מידי פעם.

אביה של שושנה הוא סוחר עשיר וקונסול של מדינה קטנה שאינה תופסת מקום מרובה במפה. הוא לא מופיע כבעל עשייה משמעותית או פרודוקטיבית כלשהי. יש בהתנהלות שלו משהו קבוע, מתוכנת, שמור, אפשר אפילו לומר עקר. בדרך כלל הוא אינו מביע רגשות. אבל יש בו רוחב לב. הוא נוהג לתת צדקה והוא תומך כספית בלימודיו של יעקב. רוחו של הקונסול שורה על הסיפור כאב גדול שעל פיו יישק דבר.

אמה של שושנה היא אישה ענוגה וחולנית. נתינתה שונה מזו של הקונסול היא נותנת ליעקב מתנות שיש בהן מצורך השעה, כלומר התייחסותה אישית. אך היא חלתה ונפטרה. עגנון מציין שפטירתה מהווה פעולה חדשה מפעולות הנפש. אולי מעתה, עם הסתלקותה, שושנה היא בתו של האב.

לאחר שסיים את לימודי הבוטניקה באוניברסיטה יעקב עולה לישראל וחי ביפו. לפרנסתו הוא משמש כמורה בבית ספר. למרות הכשרתו כבוטניקאי, הוא נענה לצורכי בית הספר ומלמד רומית וגרמנית. הוא מורה מצליח, שמביא את תרבות העולם אל תלמידיו ומאד אהוד עליהם. אבל מחקרו תופש אצלו את המקום המשמעותי ביותר ואת מירב זמנו. יעקב חוקר את אצות הים התיכון.

עם שש מתלמידותיו יש ליעקב סוג של קשר, שאינו קרוב או אינטימי עם אף אחת מהן. הוא נוהג לטייל אתן, עם רחל ולאה ואסנת ורעיה ומירה ותמרה בלילה על שפת ימה של יפו. לכן קראו אנשי יפו לחבורה הזאת שבעת כוכבי הלכת.

לאחר מות אשתו לא הייתה לקונסול מנוחה, והוא יצא לטייל בעולם עם בתו שושנה. הם מבקרים בארצות רבות ויום אחד מתבשר יעקב שהקונסול ובתו יגיעו לישראל.

הקונסול ובתו מתאכסנים במלון שממוקם בתוך גן יפה ופורח, והקונסול מזמין את יעקב לסעודות. שושנה מראה אותות חיבה דקים ליעקב ורמזים לכך שהיא מוטרדת מקיומן של הנערות האחרות בחייו. בואם של שושנה והקונסול מוציא את יעקב משגרת חייו וטורד מעט את מנוחתו, אבל הוא מרגיע את עצמו בכך שהם ייסעו להם, והוא שוב יהיה פנוי לעצמו. כאשר שלושתם, הקונסול שושנה ויעקב נפגשים במלון שושנה מתחילה להראות סמני עייפות, אך היא מזמינה את יעקב לטיול של שניהם. היא מציעה שילכו לשפת הים. שם היא בודקת אם יעקוב זוכר את המשחקים בגן ביתה כשהיו ילדים, והוא זוכר. אח"כ היא מציעה שילכו לבית הקברות המוסלמי, לאחר שיעקב עונה לשאלתה שכבר לא קוברים שם מתים. שם היא מבקשת מיעקב שיחזור על שבועת האמונים שנשבעו זה לזו. בתחילה יעקב מסכם את תוכן השבועה, אך היא דורשת ממנו שיחזור על השבועה מלה במלה. הוא משתהה וגונח, גונח ומשתהה אבל חוזר על השבועה מלה במלה: "נשבעים אנו באש ובמים, בשערות ראשנו ובדם לבנו, שנישא זה לזה ונהיה איש ואישה, ואין שום כוח שבעולם יכול לבטל את שבועתנו, נצח סלה ועד" שושנה דורשת מיעקב לומר אם הוא עומד בשבועתו. הוא משתהה והיא שואלת ביתר תוקף: "יעקב, עומד אתה בשבועתך"? הוא שוב משתהה ואז הוא קורא, "מוכן אני, מוכן אני, מוכן אני".

אחרי האירוע הזה מתואר יעקוב כמי שאיבד שליטה. הוא שוכח לאכול. הוא נכנס ללמד את תלמידיו, אבל עיניו כבדות וברכיו רועדות, הוא מתחיל לדבר אבל כוחו אוזל. התקף חרדה אנחנו אומרים היום. הקונסול ובתו חשבו בתחילה לבלות רק חמישה ששה ימים בישראל, אך שהותם מתמשכת.

שושנה ממשיכה לטוות את חוטי הקשר, וקשר חדש ישן נטווה ביניהם בגן המלון. אך יעקב אינו עושה כל צעד לקראת מימוש השבועה. והנה יעקב מתבשר שמציעים לו קתדרה באוניברסיטה בניו יורק. יפו כולה רוגשת בשל האירוע, יותר משיעקב עצמו מתרגש, ובמקביל עייפותה של שושנה גוברת. היא נרדמת לפעמים תוך כדי דבור, עד שהיא נכנסת לשינה מוחלטת. הרופא שבודק אותה מעריך ששושנה חלתה במחלת השינה. ייתכן שנעקצה על ידי חרק ארסי באחד מטיוליה עם אביה בעולם.

יעקוב חוזר לעבודתו ליד המיקרוסקופ עם האצות האהובות עליו ושלוות הנפש חוזרת אליו.

אבל לא לזמן רב.

יעקב יושב בחדרו, כשהדלתות סגורות והוילונות מופשלים, ועוסק באצות שלו. נשמעת דפיקה בדלת. בזו אחר זו מתקבצות שש הנערות. יעקוב מפנה את השולחן מהאצות, ומכבד אותן בתה, ורחל קולעת זר מכמה אצות שנשארו על השולחן. ואז שבעת כוכבי הלכת, הולכים לטייל על שפת הים.

לפתע הנערות רואות אור של ספינה על הים, ועולה נושא נסיעתו הקרובה של יעקב. הן מעלות את השאלה אם ייסע לבדו. לאה נוטלת את ידו של יעקוב ומחבקת אותה ורחל אומרת, חבל שלא התנינו שכל שנוטלת את ידו של רכניץ ראשונה זוכה ומלווה אותו לאמריקה. לא צריך להתאמץ הרבה כדי לראות כאן את יעקב לאה ורחל התנ"כיים.

את הנערות תוקף פתאום צורך לרוץ, ואסנת אומרת: אם לא יבחר לו דוקטור רכניץ את בת זוגו מן הרצות האבירות הללו, איני יודעת במי יבחר. ואז הן מחליטות, ברוח תחרויות הריצה ביוון העתיקה, שמי שתקדים את חברתה עטרת האצות תהיה לראשה. לאה שואלת את יעקב אם הוא מסכים, והוא אומר: "מסכים אני" ופניו מחווירות ולבו גועש, הד ברור ל"מוכן אני", שנאמר קודם בבית הקברות. אסנת מציעה שהן ירוצו מהמלון עד בית הקברות המוסלמי. רחל כורעת ברך לפני יעקב ומוסרת לו את הזר שבזרועה.

את סוף המרוץ שהוא גם סופו של הסיפור אני אביא בהמשך.

אני אפנה כעת לרובד הסמלי, שבו מקופלות המשמעויות של הסיפור. הסיפור פותח במילים: "יפו יפת ימים, שגלי ים הגדול נושקים את חופיה". בהמשך החיים ביפו יפת הימים מתוארים בתיאור הרמוני, כמעט אידילי. יש בה אמנם ערב רב של אומות, אך הצרכים מועטים, גם המעשים מועטים ואין קונפליקטים.

תיאור זה של יפו מהווה תפאורה נאותה לתיאור אישיותו וחייו של יעקוב, ובוודאי לתיאור יעקב של תחילת הסיפור. יש לו פרנסה, הוא עוסק במחקר שאהוב עליו, והוא מתנהל בנחת, ללא סערות פנימיות, ללא קונפליקטים, ושום דבר לא טורד את מנוחתו.

ועוד כתוב במשפט הפתיחה: גלי הים הגדול נושקים את חופיה. הים האינסופי מסמל את הלא מודע על מעמקיו, על האוצרות שבו ועל הסכנות שבו.

המפגש הראשון של יעקוב עם הים היה בזמן שלמד באוניברסיטה את מדעי הטבע. באחד הלילות קרא בהומרוס ולפתע שמע קול כקול גלי הים. הוא סגר את הספר, ואותו קול נמשך, והיה חזק כקול מים רבים. קולו של הלא מודע קרא ליעקב לצאת למסעות הנפש, כמו אודיסאוס, שעשה בים את מסע הגיבור שלו. אבל הגיבור שלנו, כפי שכבר ראינו וכפי שנראה בהמשך, מתקשה ללכת בעקבות קריאת הנפש.

ברקע חייו של יעקב שבועת האמונים לשושנה. כילדים בילו שושנה ויעקוב בגן ביתה של שושנה. "בימות החמה היו מלקטים פרחים וקולעים זרים זה לזו, ומקשטים אותם בפרפרים, ובימות החורף היו מחליקים על הקרח שבבריכה". הגן על עולם הטבע שבו, מסמל את הטבע הפנימי, את המקורות החיוניים של הנפש, ושושנה, או שושנה, הן כילדה והן כפרח, מסמלת אף היא את עולם הרגש, עולם החושים ואת החיוניות. היא האנימה בנפשו של יעקב, הקשר שלו אל עולמו הפנימי.

ברבות הימים התרחק יעקב מהאנימה שלו ובמקום להרגיש, לחוות, לאהוב הוא מרבה לחשוב, ומכאן שמו רכניץ, שנגזר מהמלה הגרמנית רכנן, שפרושה לחשוב.

שש הנערות שיעקב מטייל אתן הן נשים קטנות בשר ודם, קרובות יותר משושנה למציאות, הן הפיזית והן הפנימית, וביחד הן מהוות מארג נשי שבתוכו ניתן להבחין ביניהן. זו חושנית, וזו נזירית, זו נערית, זו בעלת רגש מופנם, וזו נחשית. אבל הליבידו של יעקוב לא פונה אל האישה.

לעומת חוסר העניין של רכניץ בבנות, את האצות הוא חווה כמלאות חיים, והן נוגעות בעולם הרגש שלו: "גדלים להם צמחים אלה בתוך הים, כגנים של פרחים, כסבכי שיחים, כחורש מצל במים, ועינם כעין הגפרית הצהובה, כארגמן, כבשר חי, כפנינים צחורות, כעין הזית, כנוצות הטווס...מחיבת הים ומאהבת צמחיו קורא הוא לו פרדסי שלי, כרמי שלי, ושאר מיני שמות של חיבה" הגן הפרדס והכרם מהדהדים עם שיר השירים שכולו ארוס. גם שושנה, מתקשרת כמובן לשיר השירים: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות"

שושנה מתקיימת בנפשו של יעקב כגן עדן אבוד. מידי פעם עולה נוכחותה ומבקיעה את שכבת ההדחקה וכאקסית מיתולוגית דמותה מקבלת נופך דמיוני, לא מציאותי. כמו בתמונה הבאה:

עוד בהיותו באוסטריה, בתקופה בה יעקב ושושנה לא התראו. ישב פעם יעקב במשרדו של הקונסול. הוא ראה שתי תמונות גדולות תלויות על הקיר, האחת של אמה של שושנה והשנייה של שושנה. "שושנה לבושה שמלה קצרה עד לברכיה, ורגליה כמרתתות והולכות, וכשהחמה זורחת על התמונה יכולים לדמות שהיא מבקשת לרוץ". על השולחן במשרד עמדו שתי תמונות של האם ושל הבת, ולפניהן שושנה רטובה בכוס מים צלולים. דמותה של שושנה הייתה מופיעה בדמיונו של יעקב, לפעמים כפי שראה אותה בתמונה ולפעמים דימה אותה מהלכת ורצה ובפיה שושנה רטובה".

הסיפור שבועת אמונים רווי בארוס, בחושניות, בתשוקה, ברגשות שונים, אך עגנון משכיל להביא את העולם הזה בתיאוריו את הדמויות את הנופים ואפילו בתיאוריו את החפצים ומשאיר את הגיבור שלנו עקר ומנותק מעולם זה.

הכוס כסמל מופיעה שוב בראשית הביקור של שושנה והקונסול. שלושתם יושבים במלון והקונסול מוזג ליעקב כוס קהווה. הכוס כמיכל עשויה להכיל תכני נפש שונים. היא כוס של קידושין וכוס של ברכה ועלולה להיות גם כוס תמרורים או כוס תרעלה. כשיעקב מגשש בידו בחיפוש אחר הכוס שושנה מקרבת את הכוס לידו. שושנה מגישה ליעקב את כוס האפשרות, אולי מבחינתה את כוס הקידושין, אבל תחושת הסכנה שמתעוררת אצל יעקב נוכח אפשרות זו מתוארת, שוב, דרך העולם הפיזי: "הביט בקהווה שקצף חיוורוור ושחום מסתלסל ועולה ממנה, וסיעה של עיניים זעירות ודוקרניות מבצבצות בתוך הקצף כעיניים של זיקיות". תכולת הכוס מקבלת חיים, ומצביעה על סכנה באמצעות הזיקית שנחשבת לחיה מאגית. וכששושנה מטילה קובית צוקר, סוכר, אל כוסו של יעקב, ושואלת אם לשים קובייה שנייה, יעקב חושש שהכוס תעבור על גדותיה, כלומר הרגש יציף. אך מסתבר שאין מה לחשוש, כי כשמזגו את הקהווה השאירו מקום לסוכר. בינתיים המצב בשליטה.

אבל ראינו שאחרי שיעקב חוזר בפני שושנה על שבועת האמונים ואומר שהוא מוכן לעמוד בשבועתו הוא חווה סוג של אבוד שליטה. וכשהשליטה נחלשת יש סיכוי שהנפש תתעורר, שיעלו דברים שהיו עד עתה נעולים תחת השליטה. ואכן רגשות שונים מתעוררים בנפשו של יעקב. הצד החושני מתעורר דרך היזכרות בחלום בו חדרה של שושנה נקשר בתותים עם אבקת סוכר אדומה ובריח טוב. עולה בו לראשונה רגש של כעס והתקוממות כלפי הקונסול המיטיב, אך השתלטן, והוא מדמיין כיצד ייקח את שושנה גם כנגד רצונו של הקונסול.

וההתעוררות היא לא רק בינו לבין עצמו. הביקור של שושנה בישראל הוא ביקורה של האנימה, אפשרות התעוררות הצד החיוני בנפשו של יעקב ואפשרות של קשר שלו לאישה. בין יעקב לשושנה מתרחשת התקרבות. הם יושבים בגן המלון : "נאה הייתה ישיבה זו מכל הישיבות שישב יעקב עם שושנה מיום שבאה ליפו. היה בה בישיבה זו מעין חדש ומעין ישן. חדש, שהרי מיום שבאה ליפו לא ישבה עם יעקב בגן, וישן, שהרי למודים היו בקטנותם לישב כאחד בגן של אביה". שושנה משתפת את יעקב גם בעצב ובסבל שלה ושואלת אותו: החיים שלפנינו, סבור אתה שטובים הם מן החיים שמאחורינו? ויעקב עונה: לא נתתי לבי על זה. שניהם עצובים ושושנה אומרת: "הריני עוצמת את עיני ואתה יעקב שקה לי על עיני. נתמלאו עיניו של יעקב דמעות. עוד הדמעות בעיניו נתן פיו על עיניה הלחות".

וכאן עגנון מתעתע בנו. הפרק הבא מתחיל במלים:"ככל הדברים הטובים שבאים בהיסח הדעת, באה לו ליעקב אותה בשורה טובה, ואנחנו, עדיין תחת הרושם של הקרבה הרגשית שהייתה בין יעקוב ושושנה, נוטים לחשוב שמדובר על הקשר ביניהם, אבל, הבשורה שמגיעה אל יעקב היא ההזמנה לשמש פרופסור באוניברסיטה בניו יורק.

שושנה ויעקב ממשיכם להיפגש, אך אינם מדברים על מה שביניהם, יעקב אינו עושה שום צעד כדי לממש את שבועתו. ושושנה שוקעת אל תוך השינה.

שושנה נרדמת וגם נפשו של יעקב נרדמת. הוא חוזר לחקירתו את האצות שלו, שעזב אותן למשך ימים רבים, אולי מאז ששושנה באה ליפו. ושוב מופנה הליבידו שלו אליהן, ובתיאור הבא איננו יכולים שלא להיזכר ברגע הקרבה בו נישק יעקוב את עיניה הדומעות של שושנה: "האצות מוטלות בתוך אגנים במים מלוחים ושופעות מי מלח כדמעות. כיוון שרכניץ חזר אצלן ומחה את דמעותיהן, חזרו והביטו עליו בעיניים של חיבה, עד ששכח מפניהן כל דבר ועניין".

וכאן מגיע אותו הלילה שבו יעקב יושב בחדרו, כשהדלתות סגורות והוילונות מופשלים, ועוסק באצות שלו. הלילה בו נשמעת דפיקה בדלת ובזו אחר זו מתקבצות שש הנערות ושבעת כוכבי הלכת הולכים אל שפת הים. אם עד עתה נע הסיפור בין דמיון למציאות, בין מציאות חיצונית לעולם פנימי הרי חוף הים הלילי שמתואר לקראת סופו של הסיפור הוא עולם מיסטי, קסום, מלא בסמלים נשיים. על הפיוט הזה לא צריך לדבר, אלא פשוט לקרוא אותו: "הלילה הזה, קראה לאה ברגש, וכיסופי כיסופים שאין להם פה ריטטו בקולה הנאה. ומאחר שלא ידעה לספר כל שבחו של אותו לילה, פשטה את ידיה העדינות והביטה לתוך חללו של עולם, שהלילה פקד אותו בתפארת עוזו. הלילה הזה, חזרה לאה על קריאתה...

ים ורקיע שמים וארץ וכן כל החלל שבינתיים היו לגוף אחד שאינו גוף אלא מין שלווה צחורית עטופה תכלת או תכלת צחורה צלולה כאוויר. ובשמים ממעל ועל הים מתחת רצה הלבנה כסהרורית. ואף החול היה כמוכה ירח, ודומה שאף הוא מהלך והולך. כחול זה וכאוויר כולו עמדו הנערות ועמהן רכניץ, כולם כאחד כמוכי חלום. אם הביטו למעלה ראו את הלבנה רצה, ואם הביטו על הים ראוה מרחפת על פני המים. שמים וארץ, ארץ וים נעשו כמין חטיבה אחת, גלולה בתוך חטיבה אחרת סמויה מן העין".

ובתוך אווירה זו מתקיימת תחרות הריצה של הנערות, שמי שתגיע ראשונה, עטרת האצות תהיה לראשה. הנערות רצות ומידי פעם מקדימה מי מהן את האחרות. לקראת הסוף תמרה מקדימה את כולן אבל אז נראית דמות לא מזוהה שמקדימה את תמרה. יעקב מחכה לשובן של הנערות, אך הן לא חוזרות. הוא תולה את הזר על זרועו ורץ אליהן ומוצא את כולן עומדות דמומות וחרדות ואתן שושנה בכסות לילה שהקדימה את כולן. כל אחת מהן הרגישה בריצתה שמישהי רצה ומקדימה אותה, אבל הן לא ראו אותה.

"נשמע פתאום קול יוצא מבין ריסי עיניה של שושנה וקורא לו בשמו. אימץ יעקב עיניו וסגר עפעפיו וענה ואמר בלחישה, שושנה את כאן? נענעה שושנה ריסיה ופשטה את ידיה ונטלה את העטרה שבזרועו של יעקב ונתנה את העטרה בראשה". סיומו של הסיפור משאיר לקורא את האפשרות להמשיך אותו בדמיונו. האם שושנה היא מעין רוח רפאים, ולכן לא יתממש הקשר של יעקב עם שושנה האישה ועם הנשי שבנפשו? או אולי, התעקשותה של שושנה אפילו בשנתה היא אופציה להתעוררותה והתעוררות הנשי בנפש יעקב? ואולי עגנון מזמין אותנו להמשיך כל אחד בדרכו את הסיפור כאשר הוא כותב: בזה סיימנו לפי שעה מקצת מעשיהם של יעקב רכניץ ושושנה אהרליך.

"אנחנו זן נדיר, ציפור משונה...": קבוצה למטפלים מעמדת 'המטפל הפצוע'

Tue, 19 Jan 2021 20:52:03 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הארי פוטר ושבעת החלומות

Sun, 17 Jan 2021 06:58:02 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

זקנה. סוף הדרך?

Sat, 16 Jan 2021 14:24:13 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

בת הים או סירונית

Sat, 16 Jan 2021 14:17:54 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המיתוס של דיילדלוס ואיקרוס כדגם של יחסים בין אב נרקסיסט ובנו המתבגר

Sat, 16 Jan 2021 14:14:52 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המגפה בלא מודע הקולקטיבי והאישי, מיתוסים וחלומות בימי קורונה

Wed, 06 Jan 2021 21:22:58 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מהי הדרך הנכונה, דיאלוג עם ה- soul , העדרותה ושיבתה, על פי יונג

Sat, 02 Jan 2021 20:42:51 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מבט על האנליזה של רות עם דוד קדינסקי

Sat, 02 Jan 2021 04:56:55 GMT

מבט על האנליזה של רות עם דוד קדינסקי

(הרצאה שניתנה בכנס הבינלאומי הראשון לאנליזה יונגיאנית בילד ובמתבגר, מוסקבה 2019)

דוד וילר

בהרצאה זו ברצוני להזמין אתכם למסע התפתחות קצר של ילדה בת 8 בשם רות, עם המטפל שלה דוד קדינסקי. הכותרת שרשומה במצגת "המקרה רות" אמורה להצביע על הכוונה שרות – במקרה - היא הדגמה למודל ההתפתחותי של קדינסקי, היא מדגימה את מסע התגבשות האגו מתוך המציאות הארכיטיפית.

קדינסקי נולד ברוסיה בשנת 1915, עלה לארץ ישראל וחי עם בני משפחתו בתל אביב. הוא פיתח קריירה כפסיכולוג ילדים ומבוגרים, והדריך תלמידים רבים . אחדים מהם פגשתי והם כולם שיבחו את מקוריות מחשבתו ואת יחסיו הבלתי שגרתי אל מטופליו. גם אשתו מרגוט היתה אנליטיקאית יונגיאנית. הוא עצמו למד פסיכולוגיה ונפגש עם יונג, היה תלמיד של נוימן ונפטר בטרם עת בשנת 1970. הוא פרסם בגרמנית אך ספריו נשכחו. בשנת 1964(Kadinsky, D: Die Entwicklung des Ich beim Kinde, Bern 1964) הוא פרסם את המקרה של רות. אני רואה בכנס זה לפסיכולוגיה אנליטית של הילד הזדמנות לחשוף מחדש מעט מגישתו ומאופן הטיפול הייחודי ברות.

האנליזה ברות בת ה8, ותוצרי הנפש שהיא מביא לתוכה, מדגימה את תפישתו של קדינסקי לגבי התפתחות האגו. רות אכן כבר בת 8, אך במבט התפתחותי ארכיטיפי היא למעשה נמצאת במצב של קדם-אגו והזדהותה עדיין חלק מהמארג הארכיטיפי; אם כי בתוך נפשה מתנהל מאבק לא מודע לקראת בניית האגו המודע.

(M.Kadinsky: Kindliches Ich-Erleben. Zeitschrift fuer Analytische Psychologie , 1971, S.191-206)

1. התפתחות האגו

קדינסקי מדגיש שכבר אצל התינוק בשלב האחדותי האורובורי ישנן התנהגויות שאינן תואמות או מתנגדות לקיום בתוך השדה הארכיטיפי; אלה סימנים של אינדיווידואליות אשר מתבטאת בסופו של דבר בחוויית העצמאות של האגו המודע. יסוד התפתחותי זה מונע לדבריו על ידי הטבע ארכיטיפי, שיונג ((C.G.Jung: C.W. 8, par.417-420 מתאר כקוטביות פסיכואידיט: (מצגת1) הכוונה למתח בין פן ארכיטיפ לפן הדחף. קדינסקי מציע סרטוט גרפי (מצגת 2) שמסביר כי בין שני הקטבים של רצף ארכיטיפי זה (בין רוח/ נפש ובין דחף/ גוף) מצטבר מתח הולך וגובר שפועל על גבי "קשת רפלקס" דחפי לא מודע (מצגת 3) ומביא לניצני אגו ראשוניים שמתיישבים על שני הקטבים של הקשת כשהם בעלי מודעות שבגדר מלווה בלבד.

בהמשך ההתפתחות, לקראת סיום השלב המתריאכלי, כאשר הילד/ה רוכש/ת את יכולת השליטה על הסוגרים ויכול להבחין בין חוץ לפנים, "הוא חווה את הניגוד בין גוף לנפש כבלתי ניתן לגישור"(עמ' 35) הווה אומר: הוא חווה את עצמו ואת העולם בשני ממדים נפרדים: (מצגת 4)

1. באמצעות התוכן מחד והאמוציות מאידך

2. ובאמצעות המציאות הנפשית מחד והמציאות הקונקרטית מאידך.

במצב זה קדינסקי מדבר על מבנה התפתחותי ייחודי: (מצגת 5) הילד חווה שני "חלקי- אגו" part-ego שמתקיימים זה לצד זה, אך לא מכירים בקיום של השני . יתרה מכך: הם נאבקים על הדומיננטיות ביניהם. האגו-קונקרטי שגופני ומציאותי ומחובר לעולם הפיסי באמצעות החישה, רואה וחווה לכן הכל, כולל את הדמיון, באופן קונקרטי. לעומת זאת, האגו-דמיון שמצוי במציאות הדימויים, ומתעלם מתפישת המציאות החושית, תופש את העולם באמצעות האינטואיציה ורואה לכן רק את הדימויים.

כשרות מגיעה לטיפול, קדינסקי מזהה מיד שהיא מצויה במצב ההתפתחותי לא מודע זה של שני חלקי-אגו, כפי שעוד מעט נפרט.

נזכיר ונציין, שבשונה מ"כפילות שני חלקי-האגו", האגו- מודע מתאפיין כדו-פנים בעל טבע "יאנוסי", ( מצגת 6) שפעם מסתכל פנימה ופעם חוצה (נוימן, הנפש כמקום היצירה, 2013, עמ'156 ) שמסוגל להבין את הקשר בין מציאות ודמיון כקשר יחסי. מחד הוא תוכן נפשי, קומפלקס אגו 'שעושה', ומאידך הוא 'מודע שעושה'." (Kadinsky,D: Der Mythos der Maschine, Bern, 1969. S.81)

מטרת הטיפול ברות היא, שתוך המעבר לשלב הארכיטיפי הבא, השלב הפתריאכלי, היא תשיג תודעת-אגו זו.

אולם עבור רות בת ה-8, המעבר לשלב זה, עם סמליות המיניות והמגדר, מעורר חרדה. כך לדוגמה היא חולמת: חלום ראשון: "הבית עולה באש ". קדינסקי מבין מכך שפן הרוח של ארכיטיפ האב אכן לא מוכל עדיין בתוכה, וכפוף עדיין לאם הגדולה. לכן היא חשה חרדה וחוסר מוגנות.

2 : שעבוד והתממשות

כאשר הוריה של רות החליטו להביא אותה לקליניקה של קדינסקי בתל אביב בשנת 1947, הם תוהים מדוע היא כבר חודשיים מתעוררת בלילות עם צעקות בהלה חוזרות : "הקרצייה , הקרצייה". מבחינתם רות ילדה טובה שמתנהגת תמיד יפה. היא תלמידה טובה, מקפידה לשמור על חפציה וגם אוהבת מאד לשחק עם בני גילה. כשקדינסקי שואל הלאה הם מספרים שהיא לעתים מרטיבה בלילות וכי בגיל 5 היא עברה הטרדה מינית על ידי גבר זר שפיתה אותה לבוא עמו למרתף .

האוזן החדה של קדינסקי מבחינה בתיאור זה מיד בנימה המדגישה יתר על המידה את התנהגותה המרצה וצייתנית (אליה כמובן היא, וגם הוריה, לא מודעים כלל). (מצגת 7)

כדי לעקוב בקפידה אחרי המבט ההתפתחותי הייחודי של קדינסקי, עלנו לחזור למודל שתיארנו מקודם. לדבריו ישנן שתי שאיפות המניעות את הנפש : ( מצגת 8) השאיפה לשעבוד והיפוכה השאיפה להתממשות. בהקשר של רות, ובמצבה ההתפתחותי של שני חלקי-אגו הנאבקים על הדומיננטיות ביניהם, שאיפות אלה מתחברות כל אחד לאגו-קונקרטי ולאגו-דמיון. בשלב ראשון זה של האנליזה התנהגותה הצייתנית מצביעה על הזדהותה עם השעבוד לאגו-קונקרטי ולאגו-דמיון גם יחד, בעוד שפן ההתממשות מתבטא בחרדות הליליות ובהרטבה הלילית.

באנליזה של רות אנו רואים איך אופן חיבורם המתחלף של שאיפות השעבוד והתממשות פועל ביחס לשני חלקי-האגו.

כבר בפגישה הבאה, רות מספרת שכל לילה מופיעים לה "פורצים שמתפרצים לבית ומפחידים אותי ". מי הם הפורצים? שואל קדינסקי ורות מציירת אותם כגברים לבושים בגלימות שחורות, וקדינסקי רושם: לבושם בגלימות, כלבוש נשי, מעיד על היותם חלק מהמתריאכט הפאלי ( Neumann, E: das Kind, Zuerich 1963). אולם אופן פעולתם כפורצים, שמפרים את החוק המתריאכלי, מפחיד ומאיים על רות, כי הם מגלמים את שאיפת ההתממשות המקופחת של פן הרוח והדמיון, בתוכה.

בעידודו של קדינסקי, רות מציירת את הפורצים, כשהיא ואמא מתחבאות מרוב פחד מתחת למיטותיהן. קדינסקי מבין מכך ששאיפת השעבוד גם מושפעת מתפישתה המגדרית. אך בעצם העובדה שרות מציירת, היא מחצינה את יכולת ההזדהות שלה עם האגו- דמיון המרוחק בירכתי הבמה . קדינסקי מכנה זאת "שקיעת האגו- דמיון בתוך מרחב חיי הנפש" ומסרטט זאת באופן גרפי כעיגול שחלק מאופי השילוב בין התפישה והתפקוד של חלקי האגו . (מצגת 9)

אולם בפועל הוא לא מפרש דבר, ולא עושה אמפליפיקציות, אלא ממשיך לאתגר את שפת הדמיון של רות. הוא מציע לה לשחק ב-'שוטרים וגנבים' כאילו, כלומר בדמיון, הם פורצים לתוך הבתים ... ובעקבות משחק זה "המעניק צורה מעוצבת לדמיון", רות מעלה את נושא המיניות: היא מספרת לו סוד: שכאשר הפחד הלילי מפני הפורצים חזק מדי, היא הולכת לישון יחד עם אבא, (אמא הולכת אז לישון בסלון).בהמשך, בתשובה לשאלה של קדינסקי, היא נעזרת אומץ ומספרת לו את אירוע ההטרדה המינית בגיל 5 . כצפוי, (מצגת 10) לאור הזדהותה עם האגו-קונקרטי, עיסוקה במיניות הינו קונקרטיסטי. אך "עצם הדיבור על הניצול המיני מקדם את הטיפול... רות מתעמתת כך עם השעבוד הפסיבי-צייתני למוסר ולחוק האב הארכיטיפי המעכב את המשך התפתותה. " (עמ' 78).

3. עליית פן התממשות של האגו-קונקרטי:

השיח הגלוי של קדינסקי עם רות על נושאים מיניים שמטרידים אותה, כמו לדוגמה עיסוקה באוננות או הבנים בכיתה שמרימים לבנות את החצאית, מקל על רות ומשחרר את שאיפת השעבוד של האגו-קונקרטי למיניות; אם כי החרדה הלילית, הפחד מהפורצים, ממשיך להציק ועדיין היא לא יכולה להירדם מבלי להשאיר את האור דלוק.

4. הופעת האגו-דמיון, בפן השעבוד

אז, בפתאומיות בלתי מוסברת, היא מספרת בהתלהבות סיפור דמיוני, הסיפור על מזל.

"עוד בזמן מלחמת עולם השנייה חי בגרמניה גבר ואישה ולהם היתה בת בשם מזל. הם גרו ליד יער גדול. בלילות התנים יללו עד לב השמיים ומרוב פחד האנשים עשו במכנסיים, (חרוז!). גם הילדה מרוב פחד עשתה קקי במכנסיים כי היא פחדה מהם מאד... והאריות שאגו.

יום אחד היא יצאה ליער לאסוף פטריות. פתאום היא ראתה תן ומיד עשתה במכנסיים, כמו גשם שיורד מן השמיים. והתן? הוא עד כדי כך התענג על הריח הנפלא הזה, שהוא קם על רגליו ועלה לשמיים. מאז, כאשר הילדה פגשה לפעמים אריה היא מיד עשתה במכנסיים, ועכשיו כולכם מבינים מדוע האריות והתנים ברחו.

מזל היא ייצוג של האגו-דמיון. היא קרובה לכוח השמיים, וההזדהות של רות עמה מאפשרת לה לשקוע בדמיון, אך גם לוותר על הזדהותה עם השעבוד לאגו-קונקרטי. מכאן היא מתחילה להתחזק בתחושת העצמיות (מצגת 11) ומפסיקה כמעט לחלוטין עם ההרטבה לילית.

בשיחה על הסיפור, קדינסקי שם לב לשינוי שחל ב- feeling tone: בדיבורה נשמע צליל של יהירות ואף זלזול כלפי מזל, ששונה מההזדהות המוחלטת עמה בסיפור עצמו. בצורה זו, מתאפשר לה לחוות את "הכוח של מזל' ככוח דמיון רוחני ולא כקסם יצרי של אגו-דמיון. (מצגת 12)

הפרוגנוזה בשלב זה אומרת, כי התממשות האגו- דמיון תלך ותתחזק בפן הרוח שלה ובאופן זה השעבוד לכוח הקסם בפן הדחפי יתמוסס ורות תשתחרר מחוסר האונים שלה.

איך היא חווה זאת?

5. המפלצות כאיכות פאלית ארכיטיפית חדשה

עכשיו היא מציירת ציור של מפלצות הנהר ומספרת שהאנשים הורגים אותן בחרב כשהן ישנות.

כאן עלנו לשים לב לפרט שולי לכאורה: (מצגת 13)

קדינסקי מבחין שלכל אחת מהמפלצות יש צורה פאלית מובהקת ושלוש עיניים. כלומר, הן רואות יותר מכפי שמקובל אצל מפלצות "רגילות" .בכך הן סמל לעליית הפן הרוחני-פאלי ארכיטיפי, כאיכות חיובית העומדת בפני עצמה, ומובילה בהמשך את הדרך כפסיכופומפ.

בעקבות זאת היא מביאה עוד סיפור דמיוני, על 'מפלצת במערה':

"היה היתה מפלצת שחיה במערה ביער. היא שומרת על אוצר פנינים שאני רוצה להשיג. אני יודעת שההורים החליטו שבלילה ילכו ויהרגו אותה. אז אני הולכת בעצמי למפלצת, מזהירה אותה ועושה את עצמי כאילו אני מפחדת ועייפה. אז המפלצת מכניסה אותי לתוך המערה שלה, נשארת ערה כל הלילה ושומרת עלי עד שההורים מגיעים ואז היא הורגת אותם וכל מי שבא איתם יחד. וכאשר המפלצת בעצמה הולכת לישון קמתי, וברחתי עם אוצר הפנינים שלה. סוף הסיפור!"

בסיפור זה רות בעצמה – כפרט ולא כחלק מקולקטיב - הופכת לגנבת שמפרה את חוק השעבוד. היא תופסת את המפלצת מעמדה נעלה, ובכך מזינה את הדמיון. כך יצריות המפלצת - שנחווית עכשיו בפן ההתממשות ולא כשעבוד– מעצימה את עולם הדמיון שלה.

ורות בגאווה מספרת , שהיא כבר ישנה לבד ולא מרגישה יותר צורך לישון במיטה של ההורים.

כאן ברצוננו לשאול: האם סיפורי הריגת המפלצות, תוך שימוש בחרב, יכולים לשמש ייצוג למיתוס הגיבור המיתולוגי ההורג את המפלצת למען טובת האנושות? (מצגת 14)

בסיפור של רות, כך קדינסקי, המפלצת שומרת על האוצר ושואבת אותה לתוך עולם הדמיון, כך שהיא עדיין לא יכולה לזהות מטרות קונקרטיות כיאה לגיבורה. הילדה שבסיפור עושה עמה ברית, כדי שזו תהרוג את ההורים. זהו הרג שעדיין נובע מהזדהות עם חלק-אגו, ולא עם האגו מודע .

6. שינוי: עליית פן התממשות של אגו-קונקרטי.

רות נהנית עכשיו מאד לשחק במשחקי קופסה ונאבקת עם קדינסקי כדי לנצחו. תחושת העצמיות של האגו-קונקרטי מתעצמת. היא חשה שותפות ואומרת לו בפשטות "אני אוהבת לבוא אליך". - הרגשת השותפות מצביעה על התכללות הולכת וגוברת של הפן הרציונלי-רגשי, ופן זה הינו מרכיב מכריע של האגו-מודע.

III

7. תחילת שימור היחסים בין אגו-קונקרטי לאגו-דמיון

לאחר כחודשיים חלה טרנספורמציה נוספת: היחסים בין שני חלקי- האגו הולכים ומתאזנים.

רות מחברת שיר בשם: " שיר שמחת השמש העולה":

טל הבוקר מרווה את הפרחים.

השמש עולה וקרניה מאירים.

היא מביטה על העולם ועל החיים,

היא שמחה וגם הפרחים.

אם נזכור שהאגו-קונקרטי קשור לתפקוד החושי של המציאות הקונקרטית והאגו-דמיון קשור לתפקוד האינטואיטיבי-רוחני, לשמיים הרוחניים, אז ברמה סמלית השמחה המשותפת בין השמש והפרח בסיפור זה מגלמת צורה חדשה של חווית הקשר הפנימי בין שני חלקי-האגו: הם אינם נאבקים זה בזה, אלא חווים את השותפות והזיקה ביניהם. שיר "שמחת השמש העולה" מגלם אם כן איכות חדשה ביחסי חלקי-האגו: זהי איכות שבין מפרה למופרה, השונה מיחסי המאבק על הדומיננטיות ביניהם. זוהי הרמוניה שמאפשרת לרות לחוות בעת ועונה אחת את האגו- קונקרטי והאגו- דמיון, את השעבוד וההתממשות. זהו האגו המודע!

ממקום זה הטיפול ממשיך לעיבוד הטראומה המינית מגיל 5 ולשלב הסיום.

8. הופעת דמות האב הגיבור הארכיטיפי הסולרי חיובי

בעקבות יחס חדש זה בין שני חלקי-אגו מתחילה להתגבש באגו המודע יכולת האבחנה של המציאות הארכיטיפית שעד כה לא היתה קיימת. יונג מכנה זאת "בקיעת הארכיטיפ" evocation of the archetype . אנו נראה בהמשך איך בקיעה זו מביאה עמה לעליה של דימוי אב ארכיטיפי חדש עבור רות ולשחרורה מהשעבוד לאב הארכיטיפי השלילי ולהווית האגו כגיבורה. אנו נראה זאת באמצעות שלושה תוצרי נפש נוספים שרות מביאה לטיפול.

היא כותבת סיפור: אבא חוזר מחיפה

"היה הייתה ילדה עצובה קטנה שגרה לבד בבית. אמא שלה מתה ואבא שלה עבר לחיפה ( חיפה במושגים של רות רחוקה מאד). היא שיחקה לבד במשך כל היום וליד הבית היה נהר גדול. היא נהגה ללכת כל יום לשוק ולעשות קניות, וכל היום ירד גשם. אבל יום אחד היא ראתה שיש שמש. מה קרה? היא חלמה חלום שאבא שלה יחזור כי השמש שמחה מאד. ואבא שלה באמת חזר, והם לקחו לו אישה אחרת והיה להם כיף גדול ביחד. גם אני הייתי שם, שתיתי ואכלתי וגם שבעתי ."

קדינסקי שואל את רות: "מדוע האבא חזר דווקא מחיפה?"

ורות מסבירה שבחיפה גר "הדוד מחיפה" שבמלחמת עולם השנייה נלחם כגיבור עם הפרטיזנים. כשהוא מגיע אל ביתם לתל אביב, היא מספרת, היא מצליחה להירדם בחושך, ללא שום קושי. רות מסבירה: "אז זה כמו אצל ילדים אחרים, שיש להם אבא ששומר עליהם"...והיא מוסיפה: "אבא שלי זה מכשף רע ". קדינסקי מבליט את ההבדל ואומר: "בשונה מהאב הפרסונלי, האב שבחלום הינו סמל לבקיעת דימוי האב הגיבור הטוב" שמגן ושומר עליה. הוא בגדר ריפוי לחוסר המוגנות שעלתה בציור הראשון "הבית עם הגג האדום כמו אש" ותואם לבקיעת השמש השבה וזורחת בשיר "שמחת השמש העולה".

הפתרון בסוף הסיפור, בו האב והילדה "לקחו לו אישה אחרת" מהווה אישור להשתחררות מניגודיות היחס בין שני חלקי-אגו. יתרה מכך ברצוני להוסיף ולציין: השיבה של האב הטוב אל הילדה בנוכחות אישה חדשה, מגלמת למעשה את דימוי המשפחה הארכיטיפית החיובית. סמל לשותפות ואיחוד הניגודים, סמל להתמצבות העצמי בלא מודע של רות.

על רקע חווית אחדות פנימית זו רות מסוגלת לחוות את העצב כחוויה העומדת בפני עצמה ולא כשעבוד לאגו- קונקרטי (כמו במפגש עם המפלצות) אך גם לא כמימוש של אגו- דמיון (כמו בסיפור עם מזל) השוקע בתוך "רציפות הנפש". קדינסקי קובע: "רות מסוגלת עכשיו לחוות שהוויתור על כוח ושליטה יכול להיות צורך פנימי שמשמעותו הצורך באהבה."

בינתיים אמא של רות מדווחת: יש שיפור ניכר בכל תחומי החיים. רק בלילות עדיין חייבים לשמור על אור דלוק, למרות שהיא ישנה ברצף ומבלי להתעורר.

9. עיבוד הטראומה המיני מגיל 5

אם נשאל פעם נוספת מה טבעה של החרדה בגללה רות עדיין לא מסוגלת להירדם מבלי שהאור נישאר דלוק, אז עלנו להבין שאין זה הפחד מפני הגנבים/פורצים, שמזמן נעלמו מדמיונה של רות. אלא שזו החרדה מפני אבדן ההתמצאות ואבדן המודעות כחלק מעמדת השעבוד לארכיטיפ האב הרודן המפחיד לעומת 'האב החוזר מחיפה' שמביא עמו חוקיות חדשה של אהבה ופוריות.

שני היבטים אלה מופיעים בסיפור דמיוני ובחלום נוסף:

רות מספרת סיפור דמיוני : האיש הרע

"ילדה קטנה נכנסה ליער. היא פגשה איש שהבטיח לה סוכריה אם היא תתלווה אליו. היא הולכת עמו אבל בדרך היא שמה לב שמשהו רע עומד לקרות כי הוא מוביל אותה למערה תת קרקעית. הילדה בורחת, אבל האיש רודף אחריה ותופס אותה. זהו איש רע שהורג אותה, אך לא לגמרי: היא שוכבת על האדמה כאילו היא מתה...

החטיפה בתחילת הסיפור ללא ספק מזכירה את טראומת הניצול המיני שרות חוותה בגיל 5. כשקדינסקי שואל אותה על כך היא מאשרת ואומרת " זה לגמרי זה", והוא מסביר כי על פי תפישתו "טראומת החטיפה הקונקרטית של הניצול המיני בגיל 5, כמו השעבוד לדמות האב ולדומיננטיות ההורית הארכיטיפית, הביאו לקונקרטיזם שהמית כל חיות פנים נפשית ברות. ממקום זה, פונקציית החישה הפכה דומיננטית עד כדי קונקרטיזם בהשוואה לחוויית עולם הרוח והדמיון אליו נוהגים במצב זה להתייחס בפחיתות ערך."

קדינסקי מדבר עם רות שוב על חוסר המוגנות שלה בבית והיא מספרת לו שהיא כבר יכולה להירדם בלי בעיה, אך גם מוסיפה שהיא עדיין לא יכולה לסמוך על אבא. היא אומרת תוך כדי צחקוק: "... כי אבא שלי הוא מחשף רע..." וקדינסקי, המיטיב להקשיב לצלילי דיבור ולא רק לתוכן, מסביר: הצחקוק שלה הוא ביטוי לעובדה שעכשיו היא מסוגלת לקלוט את ההבדל בין ההזדהות הישירה עם המציאות הטראומטית המקורית לבין המבט אקסטרוורטי באמצעותו היא מסוגלת להביט על חייה מעמדה רציונלית יותר שמאפשרת לה לחוות את יציבות האגו.

כאן הסיפור של 'האיש הרע' נקטע ומתחיל סיפור הדומה לעלי באבא וארבעים השודדים. אולם רות משנה את הסיפור המוכר:

האיש הרע שייך עכשיו לשודדים של עלי באבא. הם עוזבים את המערה שלהם ובעוד הם הולכים בתוך היער, הם רואים ילדה מתה זרועה על הדרך והם מכניסים אותה לתוך שק שהם סוחבים על גבם. הילדה, כשהיא בתוך השק, מתעוררת לחיים ומקשיבה לדברי השודדים ולתכניותיהם. היא מבינה מהם שהם מתכננים לפרוץ לארמון המלך בלילה. אז היא מחליטה להישאר בתוך השק בשקט עד שהשודדים בלילה יוצאים לדרך אל ארמון המלך. שם מתוך חשיכת השק, היא צועקת צעקות רמות ומעירה כך את שומרי הארמון . מרוב בהלה השודדים מפילים את השק עם הילדה בתוכו ובורחים. אז המלכה יוצאת מהארמון ולאות הוקרה למעשה הגבורה של הילדה היא מאמצת אותה לבתה.

השודדים של עלי באבא, גיבור העל, שבחלק הראשון של הסיפור מופיעים עדיין ככוח פורץ וחוטף, מצוים בחלק השני של הסיפור תחת מרותו ותחת איכותו הרוחנית . ככזה הוא מסוגל להתחכם על כוח ההרס הקונקרטי שלהם. הם אוספים את הילדה "המתה" ומוציאים אותה מהקיפאון ומהעילפון. קרי: מהחרדה ליפול בחזרה תחת שליטת חלקי-אגו והטראומה שחוותה. השודדים לכן מזמנים לילדה המתה – לכאורה - הזדמנות כדי להתעורר מחדש לחיים.

על רקע התמצבות הגיבור הארכיטיפי, הילדה החטופה יכולה לקבל את החרדה כחלק מהמציאות אליה נקלעה ומסוגלת להתחכם עליה. היא עושה זאת במעשה גבורה ייחודי – הצעקה מתוך השק – וקריאתה אכן נשמעת על ידי המלכה שמאמצת אותה לבתה.

תפנית זו, כך אומר קדינסקי, הינה ללא ספק גם חלק מהתפתחות המהות הנשית בתוך רות. דמות המלכה מייצגת היבט נשי חדש ומרפא עבורה. ממבט זה רות והמלכה חד הן! "אם המלכה היא סמל לאדם המנהל את טבעו הייחודי כאדם, אז האימוץ של רות על ידי המלכה מגלם את העובדה שהאגו ניצב במרכז התודעה." המלכה מגלמת את מרכז וכוליות האישיות והאגו נהייה לשלוחה של העצמי. (ראו: Neumann, E: Narzismuss, Automorphismus und Urbeziehung, Zuerich, 1955)).

במציאות, רות מדווחת שהיא לגמרי התרגלה לכבות את האור כדי להירדם.

11. סיום טיפול

כאן נקטע הטיפול בגלל תחילת חופשת הקיץ. מאז קדינסקי פגש את רות מספר פעמים ובאחד המפגשים היא מספרת חלום נוסף של פורצים, חלום הסיום של האנליזה:

"שוב הגיעו פורצים לבית. אז לקחתי את הרובה מהמחבוא של אחי, המחבוא עם ספרי המתח שהוא מסתיר שם מהוריי, ומיד הפורצים ברחו. אז בשקט, בשקט החזרתי את הרובה למחבוא ."

רות מופיעה כאן כחמושה ומוגנת נגד סכנת הפורצים. הרובה אינו אמצעי שליטה שרירותי עבורה, אלא פתרון תכליתי לצורך הגנה עצמית. היא מסבירה, תוך צחקוק בלתי מוסתר, שהיא מודעת לגמרי לאופן פעולה של הכלי וכי היא אינה חשה אשמה כלשהי. על הסבר כזה אין מה להוסיף, דבריה מדברים בעד עצמם!

12. אחרית דבר

בתיאור האנליזה של רות המסר של קדינסקי עובר כחוט השני: התממשות/שעבוד של חלקי-אגו הינה איכות ארכיטיפית , אשר דחפה להיווצרות אגו- מודע אצל רות. יחד עם זאת אין להתעלם מהאווירה החיובית ביחסי מטפל – מטופלת ומתחושת השותפות העמוקה שנרקמה ביניהם ומבלעדיה האנליזה לא היתה מתקדמת במהירות כה רבה שאף הפתיעה את קדינסקי. טיפול אנליטי בילד על פי מודל זה עוסק ב'כאן ועכשיו' ומבוסס על גישה דיאלוגית שמזכירה את גישתו של תלמיד נשכח אחר של ק.ג.יונג – הנס טריב - שכינה את גישתו "ריפו באמצעות המפגש" (Trueb, H: Heilung aus der Begegnung, Stuttgart, 1951) .

לסיום, אציין שלוש נקודות מרכזיות שקדינסקי מעלה:

- ההתחלקות לשני חלקי-אגו (Part Ego’s) הינו הכרח התפתחותי ארכיטיפי.

- עבור קדינסקי המשמעות של גיל החוויון היא, שבגיל זה שני חלקי-האגו מתמזגים לאגו מודע.

- האנליזה של רות חושפת מעט ממה שניתן לכנות "שיטת קדינסקי": שיטה זו מסייעת ליצירת שינוי ביחסי שני חלקי-אגו. כתוצאה מתרחב אופק החוויה והתפישה אצל הילד/ה ותוחם כך את המרחב הארכיטיפי עבור תודעת האגו שלו.

מצגת 1

מצגת 2

מצגת 3

מצגת 4

מצגת 5

מצגת 6

מצגת 7

מצגת 8

מצגת 9

מצגת 10

מצגת 11

מצגת 12

מצגת 13

מצגת 14

לפסל את המחשבות ואת מסע הנפש – תצוגת פסלים "ריקוד הנפש"

Fri, 01 Jan 2021 04:28:05 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המסע של דוד: טיפול בילד ‏בתראפיה במוסיקה בגישה יונגיאנית:

Thu, 31 Dec 2020 21:41:16 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

החיפוש אחר הקול האבוד: ניתוח האופרה 'הילד והקסמים'

Thu, 31 Dec 2020 21:35:18 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אורכידאה, או: כנגד כל הסיכויים

Thu, 31 Dec 2020 06:11:17 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הנשי בין קסנדרה למדוזה על תערוכה של מירית כהן-כספי

Sun, 27 Dec 2020 17:23:19 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

שרית, בחיפוש אחר זהות ניתן כהרצאה בחברה היונגיאנית הישראלית החדשה (אביב 2003)

Sat, 26 Dec 2020 15:41:45 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

פיתוי הסירנות / הרצאה שניתנה ביום העיון "קול מבע ודממה" במאי 2017

Sat, 26 Dec 2020 15:38:13 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אנימוס ואנימה בקולנוע – חיבור עם 'הנפש האחרת' בסרטים: "גברים" 1985 ו"פריחת הדובדבן" 2008 - דוריס דוריי.

Sat, 26 Dec 2020 15:36:46 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

תותי בר של ברגמן – מסע בין חלומות

Sat, 26 Dec 2020 15:35:01 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המוות ותפיסת החיים שאחרי המוות בקולנוע

Sat, 26 Dec 2020 15:33:13 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

חלומות וסרטים

Fri, 25 Dec 2020 20:30:49 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

ג'ולייטה של הרוחות – פליני ויונג

Fri, 25 Dec 2020 20:06:12 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

קולנוע ופסיכולוגיה אנליטית / סדרת הרצאות

Fri, 25 Dec 2020 20:04:24 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

דמות המטפל בקולנוע

Fri, 25 Dec 2020 20:02:17 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על הסמל בממלכת נרניה

Fri, 25 Dec 2020 19:46:03 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הריקוד כשפת סמלים

Fri, 25 Dec 2020 19:42:09 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מה שהבודהה כבר ידע - פסיכולוגיה בודהיסטית

Fri, 25 Dec 2020 16:01:21 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

האקזיסטנציאליזם הדיאלוגי במטא-פסיכולוגיה היונגיאנית של אריך נוימן

Fri, 25 Dec 2020 15:56:38 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

פסיכולוגיה, תרבות, ציונות - על כף היד במלאת עשר שנים למותה של יוליה נוימן - ראיון עם קטיה קלופפר

Fri, 25 Dec 2020 14:38:50 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

משל הצב והארנב; השחור שמביא את האור

Fri, 25 Dec 2020 14:34:08 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

פותוס – הנוסטלגיה של הפואר אטרנוס

Fri, 25 Dec 2020 14:28:58 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

סמלים בסיפורים ובאגדות וכוחם המרפא (הרצאה ביום עיון

Fri, 25 Dec 2020 10:24:05 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

חוברת סתו 2015 מוקדשת ליונג.

Fri, 25 Dec 2020 09:53:58 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

רוחות חדשות בהגות המערב והשפעתן על הפסיכותרפיה

Fri, 25 Dec 2020 09:48:41 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

האדם המיסטי של אריך נוימן

Fri, 25 Dec 2020 08:57:35 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

סדרת הרצאות בסמינר על אינדיבידואציה

Fri, 25 Dec 2020 08:54:34 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מסע מעצמי אל עצמי: על ספרי 'מסע אל העצמי, אלכימית הנפש, סמלים ומיתוסים'

Fri, 25 Dec 2020 07:11:10 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המטפל כממלא מקום: הארכיטיפים בסולם יעקב של המערכת הטיפולית הרצאה ביום עיון

Fri, 25 Dec 2020 07:07:07 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

טרופו של רופא הנפש / יהודית הנדל

Fri, 25 Dec 2020 07:04:34 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

פרקטלים וארכיטיפים יונגיאניים

Fri, 25 Dec 2020 07:02:47 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הרהורים על תמונות בשתי תערוכות

Fri, 25 Dec 2020 06:59:55 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

התשוקה אל הגוף והאני האוטנטי

Fri, 25 Dec 2020 06:57:57 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מחשבות על רכב החלל קולומביה / פורסם ב'חיים אחרים'

Fri, 25 Dec 2020 06:39:08 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הנשי באגדות – מארי-לואיז פון פרנץ (מאמר ביקורת ב"הארץ ספרים")

Fri, 25 Dec 2020 06:37:13 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

השגעון ושירת הקבצנים הסומים - עוד מבט פסיכולוגי על 'ספור פשוט' של עגנון

Fri, 25 Dec 2020 06:34:53 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על הדבור ועל הגברי והנשי – לפי סרטו של אלמודובר 'דבר אליה'

Fri, 25 Dec 2020 06:32:44 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על הסרט 'עד כלות הנשמה' (אהבה ומוות, טרפיה ופסיכוטרפיה עד הקצה – בשני סרטים עכשוויים)

Fri, 25 Dec 2020 06:30:29 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

החניכה אל העצמי כשורש החיים ( על הספר 'ז'ן-שן - שורש החיים'. מאת מיכאיל פרישווין)

Fri, 25 Dec 2020 06:28:15 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

'שר הטבעות' וטבעת הזהב מיתוס, נפש ומציאות – כפל הפנים של טבעת הזהב וכוחות הרוע

Fri, 25 Dec 2020 06:25:49 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

גבריאל גארסיה מארקס -'מאה שנים של בדידות' המטריארכאט וסמלי האלכימיה

Fri, 25 Dec 2020 06:23:37 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הבטים ארכיטיפיים בספור "עידו ועינם" של עגנון

Fri, 25 Dec 2020 06:21:19 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

קפקא – הפצע והרופא – על הספור 'הרופא הכפרי'

Fri, 25 Dec 2020 05:23:05 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

החלום כמקור השראה לכתיבת שירה (ראיינה תלמה דינשטיין)

Thu, 24 Dec 2020 20:20:58 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

חלומות לא שווא ידברו - חלומות של חולת סרטן (תיאור טיפול)

Thu, 24 Dec 2020 20:18:50 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

סמל היה לפני שהסמל התחיל על הסמל בפסיכוטרפיה ובאמנות

Thu, 24 Dec 2020 20:11:52 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אבנים חיות סמלים אלכימיים בספור 'האבן הצומחת' של אלבר קאמי

Thu, 24 Dec 2020 19:53:37 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הדוב הפטור מתמותה "הדוב", של פוקנר, כסיפור חניכה

Thu, 24 Dec 2020 19:51:26 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

טראנס או תרפיה מיתולוגית במקדש באלאדג'י

Thu, 24 Dec 2020 19:08:02 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מבט על 'המבט של אודיסאוס' על סרטו של אנגלופולוס

Thu, 24 Dec 2020 19:05:05 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

ספור ומיתוס – ספור המבול

Thu, 24 Dec 2020 19:02:59 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מסע הגבור והיעד האלכימי בספר 'הארי פוטר ואבן החכמים' (ג'יי. קיי. רולינג. מאנגלית - גילי בר הלל. פרוזה. ידיעות אחרונות. 2000 )

Thu, 24 Dec 2020 19:00:51 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

סמלים אלכימיים ב'ספורה של דודה' – השלם ושברו (על ספרו של פטריק וויט)

Thu, 24 Dec 2020 18:57:56 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

תשובתו של יונג לספר איוב , פורסם ב'שיחות' כרך כ', 3, 2006.

Thu, 24 Dec 2020 18:56:09 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

ציוריו של גוסטב קלימט: העלמה והמוות והאמן כבן-מאהב הרצאה ביום עיון לכבוד 100 שנה להולדתו של אריך נוימן

Thu, 24 Dec 2020 16:12:54 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

האדם המיסטי, מאמר ביקורת על ספרו של אריך נוימן ב"הארץ" סקירת תערוכה של ג'ניס שפירא שעוסקת במוטיבים אלכימיים

Thu, 24 Dec 2020 16:09:37 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

השבר הבסיסי: היבטים טיפוליים של רגרסיה (פורסם במוסף ספרים. 'הארץ' 18.6.06( הנשי במיתוסים ובאגדות בספרות היונגיאנית

Thu, 24 Dec 2020 16:05:52 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מצבי תודעה שמאניים למטרות ריפוי והתפתחות התודעה. הרצאה בכנס של האגודה הישראלית לפסיכוטרפיה אנליטית.

Thu, 24 Dec 2020 16:03:28 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על חלומות בספרות ושירה

Wed, 23 Dec 2020 16:42:54 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מלך לוחם מכשף מאהב – לגלות מחדש את הארכיטיפים של גבריות בוגרת על ספרם של רוברט מור ודאגלס ג'ילט

Wed, 23 Dec 2020 16:40:14 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מיתוס התהוות התודעה / התפרסם ב"מעגלי נפש" פברואר 2010

Wed, 23 Dec 2020 16:38:08 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

האמנם גלגול - ציורים של חולה סרטן לזכרו של יוסף לובן (התפרסם ב'תרפיה באמנויות' כרך 2, חוברת 2. 1996)

Wed, 23 Dec 2020 16:36:31 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

עוד מבט על 'האדונית והרוכל' (התפרסם ב'גג' – בטאון איגוד הסופרים בישראל)

Wed, 23 Dec 2020 16:34:33 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

בודדים אומרים – מבט ספרותי ופסיכולוגי על הבדידות (התפרסם ב"מעגלי נפש" 2009)

Wed, 23 Dec 2020 16:32:21 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

גיאומטריה של דרך אינסופית על תמונה אחת של מוריץ קורנליס אשר

Wed, 23 Dec 2020 16:29:48 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

סמל ושירה

Wed, 23 Dec 2020 16:26:52 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הודו: הצמא המציק לדגים במים

Wed, 23 Dec 2020 16:24:48 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

האינסטינקט הרליגיוזי וביטויו בחלומות דתיים

Wed, 23 Dec 2020 08:51:50 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

החיות החכמות שמאכלסות את שנתך (הרצאה ביום עיון)

Wed, 23 Dec 2020 08:37:55 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

שדות בתערוכה של מיכל רובנר

Wed, 23 Dec 2020 08:33:56 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

בזכות האשה והעצמיות הזאבית / מאמר ביקורת על "רצות עם זאבים"

Wed, 23 Dec 2020 08:29:55 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הבטים אמנותיים וסימבוליים בציורי הספר האדום

Wed, 23 Dec 2020 08:27:49 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מכתבי יונג ואריך נוימן ושאלת האנטישמיות

Wed, 23 Dec 2020 08:10:23 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

היה או לא היה? יונג, גזענות, אנטישמיות.

Wed, 23 Dec 2020 08:05:40 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

דיוניסוס וגאולת האנימה השתקפותו בקולנוע של מסע הגיבור הפוסט- טראומטי

Wed, 23 Dec 2020 08:00:34 GMT

לחץ כאן למאמר המלא

מיתוס הזקן החכם, המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במכללת יזרעאל במסגרת סדרת הרצאות על הנושא: הבטים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים של הזקנה.

Wed, 23 Dec 2020 07:57:08 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

סבינה שפילריין, טרגדיה יוונית או מיתוס על התפתחות הפסיכואנליזה מבוסס על הרצאה שניתנה בחברה היונגיאנית הישראלית בעקבות הסרט "אני סבינה שפילריין"

Wed, 23 Dec 2020 07:53:41 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הסדנא דו"ח על הסדנא בשאלת יונג והאנטישמיות

Wed, 23 Dec 2020 07:48:08 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

השתקפויות בראי המים: נשים, יונג ואסתטיקה קולנועית (על פי הרצאה בחברה היונגיאנית, מרץ 2010)

Tue, 22 Dec 2020 14:17:57 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אביבה לורי, הנוימנים המופלאים

Tue, 22 Dec 2020 14:09:27 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מסע הגבור של הארי פוטר

Tue, 22 Dec 2020 08:27:56 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

"מיתוסים וטראומה" : "אורפיאוס בשאול", טיפול בבנים נפגעי טראומת ילדות (על פי הרצאה שניתנה במפגש העמותה היונגיאנית הישראלית)

Tue, 22 Dec 2020 08:22:26 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מיתוסים וטראומה: היבטים סמליים בטיפול בטראומת ילדות

Tue, 22 Dec 2020 08:18:07 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

בואו לשחק: חשיבות ומשמעות המשחק המובנה בטיפול בילדים הארי פוטר ושבעת החלומות: חלומות ספרותיים כמבטאים תהליכי שינוי והתבגרות של הגיבור (מאמר משותף עם שוש לבנה. פורסם בפסיכולוגיה עברית)

Tue, 22 Dec 2020 08:02:20 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הספר האדום של יונג (הרצאה במפגש החברה היונגיאנית, מאי 2010)

Tue, 22 Dec 2020 07:56:54 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

משמעות מוטיב המוות בחלומות (על פי הרצאה שניתנה ביום עיון במאי 2003

Tue, 22 Dec 2020 07:52:40 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

זוגיות – מרחב ההתפתחות האפשרית

Tue, 22 Dec 2020 07:49:22 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

"ואני, שמגיל ארבע למדתי לשרוד, מגיל ארבעים לומדת לחיות" הרצאה ביום עיון לשואה ולגבורה בסמינר הקיבוצים.

Tue, 22 Dec 2020 07:45:50 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

האקזיסטנציאליזם הדיאלוגי במטא- פסיכולוגיה היונגיאנית של אריך נוימן

Tue, 22 Dec 2020 07:39:38 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מהי הדרך הנכונה? - דיאלוג עם ה - soul, העדרותה ושיבתה על פי יונג

Tue, 22 Dec 2020 06:22:09 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

יונג על פי יונג. מבט על כתב ידו של ק. ג. יונג

Tue, 22 Dec 2020 06:11:39 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מיניות ואהבה איחוד של ניגודים, בשיר השירים ובקבלה

Mon, 21 Dec 2020 19:34:57 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על מה אנחנו באמת חולמים? (ראיון לערוץ 8 עם צבי ינאי)

Mon, 21 Dec 2020 19:34:23 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

קוים לדמותה של טוני וולף

Mon, 21 Dec 2020 19:31:15 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

ארבעת פני האנימה בנפשו של הגבר

Mon, 21 Dec 2020 19:27:59 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מחשבות על חוש הריח

Mon, 21 Dec 2020 16:18:52 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הבגד – הרהורים על משמעות הלבוש עבורי

Mon, 21 Dec 2020 16:12:34 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מי אני ומה זהותי כיהודיה ישראלית - מחשבות בנושא מנקודת ראות יונגיאנית

Mon, 21 Dec 2020 16:08:16 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הפיסטוס: הנכה הגיבור היצירתי

Mon, 21 Dec 2020 16:03:42 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על המידתיות

Mon, 21 Dec 2020 15:59:38 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

5. הסרטן בהיבט פסיכולוגי יונגיאני – מראייה ומחוויה אישית

Mon, 21 Dec 2020 15:48:47 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

צורות של כוח ועוצמה, תקציר ספרו של ג'ימס הילמן Kinds of Power

Mon, 21 Dec 2020 14:54:33 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

. עידן ההרמפרודיט (הרצאה שניתנה בחברה היונגיאנית, סתיו תשס"ג)

Mon, 21 Dec 2020 14:48:04 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

. פסיכו-כירולוגיה (אבחון בכף היד) ראיון ל"חיים אחרים". ראיינה: ורדית פברן

Mon, 21 Dec 2020 14:42:22 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

תמונות מהאנליזה של הציירת קלייר אונא

Mon, 21 Dec 2020 09:37:07 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על האנטישמיות ראיון עם פסח האוספטר ודודו מלול מתנועת הנוער העובד

Mon, 21 Dec 2020 09:32:45 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על הקנאות מחשבות על המוות

Mon, 21 Dec 2020 09:25:08 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

"חלום כראי הנפש" ראיון שערך פבריציו קושה עם ג. דרייפוס ב- 2/11/2000 לרגל כנס AIPA בנפולי.

Mon, 21 Dec 2020 09:18:55 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המאבק לאהבה בחלום חידת "הסערה" של ג'ורג'ונה

Mon, 21 Dec 2020 06:50:03 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על ציורו של גוגן "היה מיסתורי"

Sun, 20 Dec 2020 15:45:27 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

חינוך המטפל כהרמס – חנוך לנער על פי דרכו הרצאה ביום עיון של שלושת האגודות היונגיאניות

Sun, 20 Dec 2020 15:14:07 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

שירה – חידת הנשיות בעולמו הפנימי של עגנון

Sun, 20 Dec 2020 15:06:56 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

השיא של ברדסלי

Sun, 20 Dec 2020 14:49:55 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המסע לגן-עדן: כוחם המרפא של סמלים באספקלריה מסורתית

Sun, 20 Dec 2020 13:39:34 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אייהווסקה – משקה האלים

Sun, 20 Dec 2020 13:37:08 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

שמוש מגמתי בסמלים גרמניים בדורות האחרונים וסכנותיו

Sun, 20 Dec 2020 10:49:07 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

יחסים הדדיים כמצפן ומגדלור לאגו הנע בתוך מסע הים הלילי הרצאה ביום עיון של שלושת האגודות היונגיאניות

Sun, 20 Dec 2020 10:38:19 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

רבדי הנפש השונים מדברים בחלום הרצאה ב"בית הראשונים" במסגרת יום עיון על הנושא פנים רבות לחלום

Sun, 20 Dec 2020 08:48:39 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

יחסי העברה - רוחות חדשות וניחוחות ישנים הרצאה ביום עיון

Sun, 20 Dec 2020 08:45:15 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המטפל והטיפול בעולמו הפנימי של המטופל

Sun, 20 Dec 2020 08:42:35 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

סמלים קבליים בספרו של יעקב שבתאי "סוף דבר" כמציינים תהליכי טרנספורמציה.

Sun, 20 Dec 2020 08:40:19 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על חלומו של הרטמן בסיפורו של עגנון פנים אחרות ,(פורסם ב"פסיכואקטואליה")

Sun, 20 Dec 2020 08:37:34 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אורפיאוס - גיבור לכוד בין כוחות ארכיטיפיים

Sun, 20 Dec 2020 07:54:34 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

בין מורה לתלמיד במסורת ישראל

Sat, 19 Dec 2020 18:36:33 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

עולמה של הפיזיקה המתגלה בסמלים - "אלוהים כתב את העולם בנוסחאות מתימטיות"

Sat, 19 Dec 2020 18:33:27 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

המקום, הזמן ומוהר"ן (פורסם בחוברת "דימוי" אביב תשס"ג "על המקום ועל הזמן")

Sat, 19 Dec 2020 18:31:12 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מונה-ליזה, האנימה של ליאונרדו

Sat, 19 Dec 2020 17:56:13 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מקדש אבו סימבל – מונומנט וסמל הרצאה שניתנה במכון לארכיטקטורה בלונדון (אנגלית), מוקדשת לזכרו של ז'ק מנדלסון

Sat, 19 Dec 2020 17:53:42 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

בצלם אלוהים על היסוד הטרנסצנדנטי שבאדם על פי הקבלה ועל פי הפסיכולוגיה הרצאה במכון ון-ליר

Sat, 19 Dec 2020 17:50:59 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

קפקא לפני שער החוק ולפני שער האשה אישי וכללי בסיפורו של קפקא

Sat, 19 Dec 2020 17:48:40 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אלכימיה וקבלה הקבלות בין טקסטים קבליים לבין ציורי האלכימאים

Sat, 19 Dec 2020 17:46:56 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

סודו של רוג'ום אל-הירי - המאנדלה הגדולה מכולן

Sat, 19 Dec 2020 17:36:56 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

גולם? איש! הגולם במסורת ישראל – תת-אדם או על-אדם?

Sat, 19 Dec 2020 17:28:04 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

"פנים אחרות" לפני ולפנים על חלומו של הרטמן בסיפורו של עגנון (פורסם ב"פסיכואקטואליה")

Sat, 19 Dec 2020 17:23:35 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

פרה-פסיכולוגיה ומדע, מי נגד מי? ("פורסם בגליליאו")

Sat, 19 Dec 2020 17:19:00 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על העריצות של האמת תפקידו של הפוסטמודרניזם בהיסטוריה של הרעיונות

Sat, 19 Dec 2020 17:04:09 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

על דמות המלאך בעקבות "אגסילאוס סנטנדר" של ולטר בנימין

Sat, 19 Dec 2020 17:00:59 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

משאת נפש – מסע נפש המסע לארץ-ישראל כמפתח להבנת יצירתו של רבי נחמן מברסלב

Sat, 19 Dec 2020 16:57:41 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הפסיכואנליזה מגלה את אחוריו של אלוהים (פורסם ב"מעגלי קריאה", כתב עת לעיון ומחקר, אוניברסיטת חיפה)

Sat, 19 Dec 2020 16:27:28 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

אי-לוקאליות קוונטית ותודעה/ (המאמר פורסם ב"שיחות", אפריל 2008)

Sat, 19 Dec 2020 16:20:35 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הולדת הקבלה מרוח שירת ספרד (פורסם ב"מעגלי נפש" תש"ע)

Sat, 19 Dec 2020 16:16:26 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

קישרי קשרים. סיפור חלום של עגנון בהבט יונגיאני

Sat, 19 Dec 2020 16:11:03 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

הוזים וחוזים וחזיונות גאולה במחשבת ישראל

Sat, 19 Dec 2020 16:04:43 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

חשיבות האינטגריטי, הרצאה בכנס ברקלי לאנליזה ואקטיביזם

Fri, 18 Dec 2020 16:17:06 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

מוגנות, שייכות, נוכחות - אתגרי התקופה של הפסיכולוגיה החינוכית

Fri, 18 Dec 2020 16:04:01 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

יונג במדרונות הסקי - הבטים יונגיאניים בעקבות חווית הגלישה בשלג

Fri, 18 Dec 2020 15:53:31 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

פשר החלומות משנת 1683 על הסימבוליקה של הדימויים בספרו של ג'וזפה מריה מיטלי Alfabeto in Sogno ('האלף-בית בחלום', 1683)

Tue, 15 Dec 2020 16:42:39 GMT

הסימבוליקה של הדימויים בספרו של ג'וזפה מריה מיטלי: Alfabeto in Sogno (ה 'אלף-בית בחלום') - 1683*

ד"ר מרים אור

"אותיות מחכימות" (ירושלמי ברכות ה)

"יש לכל אות ואות נשמה רוחנית" (משה קורדובירו, שעור קומה)
"כל אות ואות היא עולם שלם" (דוב בר ממזריטש, מגיד דבריו ליעקב)

___________________________________________________

הצורות הראשוניות של כל הישויות הפיסיות והמטאפיסיות בבריאה הן האותיות.

האות היא סמל, או כפי שמעידות שלשלת האותיות המרכיבות אותה: "א", "ו", "ת"- זוהי הדוגמא המובהקת להרמוניה - איזון בין נגודים. ה "א" - דימוי ההתחלה, ה "ת" - דימוי הסוף, וה "ו" - המקשרת ביניהם.

מאז ומתמיד הוקסמתי מצורתה ומשמעויותיה הרבות של האות על הקשריה הפרטניים והגלובליים כאחד. כתיבתי על הסימבוליקה הבנויה מסימנים ומאותות, נבעה בעקבות הגילוי המקרי של הספר, Alfabeto in Sogno, על דפי ההדפס המקוריים. הספר הושאל לי לעיון על ידי אחת הסטודנטיות שלי, רעות, בת קלילה למשפחות סגרה-קאנטוני מיהדות איטליה הנודעות מבין אספני אמנות וספרים עתיקים.

מהדפדוף בדפים המודפסים על גבי נייר מיוחד, מצאתי מיידית הקשרים אנלוגיים ליצירות של אמנים, שלמיטלי היתה השפעה ודאית עליהם, דוגמאות לכך הם ויליאם בלייק, עליו כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי בשם "הסופי והאינסופי ביצירת וויליאם בלייק", וכן פרנציסקו גויה. כמו כן התגלו לפני כל אותם סמלים אימננטיים שיונג מזכיר אותם כארכיטיפים אופייניים המצויים בתת-ההכרה הקולקטיבי של האנושות ושללא כל ספק מצויים בכל רובדי התרבות ללא הבדלי מקומות וזמנים היסטוריים. כאן גמלה בליבי החלטה לבדוק את הקשריו ותפוצתו של ספר מקורי זה. בהמשך התברר לי שקיימים בעולם רק שלושה עותקים של ספר זה בהוצאה מוקדמת והעותק שלפני נחשב המוקדם מכולם (הוצאות מתקופות מאוחרות קיימות במספר מוגבל של אוספים). כאן גברה סקרנותי והביאה אותי לחקור ולהעמיק בפרשנות הכוונות הנסתרות והמוצהרות של ג'וזפה מריה מיטלי בספרו הדידקטי והמורליסטי להוראת האמנות. מעל לכל עניינה אותי ראייתו את היקום הסובב את האומן והדרכים הרצויות בהן יפסע את צעדיו ב"דרך הקשה של האומנות", כדבריו. השימוש שעשה בשפות אנלוגיות, אלגוריות, מטפוריות וסימבוליות הערוכות במבנה אמבלמטי ומשלבות ביטויים וורבליים וויזואליים - הפך את יצירתו של מיטלי לרלונטית ביותר לאמנות בת זמננו. גישתו של מיטלי תואמת להפליא את זו הנהוגה במהלכי החשיבה המודרנית ובפיתוח האפשרויות האינסופיות של המולטימדיה באמנות.(**)

ספרו של ג'וזפה מריה מיטלי , האלף-בית בחלום (Giuseppe Maria Mitelli, Alfabeto in Sogno) מיועד להוראת ערכי האמנות והרישום ומוקדש לתלמידיו באקדמיה של בולוניה (הטקסט המקורי של ההקדשה מובא כלשונו (ראה התמונה לעיל, והתרגום לעברית - ראה הערה 1).

הספר בנוי כאלגוריה של ערכי האמנות באמצעות אותיות האלף-בית ודימויים חזותיים אחרים. אלה יוצרים דיאלקטיקה הכרחית וחיונית למתח הנחוץ כסיוע בתהליך הלמידה, ההשראה וההבנה העמוקה של עולם התופעות. ערכו של הספר באקטואליות שלו. קיימת זהות בין הבעייתיות והפרשנות לסימבוליקה המורליסטית והדידקטית של הדימויים בספר לבין מהותם האלגורית של הדימויים באמנות העכשווית - התכונה המשותפת - פלורליזם סגנוני ותוכני משולב במערכות תחביריות ורב תחומיות. האמנות העכשווית עיצבה את עקרונותיה על יסוד הלגיטימציה שהתקבלה עם הופעת מחקריהם של פרויד , יונג וממשיכיהם.

לאורך מאות בשנים הוקסמו בני אדם ואומנים מהאפשרויות הקליגרפיות של אותיות האלף-בי"ת. איניציאלים אורנמנטלים היו המצאה עתיקת יומין שהתפתחה לצורת אמנות מפוארת ואוטונומית, ששיאה בעיצוב המאויר של כתבי-יד בימי הביניים. הרנסאנס שראה את היצירה האנושית כמראה המשקפת את החיים או כחזון תיאטרלי של העולם, פיתח טיפוסים חדשים של 'אלפא-ביתי"ם'.

פני האמנות קיבלו אופי ייחודי במאה העשרים, אולם מסתבר שאמיתות אוניברסליות בחשיבה משמרות יסודות זהים בתקופות היסטוריות וחברות אתניות ותרבותיות שונות. אחת הדוגמאות המאלפות לכך היא ספרו הנדון של מיטלי - 'האלף-בי"ת בחלום'. מיטלי הנחשב לאחד מאמני התחריט המוכשרים בתקופתו, התפרסם הודות להדפסים של סדרות פופולריות הנושאות אופי מורליסטי והבעתי מובהק. בדף ההקדשה המופנה לתלמידיו-קוראיו של הספר "אלף-בית בחלום" הוא מעיד על עצמו שיצר בו דימויים כאילו הוכתבו לו מהחלומות באופן בלתי מודע. (1)

האימפקט של התיאוריות המודרניות ( דוגמת אלו של פרויד , פרום, יונג, הוסרל, שופנאור, בובר, קאמי, בטאי, בנימין, דרידה ואחרים) מרחיק לכת מעבר למעגל של יודעי ח"ן בעבר. האטרקטיביות והאפקט של מונחים "אפלטוניים" כגון "אידיאה", "זעם", "חלום" מוחלפים במונחים המודרניים: "תת-הכרה", "סימבוליות", "דגם", או "אינטגרציה". אלו תבועים היטב בהקשרים אמוציונליים וקונצפטואליים כאחד ויתכן שארכיטיפ זה של אמנות שהתפתח ברנסנס ובבארוק משמש בסיס לגישות הפוסט מודרניות לגבי מחשבת האמנות בדורות האחרונים ולאור ההישגים הטכנולוגיים של המאה ה20-. המוטיבים שצצו ועלו באמנות העכשווית מהווים תגובה שנועדה לספק תשובות לבעיות ימינו. אולם בדיעבד דגמי העבר מורים על תופעות שהצריכו התייחסות בהתאם.

אלפא-ביתי"ם אלה החדירו טיפוס חדש של ייצוג לאובייקטים, כשחלקם ניקשר לסימבוליקה איזוטרית. ציירים בני תקופתו של מיטלי, אשר גיבשו סגנונות חדשים לביטוי, הטיפו לרפורמה בגישה לאמנות וביססו סיגנון אינדווידואליסטי. הרצאותיו של קרספי (Giuseppe Maria Crespi) נודעו באקדמיה כיוצרות מהפכה מחשבתית בעיצוב הטעם הסגנוני והרעיוני.

מיטלי המצוי בתוך אותה אווירה של התרחשויות דרמטיות ותמורות רבות משמעות - נותן ביטוי להשקפותיו, ובדרכו המקורית מחבר ספר לימודי להוראת האמנות, Alfabeto in Sogno שיצא לאור, כאמור לעי"ל, בבולוניה בשנת 1683.

בכל תרבות יש לאותיות משמעות סימבולית דו-משמעית בהקשר לצורת האות או הצליל שלה. יתכן ומקורו של סימבוליזם האותיות בפיקטוגרמות והאידאוגראמות הפרימיטיביות ומצד שני יתכן שהתיאוריות הקוסמיות של "קורנספונדנציות" מורות שכל מרכיב של סדרות חייב להתאים למרכיב אחר בסדרות מקבילות. (2)

בספרו של מיטלי, כל האותיות עוצבו בדימוים אנושיים, בעלי חיים, פרחים ופירות פנטסטיים, יסודות ארכיטקטוניים וכו'. הם מלווים ע"י רישומים שונים המעוצבים בדרך כלל כאיברי גוף שונים, דיוקנאות , מסכות גרוטסקיות וכו'. דימויים מוזרים אלה תוארו גם בסדרות נרחבות ברישומי גיר אדום של אפים מסוגים שונים. אלו מוכלים ב 18 דפים, רובם מצוירים משני הצדדים, של יצורים קומיים ומגוחכים, המודגשים באמצעות משפטים כגון: " הראשון הוא מלך האפים של המלונים", או "אף אהוב על הנשים", אף, שהוא ככה, ככה, "אף ,אינני יודע מה", אף מרשים". סדרות אלה של אפים יצר מיטלי במטרה לעשות בהן שימוש בכמה איורים. ב 1687 הוא מפרסם תחריט המכונה "משחק חדש של כל צורות האפים" וביניהם מספר אפים רשומים מצויים במחברת הסקיצות. (3)

ספרו של מיטלי, ה'אלף-בי"ת בחלום' בנוי באופן שונה מעט מהספרים האמבלמטיים שקדמו לו: הוא עשוי שני חלקים, הכרוכים מדפי הדפס של תחריטים. בחלק אחד של הספר מובאים דוגמאות ברישום של אברי גוף שונים וכו' והחלק האחר - הנדון במחקר זה - מכיל הדפסי לוחות תחריט מאותיות האלף-בי"ת הלאטיני, המוצגים בצורה אמבלמאטית עם משמעות אלגורית. הסמליות מופיעה בריכוז, כיאה למאפיינים אמבלמטאטיים. בחלק זה של הספר מוצגים עיקרי רעיונותיו והשקפותיו ביחס להיבטים השונים של תפקידי ותיפקודי האמנות. כאן מצוי גם עיקר חשיבותו של הספר.

הקומפוזיציה שעל גבי הדפים בנויה כך, שה'מוטו' המילולי שהיה נהוג בספרי האמבלמות שקדמו לו מוחלף עתה בדימוי ומסר חזותי, והוא מופיע בראש הדף. התוכן המלולי שהופיע בהמשך ה'מוטו' , ה- Sententia גם הוא מוחלף בנושא חזותי, ומה שאמור היה להיות איור נלווה בלבד - מוחלף בפסקאות מילוליות, הנושאות אופי משלי, פתגמי או אפיגראמאטי, בצרוף מוסר השכל, המתקשר מבחינה לימודית למכלול התיאור החזותי.

במרכז החלק העליון מתואר בעל-חי או דימוי אחר כאשר האות הראשונה הפותחת את שמו היא האות האלגורית של הדף ומופיעה במרכז הדף. (עניין זה מזכיר את המסורת בתיאורי איניציאלים בכתבי יד מאוירים.)

בחלק התחתון של כל דף מופיעות שלוש שורות כתובות כפתגם או מימרה (“impresa proverbio”) הבאים לבטא את הרעיון המרכזי של כל הדף. הסימבוליזם מופיע באופן מרוכז, כמנסה ללחום על הזכות להיות בעל אופי אמבלמטי.

דגם של דף השער ואחריו דגם של דפי אותיות אחדות מובאים כאן מתוך הסדרה של יתר דפי אותיות האלף-בי"ת וטקסט הפרשנות לספר, על מנת להבהיר את העיקרון המנחה של שיטת המבניות והכוונות הדידקטיות-אומנותיות של ג'וזפה מריה מיטלי.

דף השער

במרכז הקומפוזיציה כן ציירים, בדימוי האות A. על לוח מצוין שם הספר: "אלף- בי"ת בחלום - להוראת הרישום של ג'וזפה מריה מיטלי, צייר בולוניזי, 1683".

Alfabeto in Songo, esemplare per disegnare di Giuseppe Maria Mittelli-pittore Bolognese/ MDCCXXXIII

מסביב לכן פזורים דימויים אמבלמטיים ובתחתית הקומפוזיציה דמות הצייר רכונה לצדה ושעונה על שולחן עבודה בתנוחה של שינה. לידה מונחים פלטת ציירים ופסל של דיוקן (פרוטומה). בתחתית הדף מופיע כיתוב בעל שלוש שורות שהוא משל הנושא אופי אפיגראמטי

ובצד שמאל למטה-חתימת האמן .

כן הציור, מופיע בצורת האות "A" .אות זו היא הפותחת את הכינוי לאמנות בלטינית: "ארטה" - arte היא גם האות הפותחת את זעקת האדם בלידתו: "A" ועם זאת היא גם אות הצעקה של המוות. האות "A" היא גם האות הראשונה של המילה אהבה בלטינית: Amore . צורת הכן עצמו כצורת משולש שווה צלעות- סמל היופי וההרמוניה, היות שהנקודה של הפינה השלישית של המשולש מאזנת בין ניגודי שתי הנקודות (הפינות) האחרות.

מעל לחוד הכן, בחלקו העליון של התחריט, מצויר פה בעל שפתיים חתומות. אלה מסמלות את ה'לוגוס' (Logos), הצליל הקדוש והכח היצירתי הבראשיתי ובסימבוליקה המסורתית את הביצה הקוסמית: השפה העליונה מסמלת את השמיים, והתחתונה - את הארץ; לכן זהו סמל של צירוף ניגודים. הפה הסגור הוא גם סמל של כיבוד חוק השתיקה הארקאני ללימוד נכון. אמנות הציור אילמת היא וכך היא מופיעה כאלגוריה של האמנות בספרי האמבלמטיקה של המאה ה17-. השפתיים מסמלות במסורות התרבות את השער לאוקיאנוס האין-סופי. הן נחשבות סמל יצירתי, המתווך בין הסיטואציות הקיימות שבין העולמות הפנימיים לחיצוניים, בין התחתונים לעליונים.

לדיבור יש כוח יצירתי בעל כפל משמעות - בונה והורס - ממית ומחייה. השפתיים מסמלות את השלב הגבוה של ההכרה, ואת יכולת הארגון באמצעות התבונה. מכאן שלדימוי החיובי מקביל דימוי שלילי - וכמו לכל סמל יש משמעות כפולה. הכוח הקונסטרוקטיבי יכול לההיפך דסטרוקטיבי. השפתיים עצמן עשויות להיות בעלות משמעות כפולה: שערים לגן עדן או שערים לגיהנום. בהיות השפתיים המגשרות בין עולמו הפנימי והחיצוני של האדם. זהו סמל המרכיב ניגודים. ביחס לציור כפעילות שאינה מושמעת שפתיים נעולות מסמלות את סוד אמנות הציור.

בהמשך משני צדי השפתיים מתוארים אישונים ממוקדים ועיניים במבט מפרופיל או משלושת-רבעים. העיניים מסמלות את האלוהות הכל-יכולה, אולם הם גם הכלי הבסיסי של הצייר. העיניים קשורות בסמליותן אל כל אלי השמש, בצירוף כוחות הפוריות והיצירה. הן מהוות גם כן את חלון הנשמה. אפלטון מכנה את ה"עין" בשם 'האביזר השמשי ביותר'. בעקבות כך או באופן אימננטי המונח האנגלי הקדום "עין" זהה עם המונח "שמש" . ציירים רבים אף ציירו ביצירות מסוימות במקום שמש - עין (ראה יצירות של ויליאם בלייק ושל אדוארד מונק) . עבור מיטלי - העין מייצגת את הכוח האינטואיטיבי של החזון היצירתי. העין מכפלת את הכוח המיסטי, מייצגת את ההארה, הידע, השכל, ההשגחה, הגוננות, היציבות, הקביעות והכוונה; כמו-כן מסמלת את מגבלות הראיה. ה"עין" הבודדה, לעומת זאת, מתפרשת גם כ"עין הנבואה", התפיסה, הרוחניות, התחושה, התבונה וכו' והיא "עין האלוהות" והנצח. כעין המכילה ומקיימת את עצמה, היא גם סמל להכרה הרוחנית שבחכמה הטראנסצנדנטלית: "אור הגוף מצוי בעין" ( מתי, ו', כ"ב) . ה"עין" היא ייצוג של קדושה אין-סופית והינה "מושג אבסולוטי והארה" - תארו של אפולו - הצופה משמיים. (4)

סילזיוס (Angelus Silesius ) כותב שלנשמה שתי עיניים. האחת מתבוננת כלפי ה 'זמנים הסופיים', ובאשר לעין השניה, היא מתבוננת כלפי ה 'אינסופי' וה 'נצחי'. עין אחת מייצגת אהבה והשניה את ההגיון והפונקציות האינטלקטואליות. ראייה פנימית מאפשרת את איחודם של שני המאפיינים. על פי אפלטון וקלמנט (Clement ) מאלכסנדריה, 'עין הנשמה' מזוהה עם האסתטיקה, מונח יווני עבור הנפש הרגישה. היא רואה רק באמצעות מסגרת הפרצפציה הגלובלית והתחבירית-סינתטית. העין הבודדה נתפשה ביהדות כמו גם ע"י פלוטינוס (Plotinus) , אוגוסטינוס הקדוש (St. Augustinus ) וקאלימאכוס (Calimachus) כמהות ה 'הכרה האלוהית'. העין הבודדה מסמלת נבואה לכן הופכת ל 'שער השמש', "שחר ההכרה", לכן סמל 'המבט האלוהי כלפי העולם'.

על הכן מונחת טבלה עם הכתובת המוזכרת לע"יל . זו מוחזקת ונתמכת על-ידי שני זפירים ספק פוטים, מהסוג שנהגו לצייר מיכלאנג'לו, רפאל, קראצ'י ואחרים. יצורים מכונפים מעין אלה שימשו כשליחים או מלאכים מתווכים בין העולמות השונים. מתחת לטבלה מצוייר "אף", מתחתיו על אותו ציר של הקומפוזיציה מצויירת עין בודדה. זו היא "העין השלישית" - הנבואית, תכונתו המייחדת של האמן. ה"אף", כמו ה"עין" , מסמלים "נבואה"(5) . משני צדי הכן מתוארים, מצדו הימני - אוזן, משמאלו כף יד המצביעה ומסמלת אינדיקציה. ה"אוזן" מסמלת את הידע הקוסמי, החכמה והאלמוות. היא סמל לתקשורת ולהתקשרויות ואף סמל מובהק לתחושה הבלתי אמצעית, ומזוהה עם הלולייני, הצדף הקוסמי והשמש. האוזן שומעת את "אות הביאה", ולכן מזוהה עם נשמת החיים. (6)

היד המצביעה מייצגת יצירתיות, ביקורת, אינדיקציה, מעניקה רוח חיים, בשל המאפיין של ההבחנה ושל שיפוט. (7)

בפלאן הקדמי מופיעה דמותו של האמן, רכונה כאמור לע"יל על שולחן עבודתו בתנוחת שינה. למרגלותיו מונחת פאלטת הצבעים ופסל דיוקן (פרוטומה). מתחתיו מתנוססת חתימתו של הצייר: G. Ma. Mitelli .

לפי המסורת האמבלמטית, מופיע בתחתית התחריט של הדף כיתוב בעל שלוש שורות הנושא מגמה לימודית:

“ Se del primo charattere il tenore

Brami sapere, ei stassi a bocca aperta,

Gridando a la virtu si prenda Amore”

" אם חפצת לדעת מהי תכונתה של האות הראשונה,

הרי שבפעירת הפה

הצועק לעבר האמנות , תתאהב בתכונותיה הטובות."

תיאורים אלה באים להדגיש את חשיבות פעילות תת-ההכרה, המתבטאת ומתבססת על חלום. תפקידה של זו להפעיל את הצייר ומשמשת כלי עבודה בתהליך היצירתי. אם ניקח מרכיב סימבולי וניקח סמל כל שהוא מבין אלה המתוארים גם בדפים בהמשך וננסה לנתח את המבנה שלהם, נראה את כולם כמכילים מסרים קונקרטיים. תחילה רואים את האובייקט עצמו באיזולציה, אחר כך מוצאים את האובייקט קשור לפונקציה המאופיינת שלו ולבסוף נמצא את מה שמאפשר לאובייקט להתקבל כסמל: מבנה זה שכינינו אותו בשם "פונקציה סימבולית ‘ עם נטיות דינאמיות להתחבר לאקוויולנטים מותאמים בסדרת המקבילות הוא מוטיב היצירה.

האות "A"

הדף המייצג את האות "A" מובא כאן כדוגמא ליתר דפי אותיות ה' אלף-בי"ת' שבספר. (ראה ת. מס' 3)

האות "A", סמלה בא להדגיש את החיבה לאמנות, למאפייניה ולתכונותיה.

המוטו: נשר - Aquila המצוייר בראש הדף.

התיאור: במרכז התחריט מתוארות שתי דמויות של גברים צעירים, היוצרים במפגשם את צורת האות "A". בידם האחת הם אוחזים במשותף ב"עין", ויוצרים על-ידי כך את המרכז (על ההקשרים הסמליים של ה"עין" ראה הסברים על דף השער). אולם מיקומה של העין במרכז יוצרת משמעות נוספת להשקפה של פלוטינוס, ש"קיימת 'עין שלישית' שהיא גם 'עין הנשמה' … והיא בלבד האמת הנראית… שהרי הראיה הפנימית והרוחנית של העין ולא הפיזית - היא לבדה האמת".

בידם השניה, הנמצאת צמודה זו לזו כלפי מעלה, יוצרים שני הגברים הצעירים את חודה של האות, מעין חץ המצביע לכיוון הנשר המצויר בחלקו העליון של הדף - סמל לרוחניות, בהיות הנשר מלך השחקים. בנוסף לסמליות זו נקשרת סמליות ה'ראיה' עם הנשר, משום שעיני הנשר או הנץ נחשבות לבעלות הראיה החדה ביותר - תכונה הכרחית ומאפיינת את האמן הפלסטי - הצייר, הפסל, הארכיטקט, הצלם וכו'. זו גם הסיבה שמיטלי מצייר על פני הדף בתפזורת עיניים מזוויות פרספקטיביות שונות. הנשר עצמו ידוע כאחד הסמלים הגדושים במשמעויות. הוא סולידי ומהווה סמל לכל אלי השמיים. הוא נחשב לנעלה בין עופות הרקיע, מסוגל לעוף כלפי השמש, להביט לעברה מבלי להתעוור. הנשר מייצג את המרכיב הרוחני שבאדם, המסוגל לנסוק במעופו אל השחקים. הקשרים הסימבוליים הנוספים הם: השראה, שחרור מכבלים, יכולת לנצח, גאווה, הרהורים, האלהה (סמלו של זאוס -נשר), השגבה, מלכותיות, סמכותיות, כוח ועוצמה, תפישה מהירה, יסוד האוויר ועוד. כל אלה מקנים לו את יכולתו לייצג את ניצחון הרוח על החומר בידי האומן.

מתחת לתחריט מופיעה הכתובת הבאה:

“L’Altra lettera pur par che t’esprima

L’affetto ch’a quest’Arte hai da portare

Che del tenor stessa e de la prima”

"אות זו מתכוונת לבטא

את האהדה שאמנות זו באה להביא (להביע)

מעצם קולה היא הראשונה"

בהופעתם והבעתם השונה של שני הטיפוסים מובחן מרכיב משמעותי של ה"איזון בין ניגודים" (Coincidentia Oppositorum). הדמויות מופיעות כניגודים סימטריים - עניין אופייני להגדרת והשגת ההרמוניה באמנות. הם מייצגים מאפיינים מנוגדים: "שלווה" ו"תום", מול "זעם" ו"אלימות" כמעט חייתית, כשזו מודגשת בזנב הסאטיר המבצבץ מבעד למכנסי השוטה שהוא לובש. עניין זה מבליט את היסוד הכפול שבאמנות - האפוליני והדיוניסי, הנשגב והקאטרטי, התבוני והדמוני-גאוני (שגעוני).

האות “C” .

סמלה של האות “C” בא להדגיש את הצורך ביציבות, תמציתיות וריכוזיות (בתהליך היצירה).

המוטו: סוס (Cavallo).

התאור: במרכז התחריט מתוארת דמות צעיר היושב על הארץ ותומך בשתי ידיו שמעל לראשו אנפה, כשנחש קטן במקורה. בחלק העליון של הדף מופיע סוס ועל פני משטח התחריט פזורות שפתיים חתומות (הסבר על השפתיים כסמל של צירופי ניגודים - ראה עמוד השער).

מתחת לתחריט מופיעה הכתובת:

“Dal C Sponarsi a la costanza io sento,

e pero sa lo studio utill e tanto

una lettera sol vale per cento”

- "בגלל ה- “C” , הייתי רוצה לדחוף אותך (התלמיד) ליציבות אותה חש אני (בצורך שלה)

עם זאת , (דע לך) לימודים יעילים יוצרים את היכולת להכיר

באות הבודדה כשוות ערך למאה (כמותה)."

הסוס והנחש הם סמלים דואליים, המעידים על הישארות הנפש. שניהם מסמלים את עיקרון התנועה והניידות. אולם הנחש גובר על יכולת הסוס, בשל מורכבותו ויכולתו להחליף את עורו ולחצות יבשות. כמוהו הוא זורם ללא-הרף מלמטה למעלה וחוזר חלילה. השניים נעים בין שאול לשמיים (לעדן). המשותף בדרכי תנועתם הוא יסוד המים. שניהם בעלי תכונות מאגיות ושליטה על מערכות מסעירות של רעמים וברקים.

דימויי הסוס והנחש הם דו-ערכיים, בשל השתייכותם לשתי מערכות של השמש ושל הירח. הסוס הלבן מסמל בדרך-כלל את האינטלקט המכוון על-ידי השלטת ה"נשגב" . הוא בן הלילה והמסתורין. מביא עימו חיים ומוות גם יחד. קשור לאש, הרסני וצוהל. בשל היותו קשור לירח הוא קרוב למים ולאדמה, המתפקדת כ"אם הגדולה", מיניות, החלום והנבואה, הצמחיה, התחיה המחזורית, הפסיכיזם של תת-ההכרה וזיכרון העולם. דו-ערכיות הסוס קשורה לאדם, גם בכך שביום הוא מובל על-ידי האדם ובלילה הוא זה המובילו. הסוס יכול לחזות מבעד לשעריו הנעולים של ההגיון ובכוחו גם לגרום לשיגעון ולמוות. בהיותו מצרף ניגודים, הסוס מהווה סמל לחיים והמשכיות. הוא מייצג הן את הטבע החייתי, האינסטינקטיבי והבלתי מרוסן, והן את האינטלקט הצרוף, העשוי ללא-חת וכך מיצג את התום, החיים והאור. הסוס יכול ליצג את התאוות הפראיות ומערכות התת-מודע, ועם זאת עשוי לשמש שגריר מכובד של אומץ, אדיבות ואצילות.

בקאטקומבות מתואר הסוס כסמל מהלכם המהיר של החיים. אולי בשל כך מציג מיטלי את רעיון ה"יציבות והריכוזיות" כנגד התנועתיות וההתפשטות, ומפגיש ביניהם בתהליך היצירה האמנותית.

האות “D”

סמלה בא להדגיש את כוח העמידה, ההתמדה, התמיכה בהכרה, התעוזה לפריצת גבולות האמנות.

המוטו: דולפין ( (Dolphino

תאור: במרכז התמונה מתוארת האות “D”, העשויה מעמוד דורי (שהאות הפותחת שלו היא ( “D”

ממנו נמתחת דמות אדם כקשת. האדם מתואר כאילו ניסה לעקור ממקומו, בהתמדה, את העמוד הקשה להזזה. מעליו בחלק העליון, מתואר דולפין (שזו האות הראשונה בשמו). סביב הדולפין מצויירות אוזניים. בצד התחתון מופיעה הכתובת הבאה:

Del D non puo far il pittor mai senza,

se noi vogliam considerar, ch’ei dica,

necessaria e al pittor la diligenza”

"מה-”D” ,לא יוכל הצייר להתעלם

ואם נרצה להתחשב במה, ולמה, אות זו אומרת (מכוונת) -

הרי התשובה היא, שלאמן דרושה התמדה ומיומנות."

סמלי דולפין מקושרים עם ניידות, מהירות ואינטליגנציה. במיתוסים הוא נחשב כמציל אוניות שנטרפו בימים וכסמל הבטיחות.

העמוד והדולפין הם תארי האלה דמטר. הם מסמלים את הים והפוריות. אולם העמוד, בניגוד לדולפין, מסמל את עיקרון העמידה והיציבות. על פי המיתוסים הקלטו-איבריים, העמודים מסמלים את התמיכה בהכרה. הם גם מהווים את אותיות האל"ף-בי"ת המופשטות.

בשיר גאלי עתיק, המצוי בספר האדום של 'הרגיסט' (Hergest), מתואר הרקולס הקלסי, המכונה על-ידי האירים בשם 'אוגמיוס' (Ogmios). שם מסופר כיצד הציב הגיבור ארבעה עמודים ועל כל אחד מהם חרותות חמש אותיות (חמש אוזניים לפי התאור, הקשורות גם לדולפין, בשל חירות השמיעה ויכולת התקשורתית). מסופר עוד באגדה על נסיעתו השמימית של הרקולס בגביע השמש ומותו על הר 'אתה' (Eta) . הרקולס, הנחשב כשופט שבנה עיר חדשה, מחליף את אותיות האל"ף-בי"ת בעמודים. עמודי הרקולס הם: הסלע בלוב, הסלע בטאנג'יר, הסלע ב- 'קאוטה' (Ceuta) והסלע בגיברלטאר.

העמודים מיצגים יציבות, ולדברי פילון הם מיצגים את עיקרון האלוהי בעמידתם היציבה כנגד התנועה והזרימה האנושית. באמצעותם גם ניתן להתעלות מעבר לעולם ה"סופי" ולהשיג את העולם האין-סופי והנצחי. העמוד והאדם הנתמך ונמתח עליו מסמלים איזון בין ניגודים. חציית גבולות היתה תמיד שאיפתם של נסיכים ומלכים.

קארל ה5- אמר, בקשר לכך, את המשפט: Plus Ultra”" (מעבר לגיברלטאר). איסור מעבר הגבולות אינו יכול לחול על האמנות, בשל היותה טראנסצנדנטית מיסודה.

העמוד, בהיותו מקשר ומתווך בין עולמות תחתונים לעליונים, בין שמיים וארץ, הוא 'ציר העולם' ((Axix Mundi .

ספר הבהיר מציין שהעמוד מקשר את הספירה התחתונה, מלכות, עם השמיים (כתר), לכן הוא מהווה תמיכה וציר העולם.

הנסיון להתמודד עם ציר זה, כמתואר בתחריט, הוא מעשה אומץ נועז ומתמיד, המצריך מיומנות מצד האמן היוצר.

האות "O”

כוונת הדף של אות זו להצביע על האמנות והאמנים כתחומים טראנסצנדנטליים ועצם התפעמותו של האמן בלבטי היצירה. רכישותיו לעולם לא תהיינה בגדר החומרי.

המוטו: דב (Orso)

התאור: במרכז התחריט מופיע פרופיל של גבר פרוע שער, מוקף בשתי דמויות של נער ונערה פנטאסטיים, המסתיימים כענפי צמחים והמתפתלים זה אחר זה באוחזם בקרן שפע מלאת פירות. מעל לקבוצה למעלה מצויר דב, כשבשפה האיטלקית Orso, הוא סמל לכבדות התנועה, לאינסטינקטים פרימיטיביים ולתת-הכרה. בארבעת פינות הדף מצויירים מלאכים בארבע תנוחות שונות. מתחת לתחריט מופיעה הכתובת:

“ E L’ O per I Pittori un mal segno,

Et e cagion, che mai non a denari,

Quando si danno a L’ O, che vuol; dir l’ otio.”

ה “O” עבור הציירים הינו עיסוק קשה,

לציירים אין אף פעם די כסף

משום ההתמסרות ל “O”( הדומה לאפס) - פרוש לביטול

בלהט הצעקה: "או"! (“O”), נסחף האמן למערבולת האהבה והיצירה, שם הוא יכול לטבוע במעמקי הביטול העצמי - מכאן חוסר המוצא. זהו מקום תת ההכרה הקשור לסמל הדב. כדי להינצל חייב האדם להקיף עצמו בארבע תכונות שמיימיות, או בארבעה עקרונות המקיימים את הרוח. אלו מגולמים בדמות המלאכים שבארבעת פינות התחריט.

שתי הדמויות ממוקמות באופן שתיווצר האות “O” כמסגרת לאמן . הן נעות במערבולת, ללא אפשרות לגעת איש ברעהו וגם אין ביכולתם לראות את פניהם. הם מצויים בתהליך יצירתי מתמיד, שאת פרותיו על גבי קרן השפע אין ביכולתו של איש לתפוש, לטעום או אפילו לגעת.

מוסר ההשכל מציין שאמנות יחודית מדי, מסוגרת מדי ולא קומוניקטיבית, דינה להיבלע במערבולת של עצמה. האמן מוצא עצמו אז לכוד בה ללא יכולת מוצא.

* * *

בפונקציה הסימבולית של הספר "האלף - בי"ת בחלום" ניתן להבחין במשמעויות סימבולית ייחודיות ומשמעויות סימבוליות כלליות.

כל פרטי הסמלים קשורים אמבלמטית אלו עם אלו, משום שהם בעלי אורינטציה לשרשרת סימבולית ארוכה ויש ביניהם קצב משותף. כל אחד מהם שואף להגדרה רוחנית ולביטוי פיזי - גשמי , המהווה למעשה את משמעות העמוקה של הפונקציה הסימבולית.

חלק זה של הספר עם האותיות מציג את רעיונותיו המרכזיים של מיטלי ביחס להיבטים השונים של תפקידי ותפקודי האמנות. חשיבותו המרכזית היא לא בהבחנה האיקונוגרפית ובכוונה לשרת את המידע והבנת יצירות האמנות, אלא במהותו האידיאית וביכלתו לשמש דגם לאומנים מודרניים להכרת אופני ראייה וחשיבה מולטימדיאלית. הספר ככלל, אינו עוד ספר מודלים או הוראות איקונוגרפיות ואיקונולוגיות. הוא נתפס כהתגלותה של תפיסה מגובשת ובעלת חזון. זו, מצידה, מעוגנת במסורות מגוונות ועשירות של סמלים ומושגים, ספרות אמבלמטית, איזוטרית, "היירוגליפית" ואפיגראמטית. הספר עוצב, כפי שמעיד עליו מחברו, כאילו מתוך חלום. בהיות החלום טריטוריה של הדמיון, ההשראה, התחושה והאינטואיציה הבלתי - אמצעית והיצירתית, הרי שדווקא עניין זה היה למניע המרכזי של הרומנטיקאים במאה ה- 19 ואצל ממשיכיהם בתנועות האמנות האוונגרדיות והעכשוויות של המאה ה20-.

הערות:

(*) מאמר זה נכתב בעקבות ספר מחקר שכתבתי באותו נושא. ואשר יתפרסם בקרוב. בדצמבר 1985 כתבתי וערכתי גם קטלוג לתערוכה שאצרתי לספרו של מיטלי, האלף-בית בחלום והתקיימה במסגרת הגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל-אביב.

(* *) ספרו של מיטלי הוא ספר ראשון מסוגו שנושא הוראות מורליסטיות וקונצפטואליות על ערכי האומנות. הרחבה על הנושא בספר המתפרסם בימים אלו.

(1) דף ההקדשה הכתוב איטלקית מובא בלשונו המקורית (ראה ת. מס' 1 ), כולל מסגרת המורכבת מכלי רישום ותחריט. בצד העליון, במאוזן: עיפרון דו-צדדי לגירים בשחור ולבל ומתחתיו סכין תחריטאים. בצד התחתון, במאוזן: קסת דיו ונוצה מחודדת לרישום. מימין, במאונך: מחוגה, המשמשת גם ככלי למדידות. משמאל, במאונך: סרגל. במרכז הדף מופיע הטקסט (מתורגם לעברית מאיטלקית) כדלקמן:

לתלמידיו- ג'וזפה מריה מיטלי - Ai suoi Scolari- Giuseppe Maria Mitelli

" בעוד העיניים ישנות הו תלמידי , הנפש ערה תמיד ונוכחת הרבה יותר מסביב לאותם אובייקטים עליהם היא מפעילה את כוחותיה! אני לכשעצמי זה מכבר השארתי לכל הדברים להתרחש תחת השפעת החלום, עד שהקיפני אותו שגריר נפלא- מורפאוס (אל החלומות), בחזיונות המתייחסים לאותה אמנות אצילה, אמנות הרישום, שהיא העונג המיוחד שלכם והתרגיל הייחודי שלי. החלום (ברישום) הציג לפני את האותיות האלף- ב"ית , הבנויות מפנטאזיות ודימויים פנטאסטיים, וציווה עלי לרשום אותם מדימויים פרופורציוניים, שהינם אותם דימויים אובריים, שמיד עם היוולדם- נעלמים. עם הקיצי, מיד אני מעמיד אותם בסימטריה, ומקדיש אותם למיומנותכם האומנותית.

אינני מציג לפניכם את הענבים של זאוקסיס, גם לא את המסך של פרהסיוס, משום שאינכם צריכים להתענין, אלא במידות הטובות בלבד. כל צמיע אני לכם את היסודות העיקריים והראשוניים של ה'רישום', כדי שתהיה לכם צידה לדרך הקשה של האמנות. מעל לכל פונה אני אליכם בבקשה לגרום לכך, שחלומותי יהיו אמיתיים ושיצליחו לי רישומי, או- אז אהיה בטוח שעמלי לא היה לריק, וממנו נבעה לכם התועלת, וינחמכם האלוהים.". (תרגום שלי)

ג'וזפה מריה מיטלי נולד בבולוניה, איטליה, בשנת 1634, ונפטר שם בשנת 1718 . ג'וזפה, בנו של אוגוסטינו מיטלי (Augostino Mitelli ) היה תלמידו של פלמיניו טורז (Flaminio Torez ) . הוא הושפע מהאווירה המאנייריסטית של ג'וזפה קרספי (Giuseppe Crespi) ואחרים, ובמיוחד מתלמידי אסכולת האחים קראצ'י (Annibale & Augostino Carraci מיטלי ידוע כצייר של נושאים היסטוריים, שיצר על פי יצירות של אמנים גדולים שקדמו לו, כגון מיכלאנג'לו (Michelangello) , לאונרדו (Leonardo), רפאל (Raphaello), ברונזינו ( Bronzino ) ,קורג'יו (Corregio),ואחרים.

מיטלי התפרסם כאמן ציורי קיר, שהוזמנו אצלו על ידי הכנסיות של בולוניה, דוגמת סנטה מריה דה לה וירטו(Santa Maria De La Virtu) . בין המפורסמים שבתמונותיו : "סאנטה אנה" (Santa Anna”"), "פיאטה" (“Pieta) ,"סאנטו רימרו" (“Santo Rimero”). האמן עסק בציורי קיר גם מחוץ לגבולות איטליה, וידועה שהותו במדריד בתקופה מסוימת לשם ביצוע עיטורים וציורים בכנסיות. (יתכן שגויה הכיר את יצירותיו בספרד או אולי מאוחר יותר נפל ו לידו ספרי התחריטים של מיטלי עם הקפריצ'יוס ומאוחר יותר הספר : "האלף-בית בחלום".).

כיום מוכרות כ- 180 תמונות ,פרי מכחולו, אולם עיקר עיסוקו היה ברישום, והוא נחשב לאחד מהמעולים בקרב תחריטאי תקופתו. מיטלי נותן ביטוי להשקפותיו, ובדרכו המקורית מחבר ספר לימודי להוראת האמנות- האלף-בי"ת בחלום (Alfabeto in Sogno) שיצא לאור ב- 1683.

(2) Gaston Bachelard, La Psychologie du feu,Paris, 1938: 1938; L’au et les reves, Paris, 1942

תעודה עתיקה מתארת את האל המצרי טוט לוקח את אותיות האלף-בית מהאל- דבר המעיד על כך שבתקופות מוקדמות בהיסטוריה , הכתב נחשב ממוצא מקודש כפי שחשבו עליו גם היוונים כשכינו אותו כתב הירוגליפי- דהיינו חריטה מקודשת.

(3) ז'אן פרנצ'סקו פיקו דלה מירנדולה (Gianfrancesco Pico della Mirandola, Strix, sive de ludificationae daemonorum, Bologne, 1523, liber II. ). על התיאוריה הניאופלטונית לויזואליזציה או על תופעה ויזואלית, ראה : Ficinom, ed. Cit., pp. 876 & 938. הקטע מתייחס ל' דמונים טובים' שמחוברים לגוף הרוחני שלהם ונקשרים לסוגי בעלי חיים, פרות, רוחות, מזג אויר נינוח ובין האנשים- גולש על אומנויות, רפואה, התעמלות וכו'. כאן מצוי הגבול בין דמונולוגיה לאלגוריה,שהוא המקרה הספציפי לגבי דימוייו של מיטלי.

(4) Ogam., Tradition Celtiques, Rennes, 1948; Paul Pierret, Dictionnaire d’Archeologie Egyptienne, Paris, 1875, pp. 334, 401.

(5) מאחר ועין היא האיבר של הפרצפציה הויזואלית, היא נתפשת בדרך כלל כסמל של התפישה האינטלקטואלית. הפרשנויות מבחינות בשלושה טיפוסי עיניים, שמובחנים בהתאם למאפיינים שלהם: (א) העין הפיזית הקולטת אור ואובייקטים. (ב) העין הפרונטאלית, המכונה גם "העין השלישית" - המאחדת מאפיינים של טיפוסי עיניים אחרים בחזון דואליסטי- "שתי עיניים" הנקשרים לפרצפציה מנטאלית. ראה: L. Beneist, L’art du monde , Paris, 1941; G. Coedes, Pour mieux comprendrer Anghor, Paris, 1863.

(6) האף הוא אחד מאיברי החישה של הריח(‘Flair’) המבחין בין סימפטיה לאנטיפטיה ומספק את האוריאנטציה של השאיפות והמילים, מדריך ומכוון את הרגליים המהלכות ומשלים את הפעילות של יתר המניעים האחראיים לפעולות הקולקטיביות של "טוב" ו "רע". ראה: Dominique Zahan, Societe d’initiation Bambara, L’”N” domo, le Kore, Paris- La Haye, 1960

(7) בשפה המצרית, המונח המציין את הזרוע או היד קשור לדימויי העהוד- סמל התמיכה והכוח. כף היד נזוהה עם כף התמרים בעצי הדקל. ראה: Harold, Bayley., The Lost Language of Symbolism, London, 1912 (repr. 1951). Gk ph על פי שיטת ההירוגליפים המיצריים ,היד או הזרוע משמע- התגלות, פעולה, נתינה וכו'. בכמה דימויים מיתיים של המזרח היד או הזרוע מסמלת "פעולה נבואית -'ראיית הנולד'. ראה: Enel, La Langue Sacree, op. Cit.. האצבע ביד האידקטיבית מסמלת את עוצמת החיים ואת כושר הנאום בשם יכולת העמידה וההדגשה של הפנית המודעות לדברים. ערכה הנומריסטי הוא '7' .

הצל בטמנוס הטיפולי הרצאה ביום עיון של שלושת האגודות היונגיאניות (לקריאה)

Tue, 15 Dec 2020 16:34:20 GMT

חכמה מאין

יחסי העברה והמרחב הטיפולי

של מי הצל הזה לעזאזל? - הצל בטמנוס הטיפולי / לאה אבשלום

אפתח בציטוט מדברי שופנהאואר, שנלקח מספרו של ארווין יאלום "הריפוי של שופנהאואר" [1]

"שומה עלינו לנהוג בסלחנות כלפי כל שיגעון אנושי, כל חיסרון וכל חטא ולזכור כי מה שמונח לפנינו אינו אלא חסרונותינו, שיגעונותינו וחטאינו שלנו".

מטופל הנכנס לקליניקה עם בקבוק של שתיה ריק ועטיפה של כריך, וזורק אותם לסל האשפה הקטן המיועד לממחטות נייר (טישו) וממלא אותו באחת...

מטופלת אשר בסוף השעה הטיפולית, שמה רגלה על הכורסא כדי לקשור את שרוך נעלה, כורסא שזה עתה רופדה מחדש בריפוד בהיר...

מטופל שעומד על כך שהמטפלת תוריד את מחיר השעה הטיפולית, כי קנה דירה ולקח משכנתא והוריו אינם יכולים לעזור לו, ודורש שהמטפלת תשלם חלק מהמשכנתא... ולא עוזר כל פירוש סימבולי של בקשתו.

מטופל שבאמצע השעה הטיפולית הולך לשירותים, שהם קרובים מאוד לחדר הטיפול, ועושה את צרכיו כאשר ריח עז של צואה ממלא את החדר...

מטופלת אשר מספרת משהו בבכי קשה, ומשתמשת לכל דמעה בטישו נפרד שמוציאה מהקופסה וגומרת במהלך כמה דקות את הקופסה כולה (שהיתה מלאה)...

ועוד ועוד דוגמאות שאפשר להביא מהקליניקה שלנו. דוגמאות אלו הבאתי מתוך העבודה הקלינית רבת השנים שלי עצמי. אלו התנהגויות שמעלות שאלות לא פשוטות של איך להתיחס אליהן, איך לפרש ומתי – כדי לקדם את התהליך הטיפולי. איך לעבוד על התנגדות, כעס, תוקפנות, פסיכופתיה, ובשפתנו על הצל כפי שמתגלה בטמנוס הטיפולי. שכן הסיטואציה הטיפולית עצמה, מזמינה צד צילי של אינטימיות בין שני אנשים, שלא לדבר על האספקט של העברה והעברה נגדית.

ובאשר לפסיכופתיה, היה זה הילמן [2, עמ' 20] שכתב שיש לה מקום פרמננטי בנפשנו שאין לשנותו, ניתן רק להיות בקשר עמו.

בימים שעלה בדעתי לכתוב על הצל במרחב הטיפולי, ועלו כל הדוגמאות מהקליניקה שסיפרתי עליהן, על התנהגויות של מטופלים שלא תמיד ידעתי איך להגיב אליהן, אמרתי לעצמי – זו לא חוכמה גדולה לראות את הצד הצילי, ואפילו הפסיכופתי של המטופלים. איפה הצל שלך?

באותו לילה חלמתי את החלום הבא:

"מטופל שלי (שהוא פרופסור במכון מחקר בארץ, אשר התאהב באסיסטנטית צעירה ומבריקה שלו באופן נואש ועד כלות, ונכנס לדכאון עם מחשבות אובדניות כאשר דחתה אותו ועזבה את המכון. הוא עצמו נשוי עם ילדים וצעיר ממני ב- 10 שנים בקירוב) בא אלי לשעה טיפולית, והוא למעשה המאהב שלי. בחלום. מאד קשה לנו להגיע למעשה האהבה, כי צריך להסתיר זאת. מגיעים בצורה כלשהי למיטה, ומעשה האהבה כה מתוק ואסור. כאשר אני קמה מהמיטה, אני מגלה שאני בבית הורי (הורים שאינם בין החיים מזה זמן רב), שהוא בית גדול ומרווח. אני הולכת למטבח, ורואה על החרסינה שמעל לשיש שיירה של נמלים שחורות, לוקחת מרסס ומשמידה אותם. חושבת שיש לנקות את הנמלים המתות, ואף מתחילה לנקות, כאשר מופיעה מישהי שמתברר שהיא העוזרת, ואני אומרת לה לנקות את המטבח. היא מראה לי את בית ההורים החדש, שיש בו הרבה חדרים, וגם לה עצמה יש חדר משלה. מראה לי עוד חדרים, ואני מאוד מתפלאה (להורי היתה דירה קטנה ולא היתה להם עוזרת מעולם), ומתפעלת מהדירה הגדולה". סוף חלום.

רוצה לומר שבמודעות איני מרגישה כל משיכה ארוטית למטופל זה, וחלום זה הפתיע אותי מאוד. חשבתי על בית הורי כמיצג את מקור המשאלות האינצסטואוזיות מצד אחד ואת המצפון ומקור האיסורים מצד שני. הדירה הגדולה שלהם? אולי שיש להם הרבה יותר כוח והשפעה עדין בלא מודע, הרבה יותר ממה שחשבתי. העוזרת? האם היא סוג של מתווכת שמיצגת את העצמי? שכן, כפי שאנו יודעים מיונג, מאחורי הצל יכול להסתתר העצמי. בודאי שאפשר לחשוב על פירושים רבים ושונים לחלום זה שלי, אך אין זה מענייננו היום. מה שהיה לי ברור לגמרי הוא שהנמלים השחורות מיצגות צד צילי שלי.

חלום זה הוביל אותי לצד הצילי של המטפל בטמנוס הטיפולי, וביחוד לקאונטרטרנספרנס ארוטי שיכול להיות מנוצל לרעה.

מכאן המרחק לא היה רב לצל של יונג עצמו כפי שהתגלה בקשר עם סבינה שפילריין, שגם הוא התאהב עמוקות במטופלת מבריקה שלו, כמו הפרופסור מהחלום שלי באסיסטנטית המבריקה שלו. ואם תשאלו מה כבר אפשר לחדש בפרשה זו, אני מקווה שתראו שאפשר...

אך לפני שנכנס לפרשה זו בצורה יותר מפורטת, עם דגש על נושא ההרצאה שלי היום – הצל במרחב הטיפולי, אני רוצה לומר שאחרי קריאה דקדקנית של המקורות, אני רואה בפרשה זו קודם לכל סיפור אהבה מרגש, טרגי מהרבה בחינות, של שני ניגודים – יונג הרופא הצעיר האמביציוזי, השוויצרי הבורגני והנוצרי כמובן, לבין סבינה הנערה הרוסיה, היהודיה, עם נפש סוערת כאילו היתה דמות מאחד הרומנים של דוסטויבסקי. רק שיונג היה המטפל שלה!

המקורות המהימנים שמהם ניתן ללמוד על הפרשה והרצאתי זו מבוססת עליהם הם: ראשית, המכתבים של פרויד ויונג שהתפרסמו [3]. שנית, ספרו הנודע של האנליטיקאי האיטלקי אלדו קארוֹטֵנוּטוֹ – "סמטריה סודית" סבינה שפילריין בין יונג לפרויד [4], ספר שבו נחשפה ברבים כל הפרשה שכולל יומנים ומכתבים.

שלישית, ה- Journal of Analytical Psychology הוציא מהדורה מיוחדת בשנת 2001 [5] שהוקדשה כולה לסיפור של סבינה שפילריין.

אקדים ואומר שאני יכולה להביא רק מעט משפע החומר במקורות, בעיקר אנסה להתרכז במודעות של יונג לצל שלו כפי שפגש בקשר עם סבינה. במכתבים וביומנים אישיים אנו פוגשים את האדם כמות שהוא על צלו. אנסה גם להביא את החומר לא מההיבט הרכילותי והסנסציוני, אם כי זה לא קל. כמו כן, הקטעים שאצטט מהמכתבים הם בתרגום חופשי שלי.

ובכן, כמה מילים על סבינה שפילריין. היא נולדה ברוסטוב על הדון ברוסיה ב- 1885 (צעירה מיונג ב- 10 שנים), בת בכורה למשפחה יהודית אמידה. היא הגיעה לאשפוז כפוי בבי"ח הפסיכיאטרי ברגהולצלי בציריך באוגוסט 1904 בהיותה בת 19, עקב מה שאובחן בזמנו ע"י יונג כפסיכוזה היסטרית.

יונג עבד בביה"ח כרופא צעיר, בן 29, והחל לטפל בה בשיטה של פרויד, זאת הרבה לפני שהיה בקשר עם פרויד ואת שיטתו למד רק מקריאת ספריו. סבינה היתה כנראה המטופלת הראשונה שיונג טיפל בה בפסיכואנליזה, באופן אינטנסיבי יום יומי עד שחרורה ביוני 1905 (תשעה וחצי חודשים) במצב טוב, כשהיא "נרפאה", עד כדי כך שיכולה היתה להתחיל את למודי הרפואה שלה באוניברסיטת ציריך באביב 1905. אחרי שחרורה מביה"ח יונג המשיך לטפל בה כפצינטית חוץ עוד כ- 4 שנים.

כבר ב- 1905 כותב יונג מכתב הפניה לפרויד, לפי בקשת האם, שבו מביע מוכנות להעביר את סבינה למטפל אחר, שכן "לרוע המזל, במהלך הטיפול הפצינטית התאהבה בי" הוא כותב [5, עמ' 69]. באותו מכתב הוא מתאר את מהלך המחלה של סבינה וכיצד עבד עמה בשיטתו של פרויד בצורה מקצועית, אך גם עם שיפוט אישי, לגמרי לא מקצועי, כאשר הוא כותב "יש באופיה קשיחות לב וחוסר הגיון והיא חסרת כל תחושה לגבי התנהגות של דרך ארץ או הגינות, אך חלק גדול מזה יש ליחס למוזרויות שבאופי הרוסי" [5, עמ' 69]. המכתב הזה לא הגיע מעולם לידיו של פרויד.

יונג לא רק שלא העביר אותה למטפל אחר, אלא המשיך לטפל בה עוד כמה שנים, שבמהלכם נכנס לקשר אינטימי עמה. לפרויד סבינה הגיעה שנים לאחר מכן, לא כפצינטית אלא כפסיכיאטרית להכשרה פסיכואנליטית, למגינת לבו של יונג, שראה בכך מן הבגידה בו.

בקריאה ביומנים של סבינה, פוגשים באהבתה העמוקה ליונג, שקוראת לו בכל השנים "חברי" (my friend""), ההתלבטות עם רגשי אשם שגורמת לה עובדת היותו נשוי עם ילדים. היא כותבת לו במכתב "לגזול מהילדים את אביהם?... לא עולה בדעתי לרצות בך כבעל ולגנוב אותך ממשפחתך" [4 , עמ' 45]

עולה הצורך האדיר שלה להיות יחודית ומיוחדת עבורו, היסורים והסבל שגורמות לה השמועות על נשים אחרות בחייו, חוסר הקונסיסטנטיות שלו ביחס אליה – לעתים קרוב, אוהב, משתפה ביומן האישי שלו, ולעתים קר ומנוכר. הגעגוע העמוק שלה לילד ממנו, ילד ששמו יהיה זיגפריד כמיצג את האהבה של שניהם לואגנר וכמסמל האיחוד בין היהודיה והנוצרי.

קשר האהבה אליו כגבר הראשון שאהבה וידעה, שליחסים האינטימיים עמו קוראת ביומניה "שירה" (poetry""). אך יש גם קטעים של כעס, עם פקפוק ושפוט באשר למוסריות של יונג בהתנהגותו כלפיה וכלפי משפחתה.

אין ספק שיונג נתפס לאהבתה מלאת הלהט והתשוקה של סבינה. במכתביו אליה בשנים הראשונות, בולטת החיבה העמוקה, הפמילריות והקרבה, כאשר פונה אליה כ- "my dear", הרבה מהם כדי לקבוע עמה מפגשים. במכתב מרגש מ- 1908 בהיותו בן 33 הוא כותב: "אני מתחרט על כל כך הרבה. מתחרט על חולשתי והקללה של הגורל שמאימת עלי. אני פוחד על עבודתי, על משימת חיי... אני שצריך להיות מגדל של כוח להרבה אנשים חלשים, החלש מכולם... האם תסלחי לי על מי שאני? שפגעתי בך בהיותי כזה השוכח את ההתחיבויות שלי כלפיך כרופא? האם תביני שאני אחד מבני האדם החלשים ביותר והבלתי יציבים? והאם לעולם לא תנקמי בי על כך... אינני יכול לחיות ללא חדוות האהבה, אהבה סוערת, משתנה תדיר... כאשר אהבה כלפי אשה מתעוררת בי, הדבר הראשון שהנני חש זה חרטה, רחמים על האשה המסכנה שחולמת על נאמנות נצחית ודברים בלתי אפשריים אחרים ואשר נידונה להתפכחות מכאיבה מחלומותיה אלו... תני לי חזרה משהו מהאהבה הסבלנות וחוסר האנוכיות שיכולתי לתת לך בזמן מחלתך. עתה אני חולה..." [5, עמ' 177]

קשר המכתבים בין יונג וסבינה נמשך עוד שנים רבות, כאשר הוא הופך לקשר יותר ויותר פורמלי (עתה הוא פונה אליה "dear doctor"), על סוגיות תיאורטיות ולא אישיות, כאשר מצד יונג ניכרת הערכה עמוקה ליכולותיה האינטלקטואליות היוצאות דופן של סבינה, ומצד שני וכחנות וציניות על היותה פסיכואנליטיקאית.

ואמנם סבינה לאחר גמר לימודיה לרפואה ב- 1911 עברה לוינה והצטרפה לקבוצה של פרויד שנפגשה כל יום רביעי, שם אחרי הכשרה קצרה התקבלה כפסיכואנליטיקאית מן המנין. ב- 1912 כתבה את מאמרה המפורסם על יצר ההרסנות והמוות, שהשפיע תאורטית על פרויד ומושג יצר המוות שלו, ועל יונג ומושג הצל שלו. נראה שהיתה מחוברת לתכנים של צל, הן פרסונלי והן ארכיטיפלי, לפני שני החלוצים הגדולים – פרויד ויונג, ואף עוררה את הצל בשניהם, כפי שנראה בהמשך.

סבינה שפילריין כתבה עוד מאמרים רבים שהתפרסמו, והיתה בין הנשים החלוצות של הפסיכואנליזה. לאחר שעברה לגור בכמה ערים בגרמניה ובשוויץ, ואף התחתנה וילדה בת, חזרה ב- 1923 לרוסיה, לעיר הולדתה (אגב, היא היתה האנליטיקאית של ג'אן פיאזה). המשיכה להיות פעילה מבחינה מקצועית, בעיקר עם ילדים. ב- 1941 כאשר נכנסו הנאצים לעירה שלה, נרצחה יחד עם יהודים רבים בבית הכנסת המקומי.

נחזור לספור של יונג וסבינה. ב- 1909 פורץ הסקנדל סביב הפרשה, לאחר שאמה של סבינה מקבלת מכתב אנונימי על הרומן בין בתה למטפל שלה – יונג (כנראה מאשתו של יונג), אזי יונג בורח מהקשר עמה (שלא כמו המטופל שלי מהחלום שהיה מוכן לוותר על המשרה שלו במכון וגם על משפחתו, למען אהבתו לאסיסטנטית), וכותב לאם שהקשר לו עם בתה עבר לקשר של חברות, מכיון שלא קיבל כסף על שעות הטיפול. וכך הוא כותב: "... אם את רוצה שאדבוק בתפקידי כרופא, עליך לשלם לי תשלום הולם על הטרחה שלי, בדרך זו תהיי לגמרי בטוחה שאכבד את תפקידי כרופא בכל הנסיבות. מצד שני, כחבר של בתך יש להשאיר את הדברים לידי הגורל... התעריף שלי הוא 10 פרנק לשעת טיפול..." [4, עמ' 94]. על כך סבינה כותבת לפרויד שהוריה אמנם לא שלמו מכיון שחשבו שאין הוא יכול לטפל באופן פרטי בהיותו בתפקיד בביה"ח, אך שלחו לו בתמורה מתנות [4, עמ'95].

אנו יודעים שסביב כסף יכולות לעלות בעיות של צל לא פחות מאשר סביב מיניות, ואולי אף אספקט זה של הצל מביש יותר. האם אתם זוכרים את ספורו של המטפל מרשל סטריידר אשר התפתה להשקיע סכום גדול מכספו בעסק של מטופל שלו, מטופל אשר התברר כנוכל שברח אם הכסף? כן, זו דוגמא פיקטיבית מהרומן של ארווין יאלום "על הספה" [6]. היכן ניתן למצוא דוגמא מציאותית? איזה מטפל יעיז לגלות אספקט צילי שלו הנוגע לכסף?

שניהם, הן יונג והן סבינה, פונים במכתבים לפרויד בבקשה של יעוץ ותיווך. יונג כותב לראשונה לפרויד במרץ 1909 [3], כאשר הוא מטיל את עיקר האשמה על המטופלת סבינה. מספר כיצד טיפל בה במסירות וכיצד הקימה סקנדל, לאחר שלא הסכים לתת לה את הילד שכה רצתה. הוא כותב: "... אתה יודע איך זה, השטן יכול להשתמש אף בדברים הטובים ביותר ליצור לכלוך(filth)... בינתיים למדתי כמות בלתי מבוטלת של חוכמת נישואין, שכן עד כה לא היתה לי ידיעה מספקת על המרכיבים הפוליגמיים של עצמי על אף אנליזה עצמית" [3, עמ' 139]. במכתב מיוני 1909 הוא כותב: "... היא כמובן תכננה באופן סיסטמתי את הפתוי שלי... עתה היא מחפשת נקמה" [3, עמ' 150], ומבקש מפרויד לתווך בינו לבינה. מי בדרך כלל פוחד מנקמה, אם לא האדם שמודע שעשה מעשה שלא יעשה? ואמנם יונג, לאחר שהבין שלא סבינה היא זו שהפיצה את השמועה על הרומן שלהם, מוכן להכיר בחלקו בפרשה.

הוא כותב לפרויד "... תפוס באשליה שלי שאני הייתי הקורבן של הפיתויים המיניים של הפצינטית שלי כתבתי לאמה (המכתב שהזכרתי)... פעולתי היתה מעשה של נוכלות (knavery) שאני באי רצון מתוודה בפניך כאבי... אני מבקש את סליחתך פעמים רבות, מכיון שהיתה זו טיפשותי שהכניסה אותי לסבך הזה..." [3, עמ' 155]

האם ניתן לומר שיונג היה מודע לכך שפגש את הצל של עצמו בסיפור הזה עם סבינה? האם הבין שהשטן שעליו מדבר במכתביו לפרויד הוא הצל הזה שלו? במידה מסוימת. האם לקח אחריות? לדעתי עשה זאת באופן חלקי ע"י שני דברים: האחד, בכך שהמשיך בקשר הידידות עם סבינה עוד שנים לאחר סיום הרומן ביניהם, מה שהיה בשבילה מאוד משמעותי. ושנים, תהליך האינדיבידואציה שעשה הוא עצמו, שאפשר לו לאחר כמעט 40 שנה לכתוב את אחד מהכתבים המרשימים והבוגרים שלו – "הפסיכולוגיה של הטרנספרנס" [7]. על כך ארחיב בהמשך.

ברונו בטלהיים [4] בהקדמה לספרו של קארוֹטֵנוּטוֹ רואה את ההתנהגות של יונג כחסרת יושר ושערוריתית. יחד עם זאת, הוא סבור שבאמצעות הקשר עם סבינה פגש יונג את האנימה שלו והצל של עצמו, מה שעזר לו לפתח את שני המושגים האלו שהפכו למרכזיים בתאוריה שלו. כמו כן, אל לנו לשכוח שהוא הצליח לרפאה.

ואיך פרויד הגיב למכתבים של יונג ושל סבינה בפרשת הקשר ביניהם? ובכן, בהתחלה הוא עומד לצד יונג, ידידו והקולגה שלו. הוא מודיע ליונג במכתב מיוני 1909 שכתב לסבינה שכל מה שקרה זה באחריותה, ולסבינה הוא מציע שמוטב שתדחיק את רגשותיה ותמחק אותם בלי התערבות של אדם שלישי מבחוץ [4, עמ' 114]. אך לאחר הסכסוך שלו עם יונג וניתוק הקשר עמו ב- 1913, הוא כותב לה: "יחסי האישיים עם הגבור הגרמני שלך בהחלט הדרדרו. התנהגותו היתה יותר מדי רעה. מאז שקבלתי את מכתבך הראשון, דעתי עליו השתנתה בהרבה" [4, עמ' 118]. הוא מאיץ בה להפרד מיונג רגשית, ובמכתב אחר באותה שנה הוא כותב לה: "אנו הננו ונשאר יהודים. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יעריכו אותנו" [4, עמ' 121]. ניתן לומר שאף הצל של פרויד התעורר בתגובה לסיפור סבינה, בהגיבו כל פעם בהתאם לאינטרס האישי של עצמו ולא בהתאם לאתיקה של טיפול.

בנסיון להבין את התנהגותו הבלתי אתית של יונג בפרשה זו, אומר קארוֹטֵנוּטוֹ שיש לקחת בחשבון את גילו הצעיר (כזכור, כשהחל לטפל בסבינה בברגהולצלי היה יונג בן 29!), חוסר הנסיון שלו, היותו בעצמו במצב רגשי שביר באותה תקופה, ומעל לכל שהוא עצמו לא עבר אנליזה ובודאי לא קיבל הדרכה על הטיפול בסבינה. אין אנו יודעים כמה היה ידוע ליונג באותו זמן על תופעת הטרנספרנס. לדעת קארוֹטֵנוּטוֹ שניהם, סבינה ויונג, נכנסו למצב של טרנספרנס וקאונטרטרנספרנס פסיכוטי, ובכך הוא מתכוון שאיבדו את המימד הסימבולי של הסיטואציה הטיפולית. אנו יודעים שיש מטופלים שעוצמת הטרנספרנס שלהם "מדביקה" את המטפל, מטלטלת אותו עמוקות ומשנה את גורלו.

ואם אנו מדברים על המימד הסימבולי של הטרנספרנס והקאונטרטנספרנס – מי יותר מיונג עצמו, לאחר כ- 40 שנה מהסיפור עם סבינה, כשהוא כבר מטפל מבוגר ומנוסה, מביא את המימד הסמבולי של הטיפול הנפשי לצורתו המפותחת ביותר בחיבור הגדול שלו על הפסיכולוגיה של הטרנספרנס? אנו רואים פה תהליך של "סובלימציה" במושגים פסיכואנליטיים, או "תהליך אינדיבידואציה" במושגים אנליטיים, יוצא מן הכלל שיונג עצמו עבר.

זהו מעשה מדהים, ויכול להראות מוזר ביותר, לקחת סריה של תמונות על אופוס אלכימי (הרוזריום) ולישמו באופן סימבולי לאופוס הפסיכותרפי (אפילו שלנו, כמטפלים יונגיאניים, יכול להראות טבעי), תמונות שבחלקן מאוד ארוטיות אם לא פורנוגרפיות. זה מה שיונג עשה בספרו "הפסיכולוגיה של הטרנספרנס". להזכירכם, בתמונה השלישית המלך והמלכה עומדים אחד מול השני ערומים, כפי שהם באמת ללא פרסונה כאשר נחשף גם הצד של הצל, ובתמונה הרביעית נכנסים שניהם ערומים לאמבט משותף – מה שמבטא את מידת האינטימיות הרבה הנוצרת בין המטפל והמטופלת שמסומלים כאן ע"י המלך והמלכה. בפרק על הקוניוקציו מופיעות שתי תמונות מאוד ארוטיות – האחת של המלך והמלכה באקט של הזדווגות, והשניה של שניהם באותו אקט, הפעם עם כנפיים. הכנפיים בתמונה השניה מיצגות בצורה סימבולית את הפיכתם של שני הפרטנרים לישויות רוחניות. שכן, "האיחוד ברמה הביולוגית הוא סימבול לאיחוד הניגודים ברמה הגבוהה ביותר" [7, 460 par.) כותב יונג הבוגר. כאן יכול יונג להתייחס לאלמנט הארוטי בקשר הטיפולי כשאיפה של המטפל והמטופל לאיחוד הניגודים (בין האגו לאנימה ולאנימוס, בין האגו לצל), איחוד שמבטא את הדחף האנושי להגיע לשלמות.

ובאשר לצל, האם שמתם לב איזה מקום נכבד תופס הדיון על הצל בספרו זה של יונג? לא במקרה. הצל שהוא חלק אינטגרלי של עבודת האלכימאי, כמו גם של הפסיכותרפיסט, ובשפתו של יונג "... הצל השחור שכל אחד נושא בתוכו, האספקט הנחות ועל כן המוסתר באישיות, החולשה שהולכת עם כל עוצמה, הלילה שמגיע אחרי כל יום, הרוע בכל דבר טוב" [7, 420par. )

תוכניתי המקורית היתה להביא בהרצאה זו גם אספקטים ציליים אחרים מזה הארוטי, שיכולים להתעורר במרחב הטיפולי.

כמו למשך הצל כצד המוזנח, הנחות והמודחק של המטפל. הרולד סירלס [8] באסופה של מאמרים משנות ה- 50 של המאה הקודמת על סכיזופרניה, מספר באומץ לב נדיר על התאהבות שלו במטופל סכיזוכפרן הומוסקסואל מאד ירוד ומוזנח, ומנתח זאת במונחים של אהבה אדיפלית. מנקודת ראות יונגיאנית, אנו יכולים לראות בדוגמא זו נסיון של נפשו של המטפל להתחבר לצד המוזנח של עצמו, ואולי אף ההומוסקסואלי.

אדולף גוגנבויל-קרייג בספרו הנודע "כוח במקצועות הטיפוליים" [9] כותב שבאופן עקרוני, כפי שאנו יודעים מהתאוריה של יונג, ככל שאנו המטפלים מנסים לשמור על עמדה מוארת ומודעת, יש קונסטלציה בלא מודע של ההיפך – של הצל. ביחוד הצל של המטפל כשרלטן ונביא שקר, כתגובה להשלכות המטופל של דמות גואל וקוסם על המטפל, שיפתור לו את כל בעיותיו בחיים, והזדהות המטפל עם השלכות אלו.

מוריי שטיין במאמרו "כוח, שמאניזם ומאיוטיקס בקאונטרטרנספרנס" [10], כותב על האפשרות של קונסטלציה צילית של כוח אצל המטפל. לעתים קרובות, הוא כותב, דוקא אצל מטפלים שעובדים באופן מודע ב"מודל של ארוס". לא מפתיע, שכן הכוח והאהבה הם ניגודים קומפלמנטריים. אך אם מצביעים ל"אנליסט ארוס" על עמדה של כוח שהוא נוקט, הוא יכול להיות לגמרי מופתע ודפנסיבי. מי לא מכיר דפוס זה מעצמו או מקולגות במקצוע שלנו? ולא רק בהקשר של כוח כצד צילי.

שני האנליטיקאים היונגיאניים שהזכרתי גוגנבויל-קרייג ומוריי שטיין, מדגישים את השפעת הגומלין בין הצל של המטופל וזה של המטפל, וכיצד הם מעוררים אחד את השני. הצורך להביא למודעות בטיפול את "המשחק" בין שני הקומפלקסים של הצל, כאשר כל אחד לוקח אחריות על הצל של עצמו.

הבאתי את האספקטים השונים האלו של הצל בקיצור נמרץ, מפאת קוצר הזמן שניתן להרצאה. אך מודה שנשביתי בסיפור של יונג וסבינה, לאחר החלום שלי שספרתי בתחילת ההרצאה, והקריאה ביומנים ובמכתבים של השנים, ועל כן הקדשתי הרבה מהרצאתי לסיפור זה. אני מסכימה עם גוגנבויל-קרייג שכותב בספרו שהזכרתי: "פסיכותרפיה היא בניתוח האחרון פעילות ארוטית" [9, עמ' 66]

שתי הערות לסיום:

האחת – המושג היונגיאני של צל הוא רחב הרבה יותר ומעמיק, לדעתי, מכל מושג אחר על האלמנטים השליליים שמתעוררים במרחב הטיפולי, כמו התנגדות, תוקפנות, אינצסט, פסיכופתיה וכדומה. ויותר מזה, בהיותו ארכיטיפלי הוא מבטא את ההכרח האינהרנטי בטבע האנושי להתעוררותו. במודעות אליו ובאינטגרציה שלו הוא מהווה הזדמנות לחיבור לחלקים מודחקים של העצמי, ובכך להגיע להרחבה וליתר שלמות של האישיות, הן של המטופל והן של המטפל.

השניה – התחלתי את הרצאתי זו עם הצד הצילי, הפסיכופתי של המטופלים, ומצאתי עצמי מדברת כל ההרצאה על הצד הזה של המטפלים. זה בודאי לא במקרה. בשם ההרצאה "של מי הצל הזה לעזאזל", טמון קשר הגומלין בין הצל של המטופל וזה של המטפל, עד כי לעתים קשה באמת לדעת של מי הצל. התשובה שניתנה בהרצאה זו היא שהצל במרחב הטיפולי שעלינו להאיר עליו בזרקור הוא של המטפל, שכן האחריות על שמירת המרחב הזה כטמנוס מרפא מוטלת על המטפל! המילה "לעזאזל" באה להצביע על האמוציות העזות שקומפלקס הצל יכול לעורר, כידוע לנו.

ובאשר לכך שדברתי כה רבות על הצל של יונג, כפי שהתגלה בפרשת סבינה שפילריין, אביא לסיום את המשפט עמו קארוֹטֵנוּטוֹ מסיים את ספרו: "באשר לנו, אשר פתחנו לרווחה דלתות סודיות, לא נותר דבר אלא לחיות עם יותר צניעות" [4, עמ' 214]

ביבליוגרפיה

[1] יאלום ארווין, הרפוי של שופנהאואר. עמ' 329. כנרת הוצאה לאור, 2005

[2] Hillman James, Loose Ends. Spring Publications, 1975

[3] Freud / Jung, The Freud / Jung Letters. Penguin Books, 1974

[4] Carotenuto Aldo, A Secret Symmetry. Pantheon Books, New York, 1982

[5] The Journal of Analytical Psychology. Vol. 46, No.1 January 2001

[6] יאלום ארווין, על הספה. עם עובד, 1997

[7] Jung C.G., The Psychology of the Transference. In vol. 16, Bollingen Foundation, 1954

[8] Searles Harold, Collected Papers on Schizophrenia. International Universities Press, 1965

[9] Guggenbühl – Craig Adolf, Power in the Helping Professions. Spring Publications, 1971

[10] Stein Murray, Power, Shamanism, and Maieutics in the Contertransference. Chiron Publication, 1984

כשהקליניקה עוברת דירה

Tue, 15 Dec 2020 12:20:45 GMT

לחץ כאן למאמר המלא >

שבעת החטאים, בני הלוויה האפלים שבנפשנו (על פי ספרה של אן מגוואיר)

Tue, 15 Dec 2020 11:58:52 GMT

שבעת החטאים, בני הלוויה האפלים שבנפשנו

(על פי ספרה של אן מגוואיר).

יעל האפט

אתחיל מתוך האפילוג של הספר של אן מגוואיר, בתרגום חופשי שלי:

"בשנותיו האחרונות של יונג, כך כתב, הוא נסע לקניה ובשמורת הטבע הנקראת אתי פליינס, חווה בבהירות רבה את המשמעות הקוסמית של המודעות שניתנה לאדם. רק האדם יכול לראות את הקיום האוביקטיבי של העולם ע"י היכולת לראות, לחוש, להרגיש, להיות ער לכל אלה. שם יונג הבין את המיתוס של האנושות, והמיתוס הוא שהאדם נחוץ לשלמות הבריאה. שהוא למעשה הבורא השני של העולם, כי לולא הוא – העולם היה מתקיים ללא מודעות להיותו. המודעות היא ההכרח עבורנו להבין את הנפש ואת רוח האדם. על האדם אם כן, לחזור להיות ער לקיומה של הנשמה בנפשו וכן לחשכה המצויה שם אף היא".

לאחרונה רבו המחקרים של נוירולוגים על מקומו של המוסר והאמפטיה במוחנו. אנטוניו

דמסיו טוען שהאזור באונה הקדמית הנקרא ונטרומדיאל פריפרונטל קורטקס קשור להכרעות

מוסריות. ממצאים נוספים של חוקרי המוח מחזקים את התפיסה

שהאדם נולד עם "מצפון מוסרי" היודע להבדיל בין טוב ורע, ושבני האדם בכל העולם ניחנו בחושים זהים להגינות, לאחריות ולהכרת תודה. יתרה מכך, הפילוסוף מתיאס מהלמן טוען שהאדם הוא חיה מוסרית, ישות מוסרית (מוסף הארץ 7.9.2007) גם דניאל גולמן בספרו " אינטליגנציה חברתית" טוען, על סמך מחקרים פסיכוסוציולוגים, שקיים במוח האדם (ואף בחיות מסוימות כמו הבבונים למשל) הדחף לעזור לזולת הנמצא במצוקה. כלומר, החוש האמפטי קיים בנו כנתון מולד.

להלן תמונת המוח המוסרי ( העתק ממוסף הארץ 7.9.2007):

מוכר לנו גם הסיפור של "החסד הרומי" של ולריוס מקסימוס אודות מסירותה של אישה צעירה בשם פרו לאביה הזקן. הסיפור הזה הלהיב אמנים רבים מאד במשך דורות ועד לימינו ואנו עדים לתמונות אין ספור של אישה צעירה המניקה אדם זקן, כחוש ורעב ואסור באזיקים. תמונה וסיפור זה מהווים כמה משבעת מעשי החסד שעליהם מצווים הנוצרים הקתוליים, והם: האכלת הרעב

השקיית הצמא

אירוח הזר

הלבשת העירום

ביקור החולה

ביקור אסירים ( מתי 25:31-46)

וקבורת המת (הוספה במאה ה-13).

אם כך פני הדברים, מה קרה לחלק גדול מהאנושות. האם כולם פגועי מוח?

הילמן כתב לפני מספר שנים יחד עם מיכאל ונטורה ספר בשם "We've had a hundred years of psychotherapy and the world is getting worse" ואני תוהה, בודאי כמו רבים אחרים, מה קרה לנו, לאדם, שהגענו לשפל המדרגה האנושית. מלחמות שאינן נפסקות,

רעב, חוסר כבוד אנושי, מריבות אישיות וכלליות בשם האלוהים, הצדק, החוק וכו" וכו"... ילדים אוחזים בנשק, ילדים עם סכינים תוקפים ילדים אחרים ומורים בבתי ספר ועוד היד נטויה. הרוע משתלט בכל כעורו על כמעט כל חלקה טובה. אין לנו כנראה כיום ברירה אלא לחזור ולבדוק את ההשלכות של הרוע הזה בהתגלמותו גם בנו, ככל שהוא נחבא ממודעותנו. אבדנו, כנראה, בדרך את האיזון. משהו, כמו שנאמר, "רקוב בממלכת דנמרק" (שייקספיר).

הספר של אן מגוואיר דן בשבעת (7) החטאים הראשונים הקיימים ביקום. הם ארכאיים מאז קיים האדם והם הם הנותנים את הצורה לרוע.

אוסף שבעת החטאים מיוחס לטרטוליאן שחי במאה הששים (160) לספירה. הוא נולד בקרטגה והיה עובד אלילים שהפך להיות נוצרי. הוא האמין שהחטאים מפרידים את האדם מאלוהיו ומנשמתו.

האפיפיור גרירורי הגדול – גרגורי הראשון - קטלג את שבעת (7) החטאים כלהלן:

גאווה Pride Superbia

קנאה Covetousness Avaritia

תאווה Lust Luxuria

חמדנות Envy Invidia

זללנות (רעב יתר) Gluttony Gula

כעס Anger Ira

חוסר מעש – עצלות Sloth Accidie

תומס אקוינס דן בהם הרחבה וכן התעמק בנושא גם סנט אוגוסטין.

אן מקואיר מקטלגת את 7 החטאים כלהלן:

1. גאווה Pride

2. כעס Anger

3. קנאה Jealousy

4. חוסר מעש – עצלות Sloth

5. תאווה Lust

6. קמצנות Avarice

7. זללנות – גרגרנות נלאוכל או לדבר אחר Gluttony

והיא עורכת בדיקה פסיכולוגית מקיפה, כולל סימפטומים גופניים, של הארכטיפ הקולקטיבי של ה"צל" כפי שהוא משתקף בשבעת החטאים.

1. גאווה Pride

דנטה אליגרי נולד בשנת 1265 בפלורנס. הוא מת בשנת 1321. בספרו

Divine Comedyדנטה רואה בגאווה את החטא הגדול מבין שבעת החטאים. החוטאים הראשיים הם השטן, בריארכוס Briarcus , נמרוד וניובה.

נתחיל בבריארכוס. הוא נקרא גם בשם אגיאון Agaeon במיתוס היווני הוא היה אחד הבנים של אורנוס (שמים) וגאיה (אדמה) בעלי 300 זרועות ו50 ראשים. ציאוס קרא להם לעזור לו במלחמתו כנגד הטיטנים. הם נקראו הקאטונציריס Hecatoncheires

המסמלים כוח איתנים של הטבע המופיע ברעידות אדמה ושיטפונות. לכן כוח זה זקוק לגבולות תוחמים לבל יפרוץ לכל עבר. בריארכוס לאחר שניצח את הטיטנים התחרה בציאוס ועל כך נענש.

מצאתי בספרו של דב אלבוים – מסע בחלל הפנוי- שהוא מביא מהקבלה היהודית של עולם הספירות שמידת הגבורה תפקידה לעצור את השפע האלוהי הקיים במידת החסד ולשים לו גבולות. יחד עם זאת ספירת הגבורה נחשבת למקור הרוע. כי בעת העצירה הבולמת את השפע שבא מספירת חסד (אברהם) הופך הכוח האלוהי לכעס ולחימה ומהם נולדים כול כוחות הרוע. החשכה יוצאת מתוך האור האלוהי והיא ה"צל" של העולם, הבא לביטוי במסוגלות של כל אחד מאתנו לעשות רע. (עמ' 135-6). שורש הרע אם כך קיים באלוהים עצמו. (עמ' 149).

נמרוד הוא הצייד הנודע. היוונים קראו לו אוריון, והכנענים קראו לו בעל הדד. הוא בנם של פוסידון שחי עם ארטמיס. אפולו לא היה מרוצה מהזיווג הזה ולכן כשפעם אוריון, הוא נמרוד, שחה בים, אפולו אתגר את ארטמיס לפגוע במטרה השחורה שהופיעה בים. ארטמיס שאף פעם אינה חוטאת במטרה – הרגה את אהובה אוריון, נמרוד. בתוגתה העלתה את אוריון להיות כוכב. החטא של אוריון, נמרוד, היה שהוא חשב שהוא אל. בתנ"ך נמרוד הוא מלך אשיריה – בנה את נינוה וסומריה ושלט על בבל ושינאר. הגאווה של נמרוד הייתה בהישגיו.

ניובה Niobe הייתה המלכה של טיביס Thebes . בעלה ניגן להפליא על הלייר.Lyre

היא הייתה בתו של טנטלוס ששלט על מדינה גדולה. היו לה 14 ילדים: 7 בנים ו-7 בנות.

היא הייתה מאד גאה בהם ובמעמדה והשוותה עצמה לאלה. כארטמיס ואפולו היא לבשה זהב וברוב חוצפתה שאלה למה לא בונים לה מזבח כמו לאפולו ולארטמיס הרי אביה סעד עם ציאוס ואימה היא דיוןDion ואבי אביה הוא ציאוס עצמו. כאן היה ההיבריס. על כך נהרגו 7 הבנים. וכשהתנחמה שיש לה עוד 7 בנות – נקטלו אף הן והיא עצמה הפכה להיות אבן.

מה זה אומר מבחינה פסיכולוגית? ההיבריס הוא תוצאה של בורות וחוסר מודעות והזדהות עם העצמי Self . שיווי המשקל של הניגודים הופר, והענווה האנושית נעלמה.

ועכשיו לדמותו של השטן. השטן היה הבן הראשון והאהוב של האלוה. אך הוא ניסה להיות כמו האלוה ואף להיות במקומו ועל כך נזרק לאש הגהנום. (בספר ישעיהו בתנ"ך הוא נזכר). באנגלית יש ביטוי – גאה כמו לוציפר.

השם לוציפר למעשה שייך לפלנטה ונוס כשהוא מופיע ככוכב השחר עם הנץ השחר. הכנענים קראו לו שחר. לוציפר משמעו גם "המביא אור" על היותו כוכב השחר. תפילת שחרית היא למעשה תפילה ללוציפר. לכוכב השחר היה אח תאום, כוכב הערב שלם. מכאן המילה שלום או סלאם. ירושלים העיר או בית השלם. אנו מוצאים תאומים כמו שחר ושלם במיתוס היווני הדיאוסקורי: התאומים קסטור ופולוקס שנולדו מביצת העולם ב-לידהLeda

האחד פונה לשמים והשני למטה ושניהם פונים לשמש. יש המאמינים ששחר ושלם היו הילדים של עשרה Ashera . בזמנים קדומים עשרה הייתה מוט או עץ, אלת הטבע. בתקופה המטריארכלית היא הייתה האלה האם עשרה. ואחר כך היא הייתה בת לוויה של האלוה, וככך היא הייתה כעין רחם העולם. במיתוס הכנעני כוכב השחר ניסה למוטט את אל השמש וכעונש הוא נזרק מהשמיים במכת ברק למטה לבור הלל Helel או לעשרה, כלומר אל אמו או כלתו. אביעד קליינברג בספרו שבעת החטאים, מזכיר את הלל בן שחר, הריהו לוציפר ומצטט מספר ישעיהו י"ד 12-15 (עמ' 164).

לוציפר, מביא האור, למעשה הוא הכוח להאיר, להעלות את המודעות. אך, כשם שהניגודים תמיד קיימים ביחד הרי הוא גם יכול לגרום ליתר חוסר מודעות ולנפילה לתהום תת ההכרה, כלומר לדפרסיה. לעתים אדם לפני יצירה ולעתים גם אחרי ההצלחה נופל לדיכאון.

דמותו של לוציפר התאחדה עם דמותו של השטן. הוא מורכב הן כמביא אור – מודעות- והן מחושך של נפילה לתהום תת ההכרה. מהיבריס להיפוכו. הוא דמות צלית שבתוכו גם אור.

יונג אומר שבלעדיו לא הייתה כל הצלה. הצל וכוח הרצון הם הכרח לאקטואליזציה כל שהיא. מי שאין לו כוח רצון ויכולת לעמוד כשצריך כנגד "בוראו" איננו מסוגל לבחירה אטית.

הסמל של הגאווה הוא התרנגול. (מגואיר סוקרת את משמעות התרנגול בתרבויות השונות.)

התרנגול הוא צפור שמש סולר בירד. צפור אל הרפואה אסקליפיוס. קריאת התרנגול עם שחר מסמל בריאה מחדש . הוא קשור לאפולו, להרמס-מרקוריוס, מביא אור. מסמל עירנות, להיות על משמר כנגד משהו רע.

סוקרטס לפני מותו בקש:" הקריבו תרנגול לאסקלפיוס." יחסו זאת לכך שהוא חשב שהמוות הנו המרפא לחיים. הקרבת התרנגול, כאילו מאפשר או מבטיח לו את הכניסה לעולם האחר. כלומר, מבחינה פסיכולוגית הרי זה הקרבת ה"אגו" – הקרבת עליונותו של האגו. (עמ, 20-25 בספרה של מגואיר).

בתרבות הנורדית התרנגול מעורר מתים. התרנגול התרנגול עמד מעל לענף הגבוה של עץ החיים והעולם בשם ויטפניר התרנגול זוהר כזהב ובמיקומו זה הוא המגן והשומר על החיים. (שם).

בבודהיזם הטיבטי התרנגול הוא ללא מוסר, הוא רע. מיקומו במרכז גלגל החיים (יחד עם החזיר והנחש) כאחד משלושת הרעלים. חשיבותו היא בתאווה. יש תמיד תאווה סמויה חבויה בגאווה. התאווה להיות מעל, הטוב ביותר, הכי הכי.

באירופא, לעומת זאת, התרנגול כגאווה קשור עם כעס. כעס גאוותי.

במיתולוגיה היוונית התרנגול הופיע לעזור ללטו בלידתה את אפולו וארטמיס.

בעולם הנוצרי הוא נחשב כרוח שומרת כנגד סכנות הנשמה ותחלואי הנפש. לכן שמים תרנגול מעל לכנסיות. (שם).

הסמל האחר לגאווה הוא הראש. מקום מושב ה-מינד . האינטלקט, השכל. הוא מסמל שלטון, ידע, דעת, הנהגה ורוחניות.

הלוחמים הקלטים נחשבו לאמיצים ביותר ולכן לראשיהם היו כוחות מיוחדים לפי הרומאים. מכאן כריתת הראש של האויב והנחתו בראש החץ או המוט. אף נהגו להקריב ראשים לאל לאות תודה על הגבורה ושמירת החיים.

כשגבר מדי פעם מוציא מסרק ומעבירו על שערו הסרוק או כשאישה מסתכלת בחלונות הראווה גם כדי לראות את בבואתה. יונג אמר שהוא נמנע מלשבח משהו כשהלה הצליח במשהו מתוך האמונה שכשאדם מלא מעצמו או השגת יעד – יקרה משהו שלילי ל"הורידו" מה"סולם הגבוה".

לפי אריסטוטלס, אדם בעל סטנדרטים גבוהים של הגינות ומוסריות איננו רק מי שהוא אכן שווה ערך במעשים , אלא גם חושב עצמו כשווה ערך. הוא מחשיב את ערכו ואיננו תלוי בדעת אחרים. הכבוד האישי הוא הגורם העיקרי ולאו דווקא הידיעה האינסטינקטיבית לגבי נכונותם של דברים. (המוסר והאמפטיה מולדים באדם – לפי המחקרים האחרונים של חוקרי המוח).

תמיד יש לזכור הן את הצד השלילי והן את הצד החיובי של הסמל המיצג וכן את התופעה.

במושג גאווה כלול – אהבת עצמי, אגואיזם, התהדרות conceit , vanity - שהוא צורך האדם המחפש תדיר את הדעה הציבורית הטובה עליו והמתרברב בהצגת מעלותיו והצלחותיו שהן כאילו מעל לאחרים, וכן את ה-arrogance - ההתעלות מעל לאחר.

אגואיזם או אגוטיזם ניכר באדם שלא מקשיב לאחר, שמכניס את דעתו כל הזמן, מתבלט בהערותיו ודיבורו מלא עם "אני", "שלי" וכו...מגואיר מזכירה גם את האדם המחשיב את עצמו כטוב, כמעריך אחרים אבל שוכח מה שאחרים תרמו לו או לעסק שלו, ואיננו רגיש לזולת אלא מחשיב את הפרינציפים שלו. במקרה זה הראש הוא הסמל. אדם המחשיב עצמו לא ילך עם ראש מורכן. הראש גם מסמל מעמד. הראש כמעמד. הראש כדעות מוצקות וחוקים, מה שנקרא תפוס באנימוס animus possessed הן אצל הגבר והן אצל האישה. לעתים הגאווה מסתתרת מאחורי אדם ששם עצמו אחורה במופגן וע"י כך מושך את תשומת הלב של הסובבים. יתר ענוותנות אף הוא מצביע על גאווה נסתרת.

הסימפטומים הגופניים יכולים להתבטא, לפי מגואיר, בהרגשת מלאות בחזה, בלב, כאילו יש גיאות וכן, כפי שהוזכר, בראש – "ראש נפוח". כן ברעשים בראש, צלצולים באזניים (שלא כתוצאה של הצטננות או לאחר טיסה בהצטננות), מעט אי יציבות בהליכה, לעתים סחרחורת עד ורטיגו ומחלת גבהים.

כדוגמא, מגואיר מספרת על אדם בגיל 40 שסבל מורטיגו. בבדיקות שעשה חשדו באפילפסיה אבל התוצאות היו שליליות. הוא היה אדם שקט, לא מתרברב ועם נטייה לדכאון. סיפור חייו היה שאשתו ביום בהיר עזבה אותו. הוא נשאר עם שתי בנות. הגדולה שביניהם לקחה פיקוד ודאגה לכל הדברים כי הוא נכנס לדיכאון ולא התמצא בניהול בית. אותה בת הייתה גם ילדה מוצלחת ביותר. שלוש שנים לאחר עזיבת אשתו וכשנה לאחר שהתגרשו – הוא התחתן בשנית מבלי לדבר על כך עם בנותיו. אשתו החדשה הייתה אישה חזקה, עשירה,נאה ובעלת מקצוע. הבת עזבה את הבית ולמדה באוניברסיטה והקטנה שנשארה התמרדה בכל. האב נשלט לגמרי ע"י אשתו החדשה, אותה העריץ אם כי הרגיש שאין לו יכולת להשפיע על אשתו או אפילו להביע את רצונותיו. אז התחיל סימפטום הורטיגו.

לכאורה, היכן הגאווה? מגואיר טוענת שהאנימה שלו בדמותה של אשתו הייתה גאה ביותר וללא כל התייחסות לזולת. הוא לא דיבר עם בנותיו ולא הכין אותן לנשואיו, כן לא התייחס אליהן ולא העריך את מה שהבת הגדולה עשתה במשך שלוש שנים מאז שאשתו עזבה. בהקשר זה גם לא ברור למה אשתו עזבה. יונג טוען ש"גאווה באה לפני הנפילה".

דוגמא נוספת שמגואיר מביאה היא של אישה שלא היו לה ילדים ופחדה להביא ילדים כי היו לה מספר מחלות. לאחר טיפול בנושא – היא מצאה עצמה בהריון וילדה ילד מקסים. היא הייתה כל כך גאה בבנה עד שבא חלום. החלום הוא שהיא על צוק תלול והיא מתחילה ליפול ורק עץ בו נאחזה הציל אותה והיא התעוררה. חלום זה, לפי מגואיר, הראה על היותה בגאוות יתר על שילדה ילד ולא הייתה בענווה שהילד הוא מתת אל. ההיבריס הצלי שלה היה לגמרי לא מודע. במודע היא הייתה אדם עניו. ה"צל" שלה היה היפוכו.

השאלה היא מהו ההבדל בין דיגניטי dignity= כבוד פנימי לגאווה = כבוד חיצוני?

מגויאר מביאה דוגמא ( בספרה עמ' 26 ) : אישה בסוף החמישים לערך בעלת מוסריות יתר, סטנדרטים גבוהים של יושר והגינות נתקלת בקושי לקבל בקורת. היא תבטל כל בקורת, תשתמש בניתוח הביקורת ברציונליזציות ואינטלקטאוליזציות. לאחר פגישה עם חברה שאחרה מאד לפגישה איתה ולא נתנה כל הסבר לאחור היא חלמה: היא לבד בעיר גולה, בלילה ערפלי, כשהיא מבחינה שישנו גבר לבוש מרושל שעוקב אחריה והיא פחדה. היא חשבה שהוא בלש פרטי והתעוררה. החלום מראה צד צלי שבה – לגמרי לא מודע שהוא ההיפוך ממנה. היא לבושה בקפידה. תמיד נימוסית וקורקטית בעלת אנימוס ערכי מאד. החלום מביא צד אנימוסי לא מנומס, לבוש ברישול, מרחרח. לפי מגואיר דווקא צד צלי זה הוא כהרמס שיכול להוביל אותה להכיר בצד הגאוותני שבה המתחבא מאחורי ה"להיות תמיד בסדר", ולהכיר שיש בה גם מזה וגם מזה.

יש קושי וסבל רב לקבל את ה"צל" שבתוכנו, ועוד יותר להכיר את ה"צל" הקולקטיבי הטמון אף הוא בנו. מגואיר טוענת בסיכום שהחטא הוא בהיותנו לא מודעים לגאווה. למשל לעתים מאחורי הסינדרום של אובססיה קומפולסיבית נמצא הצורך להיות הטוב ביותר. דבר המראה על גאווה נסתרת וההיבריס הקשור לאובססיה הקומפולסיבית יכול להיות נרציזיזים חולני שהוא כמובן גאווה מונומנטלית. הערגה לעשות את הטוב ביותר היא לגטימית בעיקרה. החטא הוא בזה שהטוב ביותר שוכח את המגבלות האנושיות.

הדמויות הארכטיפיות לגאווה: אבשלום, יואב, שאול, נבוכדנצר. ( תיאור נבוכדנצר כאב-טיפוס לגאווה בספרה של מגואיר עמ,28)

2. כעס.

כולנו מכירים כעס. אבל הכעס יכול אף הוא להיות מוסתר או מחובר לרגש אחר שבנו.

א. לכעס פנים רבות: החל מעצבנות, מרירות, נוגדנות (antagonistic) זרות, התפרצויות, נקמנות, לשון חדה, בושה ואשם.

הכעס מלווה לרוב ברגש. מגואיר מדגישה את ההבדל בין רגש כאמוציה ורגש כfeeling . (בעברית אין לנו מילה לfeeling המבוסס על ערכים רגשיים( feeling values רגש כאמוציה מלווה באפקט ויש לו השלכות פיזיולוגיות. הוא אף משפיע על הסביבה כי זו אנרגיה סוחפת. ידוע שלפעמים אפילפסיה מופיעה כביטוי לזעם וכעס.

כעס שלא בא לידי ביטוי יכול, בסופו של דבר, להביא לידי דפרסיה. ( אגב, כשבא אלי נבדק לבדיקה פסיכו-כירולוגית, בנקל ניתן לאבחן כעס לא מבוטא אפילו מוכחש כשהסימפטום הידוע לאדם הוא דיכאון או סוג של אינרציה. נראה שיותר קל לאדם לפעמים להביע דיכאון מאשר כעס.

ב. מגואיר מציינת שהעור משקף כעס לא מודע. וכן האף. אמנם האף כסמל מסמל את האינטואיציה.

מגואיר מספרת על מטופלת שלה שבאה בעקבות תחושת דפרסיה וכן בעיה פיזית. אפה היה תמיד אדום עם סוג של אקנה. לאט באנליזה התברר שחיי נישואיה לוקים בחסר. אמנם יש להם 4 ילדים מוצלחים והיא הייתה עקרת בית הדואגת לרווחת הבעל הוא מעולם לא הפגין כלפיה יחס, גם לא העניק לה מתנות או אפילו פרח. לעומת זאת הוא העריץ את ילדיו ולהם נתן מתנות בשפע. היא פתחה קנאה בילדיה הזוכים ליחס ועל כך התייסרה מאד. אפה האדום הווה את האינטואיציה הלא מודעת שלה שמשהו בנישואין לא עובד ושהיא מפתחת כעס רב, לא מודע לה, כלפי בעלה. הבעיה איננה רגשי האשם כלפי ילדיה אלא כעסה המוסתר כלפי בעלה. כשהייתה מוכנה להכיר בכעסה הסימפטומים לאט נעלמו.

ככול שמתעלמים מהכעס כן אברים נוספים בגוף מגיבים. בעיות בעמוד השדרה והשרירים musculo-skletal system , וכן בעיות במחזור הדם יכולות להצביע על כעס לא מודע. אברים נוספים הקשורים לכעס לא מודע הם: סגירת עצמות הלסת, חריקת שיניים בלילות, דלקת של הלשון, קושי בבליעה, גרון צרוד וכואב, בחילות, שלשול, טחורים, קוליטיס אפנדציט, דיברטיקוליטיס ומה שהיום מכנים המעי העצבני irritable bowel syndrome.

אנשים הסובלים מאפילפטציה ידועים כבעלי התפרצויות בלתי צפויות.

מגואיר מביאה דוגמא של כעס לא מודע שמתבטא בתופעה פיזית. אישה באה אליה לטיפול במחלת עור הנקראת Chronic Lupus Erythematosus המתבטאת בקרחת באמצע הראש שבאה בעקבות מחלת העור הקשה. היא ספרה למגואיר חלום שהבעית אותה. בחלום הרופא הרגיל שלה ניסה לקחת את חומה ע"י הכנסת טרמומטר לתוך גרונה ודחף אותו כל כך עמוק עד שכמעט חנק אותה. החלום הזה הביא את מגואיר להציע לאישה טיפול נפשי במקום טיפול בבעיית העור. במשך האנליזה הסתבר שבעיית מחלת העור פרצה לאחר שהתברר לה שבעלה בוגד בה ובגד בה עוד בתקופת ירח הדבש. לאחר מכן נכנסה לדיכאון. מתוך חלומות נוספים הסתמן בתוכה אנימוס אכזרי ששלט בה. והוא זה בהשלכה על הגברים בחייה הביא אותה להתחתן ולהיות שבוייה בידי בעל בוגדני ורופא שכמעט הרג אותה. במודע היא הייתה אישה נעימה ונוצריה בגישתה. קשה היה לה לקבל את הצד הלא מודע של האנימוס שלה, ששלט בה ולא אפשר לצד הנשי האינסטינקטיבי לפעול. האנימוס שלה המשיך להתעלל בה על ידי רגשי האשם שהיו לה על המחשבות הקשות שעלו בה כלפי בעלה.

דוגמא נוספת מגואיר מביאה של אישה בגיל העמידה מאד נעימה שלא יכלה לומר "לא" לאף אחד. היא לקחה על עצמה משימות שהתבקשה ע"י אחרים גם כשקשה היה לה בטענה שזו חובתה. היא סבלה מבעיית המעי העצבני ובעיות במעיים. היא סיפרה על חלום מאד ברור: בחדר של ילדה בת 3 או 4 הנמצאת בעריסה או במיטה הילדה בוכה וצועקת מכעס. מחזיקה במיטה ומכה בכר עד כדי כך שכל הנוצות מתעופפות ונכנסות גם לעיניה ולפיה. והיא בוכה ומהבכי יצאו גם נוצות שמלאו את האוויר. כשהמטופלת התעוררה היא חשה כמעט נחנקת ושהדמעות היו שלה.

הנוצה מסמלת בעצם קלותה וחוסר המסה שלה את האמת. מאטMaat האלה המצרית מסמלת אמת והסמל שלה היה נוצה. ניתן לומר שמהטופלת כמעט נחנקה מהאמת. בתוכה הייתה ילדה קטנה סובלת וכועסת. חינכו אותה להישמע לכל דרישה מההורים ולציית להם. היא בבגרותה המשיכה להישמע ולציית לכל דרישה.

מגואיר מזכירה את האל ווטאן Wotan כאל הכעס אך בו בעת הוא גם האל של האינספירציה הפיוטית. ווטאן Wotan בא ממילה טאוטונית עתיקה.Wodo משמעו משוגע mad ,זועם ומתפרץ. המילה wa משמעה לנשוף blow

וזה מחבר עם ווטאן שהוא אל הרוח ומשבי האוויר.

העולם כיום אחוז כעס. אנו נתקלים בו בכבישים, בדיבור ( כל משפט שני בסרט הסופרנוס היה fuck ), בגרפיטי המשתולל בכרכים בכל העולם, ברעש, במוזיקה, ביחסים בין אנשים ואומות, באיומים, בטרור. כולנו קורבנות הכעס הארכיטיפלי שהשתלט על כולנו ועל העולם. כולנו לכודים בכעס על הזולת, הממשלה, ה"אחר", הערבי או הישראלי, האיסלמי, הנוצרי , היהודי. זה כמו אפידמיה התופסת את התושבים ההולכים שבי אחר הצהרות הכעס והשנאה ושלילת ה"אחר".

לבסוף אביא חלום של ילד מטופל אצל פסיכולוגית:" הארכיטקטורה של החלום מאד מוזרה. אח שלי רודף אחרי בין איים מלאי צמחיה הנמצאים על מים וגם צפים באוויר ובמרכז יש מגדל עם תקרה ענקית. אנחנו קופצים מאי לאי והוא כל הזמן רודף אחרי. עולה ויורד במגדל וכל הזמן רודף אחרי. אם אני אעצור הוא יגיע אילי ויש לו רובה חיצים. הוא יורה עלי. בשנייה האחרונה אני מצליח להתחמק מהם. שנינו נופלים לתוך המים ואני תופס את הרובה ומכוון את הרובה איליו אך לא יכול לירות עליו. מבין שגם לא רוצה להרוג ולא יודע איך להשתמש. שנינו עוצרים. הולך אחורה ותופס מרחק. עוזב את הקשת ומתחיל לרוץ לכיוון התקרה. הוא תופס את הרובה ושוב יורה עלי. אני תופס אותו ואומר לו שאני לא יכול לברוח יותר. אנחנו עושים חלוקת טריטוריה של האיים ושל אזורים מפורזים שאסור לנו להיכנס אליהם. אבל איך שאנחנו מסתכלים ברור לנו שלא נוכל לשמור על ההסכם. בסוף אני מבין שזה לא אח שלי אבל לא יודע מי זה."

לעתים מאחורי התפרצות כעס כל שהוא נמצא העצמי ה-Self שמטרתו להביא למודעות את המגבלות של הפרט. להכיר את השלילה והכישלונות הקיימים בכל אחד מאתנו.

מגואיר מספרת על מקרה של אישה שסבלה מארטריטיס ראומתי Rheumatoid Artheritis.

האישה הייתה דתייה וכשהלכה לכנסיה חשה שהאל כועס עליה על שלא סלחה לבעלה שבגד בה לפני שחלתה. באנליזה הבינה שסך הכול היא זאת שכעסה על בעלה. מבלי להיות מודעת לכעסה זה היא חשה שהיא ה"פגועה" והקרבן. מתוך שהכעס שלה לא היה מודע הוא הופיע במחלתה. לאחר זמן קצר האישה הבריאה ותוך שנתיים חזרה לתפקוד מלא.

3. קנאה Jealousy.

הקנאה תופסת אותנו מילדות ועד זקנה. לקנאה כמה ביטויים: קנאות דתית או כמו דתית: כשאנו מקפידים היטב על הוראות או צווי דת אנו אומרים למשל "אני שומרת בקנאות על הסדר שהוסכם" או "על הצווים הדתיים" וכן על מדיטציות ופעילות כושר וכדומה.

הקנאה כביטוי לרכושנות, אובדן יחס ו/או חשיבות. זו תופעה ארכאית מאד הן בעולם החי (צמחים, חיות – כתולים, כלבים) והן באדם.

קנאה קשורה לתחרות. כשהאחר יש לו את מה שהייתי רוצה שיהיה לי, או כשהאדם שאני אוהבת או אוהב מבכר אחרת או אחר על פני ואני מקנאה באחרת או באחר הנבחר.

לקנאה שורשים עמוקים בנפש הקולקטיבית. לדעת מגואיר הקנאה היא אניגמה, כי היא הפחות ידועה משאר היצרים של האדם. יש בה סכנה במיוחד כשהיא מוסתרת או מוכחשת כי היא פוגעת הן בסובייקט והן באובייקט. לא הרבה נכתב על הקנאה, והיא פוגעת לא רק בבני אדם, אלא אנו פוגשים אותה גם בחתולים ובכלבים. היא מצביעה ישירות על תחושת אבדן יחס, חשיבות ושייכות. לרוב נוטים להסתיר את הקנאה המקננת בלב ולהכחישה.

אבל, כפי שאנו יודעים, כגודל ההכחשה כן מתעצמת היא בתת ההכרה והיא הופכת לקומפלקס.

יש להבדיל בין קנאה ל-envy, החמדנות. הקנאה שייכת למה שיש לי ואין לי רצון לוותר עליו.

ה-envy ,שייכת למה שאין לי והייתי רוצה שיהיה לי.

החמדנות היא לרוב ביטוי לכאב או לאי שביעות הרצון על שה"אחר" עולה עלי או בעל הצלחה רבה משלי, או שחייו טובים יותר מחיי שלי. החמדנות יכולה להופיע כמחשבה רעה על משהו שיש לו יותר משיש לי. בצורתו הנסתרת החיובית החמדנות מופיעה כדחף לערוך שינויים בחיי האדם. אך ככול שהוא איננו מודע – השינוי לא תמיד יהיה לטוב.

קנאה לא מודעת מתבטאת בזה שהאדם מנמיך או אף מזלזל בחשיבות ובהצלחת ה"אחר".

לדעת מגואיר, לא תמיד המודעות עוזרת לשנות רגשות אלה, ובאופן פסיכולוגי לא קל לזהות את ההבדל בין קנאה לחמדנות. קנאה לרוב איננה גלויה ולא קל להודות בה, כי זה גם מראה על פוססיביות ועל קו אופי לא נחמד. מגואיר מצטטת את סוקולוב הטוען שלא כעס ולא פחד גורמים לאדם לחוש בושה. הקנאה מעוררת בושה. כאילו היושרה האינטגריטי של האדם נפגעת כשהוא מודע לקנאה המקננת בו.

פרויד הבחין בין קנאה פתלוגית לקנאה "נורמלית" ניאורוטית. הוא הבחין בקנאה כשנאה המלווה ערך עצמי פגוע, כעס, עצב ותחושת בגידה. קנאה ניאורוטית מראה על רגישות מוגזמת ומושתתת על פרויקציה, השלכה, ורגשי אשם. קנאה פתלוגית היא דלוזיות או פרנואידיות.

במונחים יונגיאניים ניתן לומר ששתי צורות הקנאה הנן פרויקציות של ה"צל" הלא מודע של האגו .ego personality. ה"צל" , כפי שאנו יודעים, הנו הצד שהודחק ומאחר שכל דבר שאיננו מודע מושלך על ה"אחר" – הרי שאנו יכולים להכיר את ה"צל" דרך ההשלכות, הפרויקציות. (מה שהל סטון קרא disowned self.) לכן, שאנו מדברים על ה"אחר" אנו רואים את ה"צל" שלנו. כמו בחלומות ה"צל" נראה בדמות האחר המסמל את אי המודעות האישית.

יש לזכור שה"צל" איננו רק שלילי. הוא לעתים יכול להצביע דווקא על צדדים חיוביים שבנו, הלא מודעים לנו, כשבמודע אנו חיים את הצדדים השליליים שבנו.

כשאנו מודעים ל"צל" – וזה אף פעם לא קל – הוא יכול לשמש כמצת להתחדשות ולהכרח להכרת כל הצדדים שבתוכנו. כשאנו עולים על מקורו של ה"צל" ומבינים על מה הוא מושתת הרי שצעדנו צעד ראשון גדול למפגש עם העצמי.Self.

מגואיר גם כאן עוברת לסקירה מלאה של הקנאה בתרבויות שונות.

בודות בהודו

ביפן – סיפורי גנג'י של מורסאקי.

במיתולוגיה הסומרית - אגדת אדפה , ואגדת גולה .

ביהדות - סיפור גן עדן ואכילן והבל,

הקנאה במיתולוגיה היוונית:

על גבעה בהרמיוןHermione ביוון העתיקה היה מזבח להרה בבתוליה הנקראת הרה Parthenos, ועל גבעה גבוהה נוספת מחוץ לעיר היה מזבח להרה באספקט Telia ולציאוס, כי מסופר ששם פתה אותה ציאוס. שמה של הגבעה הוא Kokkyx או Kokkygia שמשמעו קוקוckoo Cu שהוא שם של ציפור. לפי האגדה ציאוס הפך לציפור זו כשפיתה את הרה. לעומת סיפור זה קרניKerenyi בספרו הרה וציאוס מסביר את הסיפור קצת אחרת: כשהרה ישבה על גבעתה היא הרשתה לקוקו – לציפור – שהייתה חצי קפואה לשבת על ברכה והיא כיסתה אותה בבגד שלבשה. אחר כך התגלה לה ציאוס ( הוא הפך להיות הציפור קוקו). מאחר ואסורים נשואים בין אח ואחות במיוחד בתקופה המטריארכלית, פנתה הרה לאימה והיא אשרה נשואים אלה. המיתוס משקף את ציאוס כפולש לעולם המטריארכלי שבו הייתה עשויה הרה לשלוט.

ציפור הקוקו מאופיינת בזה שהיא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרים שידגרו על ביציה בעוד שביציהם נזרקים החוצה. מיתוס זה משקף בצורה סימבולית את הקנאה. ככל שהקנאה איננה מודעת כן היא משתלטת על המודעות ומשבשת אותה.

הסמל של הקנאה במיתולוגיה היוונית הוא, אם כך, ציפור הקנאה – הCuckoo .

בודות Vedas ציפור הקוקו מסמלת את הנשמה האנושית לפני ואחרי האינקרנציה. הגוף . הוא כקן לנשמה. בהודו היא ציפור הקרמה אל האהבה. כן היא מביאה את גשם האביב. הקוקו מסמל בכל מקום את בוא האביב

ביפן סיפור הגנג"י של הסופרת מוראסאקי עוסק בעיקר בקנאה. שם גנג'י מת עם הישמע קריאת הקוקו. מכאן שלציפור יש קשר גם עם מוות שבא כתוצאה של קנאה לא מרוסנת. קנאה היא העדר אהבה, היא אובססיה וכארכטיפ היא יכולה למחוק את המודעות ולהביא לשיגעון. הקנאה והשיגעון קרובים מאד.

במיתולוגיה הסומרית, המקביל לציאוס הוא האל אנו Anu, משמעו גבוה או שמיים. אחד מצאצאיו הוא אל המים Enki, שמאוחר יותר נקרא אה Eh. הוא יצר את האנושות וקבל את התואר נודימודNudimmud = יוצר צורת האדם. לכל אל תפקיד. אנו שולט בשמיים ואה שולט על המים בארץ. כאל המים הייתה לו היכולת לטהר ולהזין, מהיותו נוזלי הוא היה ערמומי בנזילותו והיה לו חן מתעתע. הוא גם היה אל החכמה, הפקחות והאינטליגנטיות. כמורה וככוח מדרבן הוא היה הפטרון של הקוסמים ושימש כמפקח על העולם המאורגן על ידו.

אצל הסומרים לאלים תפקיד או שייכות לאלמנטים ולכל אלמנט ואלמנט הדינאמיות שלו והרצון המיוחד לו שיש לכבד. כמו אצל האלים היווניים כן אצל הסומרים לאלים יתרונות וחסרונות כמו אצל בני האדם. כך היו להם אהבות, שנאות, כעסים וקנאות. קנאת האלים באדם הייתה נפוצה. למרות שאה Eh תמיד התערב לטובת האדם הוא גם קנא באדם ובגלל זאת אבד האדם חיי עולם. כל זאת מתועד באגדה אדפהAdapa .

אגדת אדפה Adapa:

אה Eh יצר את אדפהAdapa שישמש דוגמא לאדם. הוא היה כהן לארידוEridu . יום אחד כשיצא לדוג בים הגדול, הרוח הדרומית נשבה בחזקה עד שכמעט הפכה את הסירה ואדפה כמעט טבע. בכעסו הוא קלל את הרוח ושבר את מעופה. מאז לא נשבה יותר הרוח הדרומית על פני היבשה. כשאנו Anu שמע על כך הוא רגז מאד והזמין את אדפה להופיע בפניו. אה בא לעזרתו של אדפה והכין אותו לפגישה. הוא אמר לו שיפגוש בשער השמיים שני אלים, את דמוזיDumuzi ואת Ningishzida, נינגישזידה ( הוא האל שכנראה אדפה הרג ע"י החלשת הרוח הדרומית.) אה יעץ לאדפה ללבוש בגדי אבלים ולהראות את צערו הרב על הנעשה למען יראו שהוא אכן מתחרט על מעשהו. הם יקבלו את חרטתו ויחייכו וגם ידברו על ליבו של אנו שיסלח לו. אנו מצידו יקבל את חרטתו ויראה אותו כאורח. הוא יזמין אותו לארוחה, ילביש אותו בגדים וייתן לו שמן למרוח על גופו. אבל אה הזהיר אותו לבל יאכל או ישתה דבר כי הלחם שיוגש לו יהיה לחם מוות, המים אף הם יהיו מי מוות. (בספרה של מגואיר עמ' 101). הכול קרה כפי ש-אה אמר. פרט לכך שאנו קבל את בקשת הסליחה והעצב של אדפה והפך את הלחם שהגיש ללחם הנותן חיים וכן המים שהגיש היו אף הם מי חיים. אדפה שלא העז לחרוג מעצותיו של אה לא אכל ולא שתה כפי ש-אה הורה לו. ועל כך אבד את חיי הנצח. יתכן ש-אה קנא באדפה על האפשרות שניתנה לו לקבל חיי נצח כמוהו. מכאן אפשר ללמוד על שני הצדדים של האל.

מגואיר מספרת בהקשר לזה על מקרה שקרה לה. מטופל שלה הצליח מאד במשהו, מעבר לכל המשוער. היא פגשה במקרה את אמו של המטופל והרשתה לעצמה לברך אותה על הצלחת בנה. האם הגיבה באמרה " לא הייתי בוחרת במקצוע הזה בכלל". – זה הראה על קנאת האם הבלתי מודעת בבנה.

גולה הייתה הפטרונית של הרפואה שריפאה מחלות והאריכה חיים. היא אלת הלידות, שומרת ומגינה על הבתים. בן לווייתה היה הכלב. . היא היוותה ניגוד לקנאתו של אה. גולה היא גם אקוואריוסAquarius הנקרא הרופא הגדול. ניתן לומר ש-גולה משקפת את העצמיSelf- שיכול להנחות אותנו לצאת ממבוכי הקנאה.

ישנה הקבלה כאן בין האגדה הסומרית לסיפור גן עדן שלנו. כל עוד אדם לא אכל מעץ הדעת הוא לא היה מודע לרוע ולהבדל בין טוב לרע. כשנוצרה חוה שניהם היו ערומים ללא בושה, כי לא ידעו מטוב ומרוע. אבל כנראה לאלוהים לא הייתה כוונה להשאירם כך כי הוא יצר את הנחש שיפתה אותם לאכול מהעץ האסור. האם האלוה רצה שלא יישארו בבורותם אלא יתחילו בתהליך המודעות? שהוא קודם כל להכיר בין טוב לרע, להכיר את הצל, להכיר את הצורך להעז לא לציית לצו האלוהי. להכיר את התאווה לכוח המביא לאינפלציה. לאלוה יש שתי פנים אם כך. (על כך כתב גם דב אלבוים בספרו) אף הוא מקנא לאדם, שמא ירצה לדמות לו. ואכן אנו רואים בימינו עד כמה האדם שואף לכך.

הקנאה המוסתרת של האדם להיות כמו אלוהים. מבחינה זו הקנאה היא גם הרצון לכוח. עם אכילת פרי עץ הדעת האדם עמד גם אל מול המוות. כשאנו עומדים מול הרוע האפשרי בתוכנו – זה כמו לעמוד מול המוות המאיים עלינו. זו חוויה קשה ביותר.

מגואיר מזכירה את סונטת קרויצר של טולסטוי כדוגמא לקנאה עיוורת והרת אסון.(עמ' 109-114)

ומה בדבר "העין הרעה" והאמונה בה? ( כשנפלתי בפעם הראשונה ואח"כ בפעם השנייה כשאישה הפילה אותי בעודה נופלת עלי – היו חברים שטענו שמשהו שם עלי"עין-רעה". אני לא חשבתי כך או האמנתי בכך, אבל משהו מזה התחיל לקנן בי). האמונה ב"עין רעה" היא ארכאית ושייכת לתת ההכרה הקולקטיבי ולצל הקולקטיבי. מתי היא אכן מופיעה, אם נניח שהיא אכן קיימת, רק כשהאדם ניתן להיחלשות, לסוגסטיה ולדעות קדומות וזה מונע ממנו לעבוד על ה"צל". מכאן התופעה של ה"לינץ". הקהל התפוס במחשבות אובססיביות ודלוזיות של "עליהום", מבלי שיעצרו ויבדקו היכן ה"צל" של עצמם שהעבירו ל"אחר", בעוד שהם בקנאות שומרים על אמונותיהם. אנשים יכולים להיות חיוביים ויעילים בחייהם פרט לדעותיהם בנושא מסוים שבו יש קיפאון ושבו מסתתר ה"צל".

עלינו להיות בעבודה תמידית על ה"צל". וזה לא קל. זה מאמץ. זה מחייב אותנו לתשומת לב למחשבותינו, רגשותינו, תגובותינו ולעירות תמידית על התנהגותינו. מגואיר טוענת שקשה מאד לטפל בבעיה כזו. על המטפל לגלות את קומפלקס הקנאה המוחבא מאחורי דעות ברורות ומוצקות והגיונות שהמטופל מביא, או שאנו מחזיקים בהם בעבודה על עצמנו.

מגואיר מביאה דוגמא של אישה שהגיעה לטיפול בעקבות קושי עם ביתה הצעירה, כלפיה חשה אהבה גדולה, היא חשה שהבת מתרחקת ממנה. האישה הייתה מאד "בסדר" בכל המובנים. הסתבר שהיא קנאה בביתה זו בצורה קשה ביותר ולא מודעת בכלל עד שהגיע חלום : המטופלת נמצאת בבית חולים. היא צעירה בחלום ולידה שוכב גבר לא מוכר. הגבר זקן, מכוער, מעוות, מסוכן ורוצח. אחרי החלום הזה המטופלת לא חזרה לטיפול. מגואיר טוענת שיתכן שהבת חשה באופן אינטואיטיבי ב"רוצח" השוכן באמה שאיננה מודעת לו ולכן היא התרחקה.

4. עצלות Sloth.

קיימת חיה בשם Sloth. היא חיה בין הענפים של עצים. היא אוחזת ביד אחת בענף וכל גופה נתלה על היד האחת כמו יתד. כשהיא יורדת לאדמה – דבר שאיננה עושה ברצון – היא בקושי זוחלת. למרות שחיה זו היא איטית וחסרת מעש ועצלה, היא יכולה בבת אחת לעבור בין הענפים במהירות מסחררת. זו חיה בודדה, לרוב יש לה גור אחד, והיא מאד שקטה. אבל אם היא מאוימת מאיזו סיבה שהיא , היא מהירה כברק.

המילה של עצלות בלטינית היאAcedia או Accidie שמשמעותו אי איכפתיות, אפטיה, חוסר עניין או תחושת קיפאון בחיים ובעבודה. זהו סוג של מלנכוליה. אדם הסובל מתסמינים אלו תמיד ימצא תירוץ על אי לקיחת עמדה או פעולה. מאחורי תופעה זו יתכן, לפי מגואיר, מרדנות ואגואיסטיות.לרוב חטא זה איננו מודע. זו התרחקות מהנשמה. זהו נזק איטי לא מודע ומאד לא בריא לנפש. מאחורי תופעה זו רובץ אי רצון למלא אחר הצרכים הבסיסיים של החיים. לא לעמול לפת לחם או לשתיה הנחוצים לגוף. זהו סימן למצב של נפילה לתהומות תת ההכרה ותמיד ימצא האדם תירוצים למה איננו נכנס לפעולה. אנו יכולים למצוא מצב זה אצל איש או אישה שנשארו לבד, מרגישים לבד ומתחילים להזניח את עצמם וסביבתם. הם מזדהים עם הזקנה, ה-Senex השלילי והם נופלים לעצלות נפשית, ל-Sloth.

כמנהגה, מגואיר סוקרת את התופעה בתרבויות שונות. בצרפת, למשל, במאה הרבעית חי סופר נזיר בשם גון קסיאן John Cassian שכתב כ-12 ספרים. בספרו ה-10 הוא כתב על הרוח אסידיי ( De Spirito Accedea) והוא מתארו כעצב או חולשה של הלב. הוא מסביר זאת כמצב שמפריד את האדם מאלוהיו.

מגואיר מביאה דוגמא של אישה בשנות השלושים שחלמה שבשעת הצהרים היא ראתה את הצל שלה מוקרן על האדמה. הצורה של הצל הייתה יפה ביותר. לפתע שמעה שלושה צלילים נהדרים. בחלום ידעה ששמעה את שירתו של פן. היא התעוררה נרגשת ונפעמת מהחלום. בחייה היומיומיים היא הייתה אינטלקטואלית מעורה באקדמיה. היא הגיעה לטיפול בגלל קושי בהחלטה להתחתן. בן זוגה היה אדם טוב אבל התחיל לשעמם אותה. במודע היא מאד רצתה להינשא, להקים בית וילדים. הדילמה שלה התחילה לאחר מות אחד מהוריה והופיעה סידרת חלומות מטרידים. החלום על הצל ושירתו של פן היוו נקודת מפנה בטיפול. המפגש עם ה"צל" היפה שלה הפר את גישתה והתנהגותה המודעת. בחייה היא לא הייתה אדם נעים, היא הייתה די קשה ולעתים קרובות רבה עם הסביבה. תמיד עמלה קשה להשגת תארים ושאפה להגיע להישגים בעולם האקדמאי. היא לא הייתה מודעת ל"צל" היפה הקיים בה ולפנימיות של נפשה. כאן רבץ ה-Sloth , האי אכפתיות. כששאלה אותה המטפלת מה המשמעות עבורה של שעת הצהרים ספרה שבילדותה בשעה זו, בעת שהותה בגן ביתה, הייתה נתקפת בעצבות עד בכי. היא מעולם לא הבינה למה. העצבות והבכי היו סימני הנפש לאינרציה הרוחנית שעומדת למלא את חייה.

במונחים יונגיאניים אפשר לומר שזה מצביע על מצב שבו האדם איננו בקשר טוב עם עולם האינסטינקטים הפנימיים ועם העצמי. לעתים,לדעת מגואיר, דפרסיה כזו מסתירה כעס לא מודע שלא עובד כקונפליקט. לעתים מסתירה דפרסיה כזו התחלה של תהליך יצירתי.

הסמל לכעס העצור המתבטא בעצלות הוא החזיר הפראי ה-Boar.. מגואיר בחקרה את המלה חזיר מבחינה אטימולוגית, מצאה שהחזיר הפראי תואם את המיתולוגיה הקלטית.(פרטים נוספים בספרה של מגואיר עמ' 127). בקיצור – החזיר, החזיר השחור מסמל ריקבון, חורבן, חורף ואינרציה. הוא סמל מאד ארכאי. החזיר הפראי מסמל גם כוחות מאגיים, כוח רוחני ספיריטואלי. הן אפולו והן סט המצרי התחפשו לחזיר הפראי. חיה זו גם קדושה להרמס, מרס וארטמיס. הוא חי לבד ביער ומחפש בתוך האדמה את פיטרית הטרוף, הכמהין.ה-טרוף מסמל את ההתגלות הפתאומית כברק. החזיר מגלה אותו. מתוך כך הוא גם עוזר באביב בניקוי העשבים כשאוספים את התבואה. החזיר הפראי הפך עם הזמן בעת הזריעה לסמל את הצמיחה החדשה על ידי מתן שירות. יחד עם זאת בעת הקציר כשמשתהים מדי התירס יכול להינזק. הרי אז הוא הופך לסמל את הקמילה והמוות. בחודש אוקטובר מתחיל הציד אחר החזיר הפראי הנמשך עד פברואר שהיא תקופת הקמילה והמוות, והעצלות והאינרציה מתגברים. לכן הוא הפך לסמל את העצלות, את ה-Sloth.

יחד עם זאת החזיר הפראי שצדים אותו מסמל את הכוח עם הוולגאריות הכרוכה בציד ועם אומץ. אכלו מבשרו כדי לקבל את האומץ שלו ואת כוחו ועוצמתו.

מגואיר מביאה דוגמא של מטופל שהיה טיפוס אקסטרורטי, מלא חן ואינטליגנטי. תמיד היה מאחר לפגישות עם תירוץ רציונלי. בחלומותיו היה תמיד משהו אפל, עצוב, דכאוני. במציאות טען שמאחר ואין לו זמן הוא איבד את חבריו. לאט לאט הוא עזב את פעילויותיו כי תמיד עיתותיו לא אפשרו זאת. גם לתיאטרון חדל ללכת כי אין לו זמן. המטפלת חשה שהיא נכנסת כל פעם לפגישה אתו למין תחושת החמצה ואכזבה. המטופל, אם כי מצא עניין בעבודה על החלומות כשסיפר אותם, הוא לא המשיך בעבודה הפנימית עליהם. הוא התנגד להתמסר לגמרי למחויבות שבעבודה הפנימית. עד שבא חלום שזעזע אותו. החלום: הוא בביתו שומע רעש. הולך לבדוק ומוצא חזיר בר ההורס את כל מה שבחדר. שניהם לרגע נפגשו והחזיר כמעט והסתער עליו אבל נסוג במפתיע והחולם התעורר. החלום הדאיג את המטפלת. חלום זה הביא בטיפול לגעת בעולם הרגש שלו שאיננו חי אבל מקבל תעצומות בתת ההכרה עד הפחדה. חלום זה פרץ את המחסום של המטופל לגעת בדברים העמוקים יותר שחיים בתת- הכרתו ולהכיר את האינרציה שנפל לתוכה.

עצלות בימינו וגם כאן בישראל מאד נפוץ אך פחות מטופל. בארץ אנו עדים לאי אכפתיות, שאננות, שפשה בקרב אנשים לגבי מה שקורה מסביבנו. חוסר אכפתיות או עייפות להרים קול, והחזיר הפנימי הנחבא משתולל בחוץ. האלימות, הגסות, חוסר הכבוד כלפי הזולת שאנו פוגשים בחוץ ולא פוצים פה אלא במסגרות פרטיות של התאוננות משותפת על הקורה אולי מחביא, מסתיר את ה"צל" הקיים בנו. איננו מתמודדים מספיק במודעות בתופעות האלה ואני חושבת שבאיזה מקום שהוא אנו נתונים לחזיר הפנימי המוצא את קורבנו ב"אחר".

יחד עם זאת, עצם הופעת החזיר בחלום של פציינט הסובל מאינרציה ואפטיה יכול לשמש מצת לשינוי בגישה לחייו ולהכניס יותר כוח ודחף לחייו.

מגואיר מצטטת את דנטה בקומדיה האלוהית שאמר ש Accidea היא אחת משבעת החטאים,שהחוטאים צריכים לעבור בטרסה הרביעית אחרי ה-כעס, הגאווה והקנאה ודנטה עצמו היה צריך להתרחץ ולהבריש עצמו בקנה סוף שקטף כדי להתנקות מהכתמים של הגהנום. קנה הסוף מסמל מצד אחד חוסר יציבות אך מאידך גם עדינות וגמישות. בנצרות הוא מסמל ענווה. קנה הסוף קשור לאדמה, למים, לאוויר ולאש – לארבעת היסודות ומתוך כך הוא מוביל לשלמות, ל-wholeness .

בימינו הנהייה אחר מצוינות, החיים הקלים, הסקס המזדמן, הסמים כולם שייכים לחטא העצלות, בו ה"צל" הקולקטיבי משפיע על העדר המאבק האישי. אנו פוגשים זאת אצל אנשים שהייתה בהם הבטחה לעתיד, אם זה בספורט, במוזיקה, בעוד מקצועות שונים שברגע מסוים הם אמרו לעצמם "אינני יכול", "אינני מספיק טוב", "קשה מדי" המונע מהם לעמוד במשימה ולהצליח. מאחורי מקרים כאלה מסתתרת, לדעת מגואיר, העצלות שתופסת את האדם והוא מונע מעצמו הצלחה באמירת "נמאס לי", "לא אכפת לי" וכדומה.

בעולם של זרות, אי שוויון, של נדידת אנשים, של עליה או הגירה, באין שפה או שייכות בקלות נסחפים לעצלות ומאשימים את המדינה, המצב, העשירים וכדומה.

על כל אחד מאתנו, על כן, לעמוד מול פרץ זה של עצלות, אסידיי, ולעבוד על אותותיו בכל אחד מאתנו – לבל יתנתק הקשר שלנו עם העצמי, הארכטיפ של השלמות, גם שלמות בתת ההכרה הקולקטיבי.

5. תאווה Lust.

התאווה מתקשרת בראש וראשונה לתאווה סקסואלית. אנו נתייחס לתאווה היכולה להביע כל ערגה שאין לה גבול. התאווה אם כן מופיעה ברצון להתפארות, לפרסטיג'ה, לכבוד, לממון, להצלחה, לאוכל, לשתייה ולמין.

מאז 1447 משתמשים באנגלית במילה Libidinous כשרוצים לתאר תאווה או אנשים הנוהים אחר התאווה. Libido או Lubido משמעו לרצות או רצוי. יונג משתמש במילה ליבידו לכל סוגי האנרגיה הפסיכולוגית המשקפת עניין או רצון, ערגה desire, ואין הוא מתכוון רק לרצון או לתאווה הסקסואלית, כפי שהפרוידיאניים נוטים לעשות. מכאן שיונג רואה בליבידו כל עמדה אנרגטית שהיא.

מגואיר פתחה פרק זה בהצגת מקרה: גבר בגיל העמידה הגיע אליה לטיפול בעקבות סימפטום שקורה לו לאחר שהיה עם אישה אחרת מאשתו. הסתבר שהוא היה בן יחיד לאם שתלטנית ואכזרית. כדי לברוח ממנה הוא התחתן מוקדם וכדי לברוח מאשתו יצר מערכות יחסים רבות עם נשים שונות, כדון ג'ואן לא מודע, אך תמיד ברח מכל אחת מהן. לטענתו, הוא אהב נשים, התעניין בהן ורץ אחריהן. הוא הביא יום אחד חלום שבו הפניס שלו ענק ועומד זקוף. לפני שסיפר את החלום היה לו מבט קר (כמו של קוברה) ואכזרי למרות שבדרך כלל היה חם ועדין. לאחר שסיפר את החלום שוב חזר המבט הקר והאכזרי. מגואיר החליטה שלא תנתח את החלום בשלב זה ואמרה לו זאת. רק לאחר מספר שנים טובות של טיפול אנליטי הסתבר שהיה לו צורך עצום,תאווה, לשלטון. היה זה סוד מוחבא מאחורי היותו מלא חן, נעים הליכות ומפגין רציונליות ורציונליזציות. היה לו צורך עצום להסביר ולנתח כל דבר. למעשה הוא היה שבוי באם הגדולה הבולעת כל ילדיה. כשבטיפול התחילו לדבר על ה-objective psyche ועולם הארכטיפים, בתחילה הוא התעניין אך לאחר זמן קצר נמאס לו. התאווה שלו לא הייתה לאישה או לנשים. הוא למעשה פחד מהן ודרך הנועם והצ'רם והפיתוי נדמה היה לו שהתגבר על הפחד, אך מיד לאחר הסקס עזב אותן עד לבואה של אישה נוספת חדשה שאף ממנה ברח לאחר הסקס. רק לאחר עבודה רבה פנימית יכול היה לעמוד מול הצד העוצמתי שהתבטא בחלום שחלם.

התאווה לכוח לעתים קרובות מאד מוסתרת. לפי מגואיר, דווקא אנשים העולים מיד על טעויותיהם של אחרים, על מגבלות ה"אחר" ומעירים על כך בשיפוט מהיר – מסתירים את התאווה לכוח שאיננו מודע להם. לעתים התאווה היא גם להזיק לאלה שברצונם לשלוט עליהם.

נשאלת השאלה מהו ההבדל או הגבול בין אמביציה לתאווה?

האמביציה הנה הערגה להשיג משהו. היא באה מהמילה בלטינית Ambitio שמשמעו ללכת סביב, כלומר הרצון להשיג משהו תהא זו דרגה או משרה המסמלת את האפשרות לכוח ולכבוד. יש לבדוק את המוטיבציה לאמביציה. מה דוחף את האדם באמביציה שלו, האם זה התאווה לשלטון, לכוחניות, או שמא זה הרצון לעשות את הטוב ביותר שהוא יכול למלא תפקידו. קיים רק צעד קטן בין אמביציה בריאה לתאווה לא נשלטת קומפולסיבית.

אותו הדין הוא לגבי תיאבון. תיאבון הוא הצורך למשהו. יש תיאבון בריא כשהגוף נזקק למזון או לשתיה או לשינה. תיאבון זה הוא חלק ממנגנון השמירה על האדם. כאן כלול גם התיאבון למין שאף הוא היום מוכר כשומר על האינדיוידום. סקס מפעיל את כל המערכות הפנימיות כולל את מחזור הדם והחמצן. כל תיאבון גדול השואף לסיפוק, כשהוא הופך להכרח –יהא זה אלכוהוליזם, סקסיזם, אוננות אובססיבית, סמים, בולימיה ואנורקסיה וכדומה היא תאווה.

מגואיר מביאה דוגמא של אישה שבאה ממשפחת פועלים עמלה. היא התחתנו מוקדם ולאחר לידת הילדים הפכה לאלכוהוליסטית שהביא אותה למיניות לא נורמטיבית. הטיפול בה הצליח והיא חזרה לתפקוד יפה ולחיים פחות או יותר הרמוניים. כשהגיעה לגיל המעבר שוב נתקפה בכפייתיות מינית של אוננות אובססיבית. בחזרה לטיפול התחילה להבין שהאנימוס הפנימי שבה היה אכזר כלפיה ודרש ממנה להישמע לו. שמאחורי הכפייתיות הזו של תאוותה המינית נמצא הצורך שלה בהתאחדות עם הרוחניות. משהבינה את הפעולה האוטונומית של הארכטיפ - יכלה להשתחרר ממנו ולמצוא אפיק נכון לצורך שלה לרוחניות.

הבה נרחיב את הדיון בתאווה בתרבויות השונות.

_ התאווה והטאואיזם:_

בספר התמורות הסיני אי ג'ינג מוזכרת תאווה כערגה שנוצרת מהמחשבות שיש לנו בנושא והעמדה שלנו כלפיהן. ועל כך נאמר: (בתרגום חפשי שלי)

הטוב ביותר הוא כמים. מים טובים לכל הדברים כי אין המים מייחלים למשהו. המים נמצאים במקום שאנשים שונאים להיות בו, דהיינו במקום הנמוך. ועל כך נאמר:

"מי שמתגבר על אנשים יש לו הכוח.

מי שמתגבר על עצמו הוא החזק.

מי שיודע שיש לו מספיק - הוא העשיר.

יש שלושה דברים יקרים שיש להחשיב כאיכותיים:

הראשון הוא - עדינות Gentleness ,

השני הוא - אמת מידה Moderation,

השלישי הוא - לא להעיז לקחת את המקום הראשון מתחת לשמיים. ענווה.

שלושת דברים טובים אלה מגבירים מצב פנימי של אינות – ריקות – שהוא חופש מערגות".

דבר נוסף לחופש פנימי זה מערגות בחיים הרי זהNon Action . ( ( Wei wo weiשמשמעו חוסר הכרח להישגים מסוימים.

_התאווה בימי הביניים_:

דנטה ב"קומדיה האלוהית", בשירה 25 של הפרגטוריה Pergatoria , עוסק בטיהור התאווה. יש לעבור במעבר צר כשצד אחד הוא אש והצד השני תהום עם רוח חמה מהאש. מתוך הרוח אפשר היה לשמוע את התפילה Summae Deus Clementia"" , זו התפילה של אלה המבקשים להיפטר מתאוותם ומכל דבר שלילי הקיים בקרבם. מדובר כאן בעיקר בתאוות המין. כשהשאיפה היא לעבור מתאווה לנזירות. שקני קצוות ללא התייחסות ארוטית.

כמה מילים על ארוס. ארוס בתחילה היה אל ב-בואציהBoeotia , וסגדו לו כשהוא אבן או פאלוס מעץ. הוא והרמס היו כמעט זהים. מאז הוא נראה בצורות שונות: כבעל כנפיים, כמעט הרמפרודיט, המחזיק פרחים וקשת וחיצים, לעתים הוא נראה כפאלוס בעל כנפיים, כילד קטן עם נחש אלוהי, או כפרפר. הוא אל האהבה והסבל האנושי הכרוך בכך ובעת ובעונה אחת הוא גם מטהר את האהבה. אם כך ארוס מכריח את האדם להיות מודע. דרך ההתמודדויות שלנו עם האהבה ומכאוביה אנו מתקדמים בדרך האינדיוידואציה. אני מצטטת משפט שאומרת מגואיר. משפט חשוב. "באהבה שאין לה גבול ואי אפשר להגדירה עד הסוף, יש הרבה עדנה, עדינות gentliness. אם אין את זה הרי שאין זו אהבה." מעט מאתנו כיום מבינים שאהבה משמעה יחס שכולו ארוס. יחסים בין בני אדם ללא ארוס אינם מראים על התייחסות אישית פנימית לא לבני אדם ואף לא לאדמה או לחפץ.

מגואיר מביאה את האגדה על מינוס-פסיפה Minos Pasiphae. מינוס חשק בפר או השור שפוסידון נתן לו כדי שיקריב אותו על מנת שיסמל את בריאתו מחדש של ה-חניך Initiant שישמש בכת המיטראית ככהן. הפר-שור שמש בתרבות האיגאית כחיה קדושה, לפני האייל. (מדובר לפני 3000-4000 שנה) וכן בכת המיטראית הוא היה זהה לכבש או העגל ה- Lamb בנצרות. הוא מסמל את כוח הבריאה והיצירה ואליו סגדו. מינוס לא הקריבו לאל כפי שנצטווה . גם אשתו פסיפה חשקה בפר-שור ואף שכבה אתו ומזיווג זה נולד המינוטאור Minotour, שהיה לא חיה ולא אדם

(לפני שנים רבות היה אצלי בטיפול איש שסבל מתחושת כישלון. הוא בכר להתבודד. לאחר עבודה רבה הוא סיפר לי ששכב עם פר ומאז הוא מתבודד. האקט שעשה היה שייך ל"צל" הלא מודע שלו, התאווה שלו לעוצמתיות שלא הייתה מודעת לו ולא מצאה לה מקום בחייו המסוגרים.

החכמים ההינדים מדברים על ארבע מטרות, שהן:

רטמה Ratma – משמעו רכוש,

קמה Kama – משמעו אמנות והנאות האהבה,

דרמה Dharma - החובות הדתיים והמוסר,

מוקסה Moksa – שחרור רוחני.

קמה הוא אל האהבה והוא מקביל לארוס היווני. הוא נושא פרח כקשת וחמישה פרחים כחיצים אותם הוא שולח לעורר אהבה בלב. קמה מסמל את הערגה, התאווה ומכאן השם של ספר התנוחות המיניות קמהסוטרא. אך ספר זה איננו רק טכניקות לתנוחות אלא הוא פריזמה להתאחדות רוחנית מלאת אהבה.

סיפור אפרודיטה שנולדה מתוך הים מהקצף של אבר מינו של אורנוס מסמלת את היציאה מהרחם הכאוטי של תת ההכרה אל צורה נשית מובהקת שיש בה מהיופי של אהבה סנסואלית אבל גם את הפוטנציאל לתאווה לא מבוקרת. פלטו הבחין בשתי פנים לאפרודיטה. אפרודיטה אורניה - Ourania Aphrodite שייצגה את הצד האינטלקטואלי של,כלומר את הרוחניות, ואפרודיטה פנדימוס Aphrodite Pandemos, - שייצגה את הצד הגופני הסנסואלי. .

אפרודיטה היא אלה יוונית. היא הפכה לרומאית על ידי לידתה את אניאס שייסד את רומא. היא ידועה גם כוונוס – בהיותה האם של ונטי שהיא ווניס, ונציה. הציפור שלה הייתה היונה, שהייתה גם הציפור של אסתרתה.

מגוואיר מספרת על מטופלת ששמעה קול בחצר ביתה. כשיצאה לברר מה הרעש מצאה יונה מתה על מתפן הדלת לגינה. היא נחרדה. בטיפול הן בררו איזה קשר יכול להיות קיים למה שקרה לחיה. היא הייתה נשואה לבעל שאהבה. הוא היה איש עסקים מצליח, מאד פרקטי ורציני אך ללא ארוס. הפונקציה השלטת בו הייתה הסנסאשון. הוא היה אדם רציונלי מאד אך בעל "צל" כבד של הצלפות לא מבוקרות (כנראה בלשון). לאחר המקרה היא החליטה לנסוע לוונציה. בוונציה ערב אחד כשטיילה להנאתה בכיכר היא פגשה בגבר צעיר בתחפושת של ימי הביניים, שברך אותה לשלום ואמר לה באיטלקית :"איזו אישה יפה" ונעלם. היא נעמדה וחשבה שראתה דמות מדמיונה. בין אם ראתה במציאות את הגבר ובין אם לא, היא לאחר מכן הרגישה לפתע נפלא. מגוואיר מוסיפה שהאישה הייתה אינטליגנטית, מצליחה אף היא בעסקים, אם טובה ואישה טובה לבעלה. אך לא קבלה חום. גם לא מאימה. כשחזרה מוננציה חלמה חלום שבו חוותה את הקור שספגה מאימה. היא הייתה תמיד באה אליה בטענות ובתלונות והמטופלת תמיד ניסתה לרצות את אימה, ואחר כך את בעלה ואת כולם. לאישה לא היה כל יחס אל עצמה ורק נהנתה כשהאחר נהנה ממנה או שמח במתנות שנתנה. התאווה לרצות את הזולת, יהא זה את אימה, בעלה, ילדיה, לקוחות ובכלל, הראה גם על אנימוס קר מרוחק ולא גמיש, ששלט במשפחתה דורות. אותו ערב בוונציה, העיר של אפרודיטה-ונוס, שלבש בגדי ימי הביניים, העמיד אותה פנים מול פנים עם כל המשתמע, ועורר את האפרודיטה שבה, אותו צד נשי סנסואלי ומתייחס וראתה כי טוב. הודות ליונה ששכבה ללא רוח חיים בגינתה – כתופעה סינכרוניסטית – יתכן שלא הייתה קורת הטרנספורמציה הזאת בה. היא נוכחה לדעת שרק אם תאהב את עצמה, שרק כשתיתן לאפרודיטה שבה לחיות ולהיות – האחרים גם יאהבו אותה. אותנו.

בחגיגות אפרודיטה בקפריסין בפפוס הקריבו אנשים בתהליך הדיוינציה, קריאת העתיד, על מזבח אחד ובמזבח השני השתמשו בבשמים. משייכים גנים וצמח הדודאים לאפרודיטה. אנו יודעים עד כמה בשמים וריחות משפיעים על כל מיני צ'קרות, ויש בשמים מיוחדים המעוררים את צ'קרת המין. בזמן הריקודים החניכים תמורת כסף למקדש קבלו צורת פאלוס ומעט מלח, לסמל את היצירה וההנאה. והמלח למען יכניס טעם לחיים, יחד עם קצת מרירות. כי תמיד נמצאת גם מרירות ביחסים הומו והטרו-סקסואליים באיזה שהוא זמן. בארגוס הקריבו חזיר לאפרודיטה לזכר אדוניס שסורס ונהרג על ידי פר פראי. מכאן בא השם אדוני, שהוא הפרטנר הגברי לאלה, ומסמל את הבושם הגברי שאף הוא מצמח הדודאים.

כיום לדעת מגואיר ולדעת רבים מאתנו, התאווה שולטת בכל. תאווה למין, לכסף, לכוח, לעוצמה, לשלטון. הארוס נעלם מיחסים, ואנו נתונים להתייחסויות נטולות ארוס, לאי התחשבות בחולשות ובפגיעות של ה"אחר", בכאב של ה"אחר", במציאות הפנימית של ה"אחר".

בסיכום, התאווה היא צורת חיים ללא מודעות שבו ה"צל" שולט. האדם איבד את שיווי המשקל, את אמת המידה, הוא איבד את האינסטינקט להגנת חייו בגלל שאיבד את הקשר לנשמתו. התאווה האפרודיטית היא למעשה התאווה לדינאמיקה של החיים. אבל, כשהיא שולטת בצידה האפל ה"צלי" היא הופכת להרס החיים. הטבע בהשתוללותו, כפי שאנו עדים לו לאחרונה, הצונאמי, רעידות האדמה, השריפות ועוד ועוד.

6. קמצנות.avarice.

Avarice משמעו ערגה מוגזמת לעושר. הסינונים ל-Acarice יהיה רכושנות, בעלות, מונופול, חמדנות עד קמצנות ואי פירגון. כל זה גורם לחוסר נדיבות, ל החזקה ב.., לחמוד, להיות אגואיסט, לא לתת, לאסוף לעצמו, גם לעשוק, להתמקח, לחשוק ולגזול מהשני.

הפסיכולוגיה של האדם החומד כסף היא לא להירתע מלהשיג את אשר הוא חומד, בין אם זה כסף או רכוש והנגזרות מכך. המטרה שלו היא שהדבר יהיה שלו. ברגע שזה שלו הוא לא ישתמש בו ואולי גם לא יסתכל עליו יותר. הקמצן החמדן יאסוף את אשר לו ולא ייפרד ממנו., מאחורי תופעה זו יכול להיות אכן פחד מפני חוסר, אי בטחון לגבי זקנה, רצון להשאיר סימן לאחר המוות או להשאיר מספיק כסף או רכוש לילדים שלו. יחד עם זאת מאחורי כל זה יתכן שקיים הרצון לכוח ולשלטון.

מגואיר מספרת על אדם עשיר מאד שסיפר איך התחיל. שהיה ילד להורים עמלים בעלי חנות קטנה, כשאביו החזיק בביצים שהציע ללקוחותיו הן נראו קטנות, כי הוא היה אדם גדול. אולם כשאמו, שהייתה קטנת מידה, החזיקה בביצים הן נראו גדולות ולכן יכלו לבקש יותר כסף עבורן.

הערצת הדברים המטריאליים שהכסף יכול לתת מראה על אבדן הנשמה, והתרחקות מהרוחניות. הכסף לעתים יכול גם לשמש כזהות האדם. ככל שהאדם הוא בעל כסף ושליטה בו הרי שהוא קיים, זו זהותו.

דנטה בקומדיה האלוהית, בדרכו בפורגטוריPurgatory , נפגש עם נשמותיהם של הקמצנים והבזבזנים. ושם הוא משווה את הקמצנות עם הזאבה הותיקה של היער.

עוד לפני כתיבת הקומדיה האלוהית, למעשה, עוד לפני הנצרות, העמים הצפוניים האמינו שסוף העולם יהיה כולו קרח. חורף נצח ירד על היקום שבסופו הזאב הנקרא סקולSkoll יאכל את השמש והחושך ירד.

הזאב, לדעת מגואיר, הוא סמל לקמצנות או חמדנות.גם במיתולוגיה האירופאית ואף ההודית יש לזאב אותה משמעות. בצידו החיובי – הזאב פקח, ערמומי ובעזרתם הוא משיג את חפצו.אבל הוא גם משתמש בגזל ובגניבה להשגת יעדו. הוא נזכר גם בתנ"ך בירמיהו ובצפניה בהקשר לקמצנות. הזאב הוא חיה קדושה לאלה הגדולה. והוא נושא את ההשלכה של ה"צל" הארכטיפי של האדם השבוי בערגות ל"אחר", לכסף, לאוכל, לתאווה, לקמצנות ולחמדנות. הקמצן הוא עבד לערגה נמוכה ולכן הוא במלתעותיו של הזאב המגלה את החמדנות הזאבית. ישנה אמירה "רעב כמו זאב".

חטא החמדנות הוא עתיק ביותר.חטא הקמצנות משתקף בסיפור מידאסMidas של אוביד

Ovid הוא פובליוס אובידוס נאסו (( Publius Ovidus Naso שנולד בשנת 43 לפני הספירה במרכז איטליה. הוא למד ברומא, התבלט בכישוריו החברתיים והמעוררים צחוק וכן בכישוריו הספרותיים. הוא כתב את ה"מטמורפוזיה". הקיסר אוגוסטוס העיף אותו מרומא , הסיבה לכך לא ידועה.) בסיפור מידאס מסופר על איכרים Phrygianשתפסו את סילנוס Silenus הסאטיר. הוא היה כבר שתיין זקן. אבל הוא למד את האל באכהוס .Bacchus האיכרים כבלו אותו בפרחים והביאוהו לפני מלך מידאס, שאף הוא למד את מסתורי הבאכהוס על ידי אורפיאוס. כשראה המלך מידאס את סילנוס והכיר שהוא היה בן הלוויה של האל באכהוס, מיד קבלו כאורח מכובד והחזירו לאל. האל מצידו שאל את המלך מה הוא יכול להעניק לו עבור פועלו להחזרת סילנוס ענה מידאס שהוא היה מבקש שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב. האל באכהוס הצטער שזו הייתה בקשתו של מידאס אבל הוא מילא אחר הבקשה. כל אשר נגע בו המלך הפך לזהב. בתחילה שמח מאד מידאס אבל אחר כך נוכח לדעת שאפילו הלחם או המים או היין או הפירות שנגע בהם הפכו לזהב. מידאס הבין שעשה טעות חמורה ושהוא עלול למות אם ימשיך כך. הוא התחנן בפני האל שירחם עליו ויבטל את המתנה כי הבין שכל העושר בעולם לא יוכל לעזור לו במצוקתו. באכהוס ביטל את המתנה והציע למידאס ללכת לנהר ולהגיע למקורו. שם עליו יהיה לטבול את ראשו וגופו במים המקציפים במקורם ועל ידי זה להיטהר.

אך אין זה סוף הסיפור. מידאס נשאר טיפש ונקלע למריבה בין אפולו ל-פן על מי מוזיקאי יותר טוב. ההר טימולוס Timolus היה השופט שקבע שאפולו עולה על פן. מידאס התנגד ועמד מול ההר (המסמל את העצמי, ה- ( Self ושיבח את פן. מיד אפולו האריך את אוזניו של מידאס כאוזני חמור. מידאס התבייש באוזניו והחביא אותן בטורבן. רק הספר שלו ידע על כך והבטיח לשמור זאת בסוד. אלא שלא יכול היה לעשות כן ולכן הוא חפר בור ולחש את הסוד של מידאס לתוך הבור. לימים גדל שם קנה (המשמש לקלרינט או לאובו). כשגדלו עוד קנים הם ספרו את הסוד לרוחות שהעבירו אותו הלאה עד שכולם ידעו את הסוד. זהו עונשו של מידאס.

מגואיר מזכירה כמובן את ה"קמצן" של מולייר. הסיפור מבוסס על סיפור עתיק בכמה מאות שנים לפני הספירה. (עמ' 182-3).

החמדנות מתחילה מגיל צעיר ביותר כשהילד לומד לומר "שלי". מעבר לצורך לביטחון שזה מסמל יש לשים לב שלא יהפך לחמדנות. אנו פוגשים בחמדנות זו גם אצל החיות, אצל החתול, או האריה המסוגל להרוג את צאצאיו אם יגעו באוכל שלו. יחד עם זאת, החמדנות היא גם ההערצה לזהב והריצה אחריו. (כמה קורבנות אדם נפלו במכרות הזהב באלסקה). הזהב הוא סמל עתיק לכוח האלוהי- השמש. יונג כתב שקיימת מחשבה מיתולוגית עתיקה ש-לב האדמה מורכב מזהב. כלומר, ההכרה שבתת ההכרה נמצא ערך רב.

(בתקופת האנליזה שלי, חלמתי שאני שומעת בת קול האומרת שעמוק באדמה נמצאת השמש).

הזהב הוא סמל מצוינות. מהיותו מתכת כבדה הוא גם מסמל דבר שאיננו ניתן להשחתה, לשלמות וחכמה. מאחר והזהב הוא כל כך סמלי הוא לכן גם מוערך, מבלי להיות מודעים לסמליותו. שורש הבעיה של קומפלקס הכסף איננו הכסף, הזהב אלא האהבה והנהייה אחריו.

למרות שכיום כסף יכול להיות ניירות מבחינה סמלית זה נשאר "הזהב". הקמצן, גם הלא מודע שהוא כזה, לא מוכן להתחלק בשום דבר. לעתים, לפי מגואיר, אימפוטנציה בגברים ופריגידיות בנשים יכול להצביע על סוג של קמצנות לא מודעת. כשם שנדיבות יתר יכולה להראות על היפוכה הקיים בתת-ההכרה, דהיינו, קמצנות לא מודעת.

בקומפלקס הכסף שהזכרנו, גם אם אכן קיימת הדאגה המוצדקת הקשורה בכסף, בתשלומים, בפחד מחוסר בזקנה, הכסף הוא סמל לאנרגיה נפשית. סמל לצורת חיים ולאנרגיה של חיים וחשבון בבנק וארנק כסף זו היא אנרגיה פסיכולוגית.

מאחורי קמצנות, מגואיר מוסיפה, קיימת הערגה לעצמי, לזהב הפנימי, לערך העליון. ה"אהבה לזהב" מצביעה על בעיה רליגיוזית עמוקה שהאדם לא מודע לה. הכסף הפך לסמל לסוג של סם חיים.

מגואיר מזכירה את ה"חפרפרת" Mole שבימי הביניים שמשה סמל לקמצנות. מבחינה פסיכולוגית החפרפרת היא כוח אנרגטי פיזי הפועל בתת ההכרה. אדם החולם על חפרפרת, לפי מגואיר, משמעו שמדובר על ה-Inferior Function, הפונקציה החלשה שלו. החפרפרת מעלה להכרה חלקים לא מודעים שלנו.

כיום, הנהייה אחר הכסף הזמין, המידי, הלוטו, הטוטו, המיליונים של ההיי טק וקרנות הון סיכון הפך להיות האל אותו סוגדים. הכסף הוא ליבידו, כוח אנרגטי, כך שחשבון בבנק או ארנק מלא כסף מסמל ריכוז אנרגיה פסיכולוגית. כל זאת מראה לנו עד כמה אנו מנותקים מהערך העליון האמיתי., מהזהב שבתוכנו.

כל אחד מאתנו יכול לעבוד על אותו חלק בתוכו המקמצן, המתקמצן ולא מתחלק – לא ורק בכסף, אלא בשווי כסף, בעושר הקיים בו.

למה לאחד יש כסף, אם מירושה, מעבודה, מעסקה, או מהימורים ולשני אין מזל כזה? האם כשאנו אומרים שיש לאדם מזל למה אנו מתכוונים? מי היא גברת מזל?

כנראה שאין הסבר סביר לשאלות אלה. אם כך נותר לנו רק לכבד את גברת המזל שהאירה לנו או לאחרים פנים. עלינו רק לדעת שלא בידינו הדבר ולראות זאת כמתנה. לא להחזיק בה ולכלכל את צעדינו בחכמה וביראה.

7. תיאבון, זלילה . Gluttony.

כדי להבין את הזלילה, טוענת מגואיר, יש להבין תחילה את הרעב ו/או הצמא. רעב לאוכל, לסיגריות, לאלכוהול, לסמים. בעולם שלנו כיום הרעב הוא תופעה גלובלית. יש אנשים רעבים, אפילו בישראל.במלחמות אנשים ידעו רעב ממשי. אנשים מוכי רעב יכולים להתנפל על האוכל ולזלול עד לזרא.

אנו משתמשים באמרות כגון: רעב ככלב, רעב כזאב. אנו טורפים אוכל. אנו גם משתמשים בביטויים כגוון: "אני יכול לאכול אותך" כביטוי לאהבה. בהקשר לכך מגואיר מדברת גם ל קניבליזם. (זכור לנו המקרה לאחרונה שאדם בהולנד או בלגיה, אכל אדם אחר ולא הביע כל חרטה. לא רק זאת אלא שהאדם שנאכל אף הסכים לכך). האכילה הזו יתכן ומצביעה על הרצון להטמיע את הכוח או האיכות של האדם הנאכל כמו שהצייד לפני הציד אוכל את בשר הנצוד כדי לקבל את כוחו.

טוב שיש תיאבון. מבחינה פסיכולוגית התיאבון מצביע על העירות שלנו לצרכי הגוף. לעתים האדם רעב לא רק לאוכל, אלא לסקס, ליחס, לתוכן, לעניין.

הזלילה היא פרברציה לתיאבון והיא סוג של התמכרות, אדיקציה. לדעת מגואיר, כל התמכרות היא נפילה לאוטומטיזם, או לאנימוס השולט באופן עצמאי ותופס את האישיות – הן של האישה והן של הגבר באמצעות האנימה שבו – זה כעין דמון הפועל בו או בה באופן אוטומטי.

מגואיר מביאה בהרחבה, כהרגלה, את סיפורי המיתולוגיה על פרוטיאוס וכן סיפור של אוביד Ovid על אשת אוטוליקוס שהיה לה כמו לפרוטיאוס היכולת לשנות צורה. אביה, אריסיכטוןErysichthon , שכפר בכל והוענש על אכזריותו ע"י רעב, כמה שלא אכל הוא היה רעב. זהו הדמון הפועל באופן אוטומטי ואוטונומי בכל סוגי ההתמכרויות. אנשים הסובלים משומן יתרObesity, מיחסים להם יותר את האינרציה והעצלות שדברנו עליהם. יחד עם זאת בהקשר לאדיקציה שלהם לאוכל הם דפוסים בחשיבה אוטומטית של ערגה בלתי נשלטת, במקרה זה לאוכל.

המכור מחפש בצורה תת-הכרתית את הרוח ה-Spirit שבאוביקט של התמכרותו. מאחורי התמכרות מכל סוג שהוא קיימת בעיה רוחנית עמוקה.

מגואיר מביאה את העץ כסמל להתחדשות מתמדת ומבחינה זו של הרוח, הספיריט. מבחינה פסיכולוגית העץ מסמל את דרך האינדיודואציה שבה אנו גם לומדים את מי שאנו לא.

מגואיר מביאה מקרה של אישה שמנה במיוחד שכבר ניסתה את כל הדיאטות האפשריות. היא הייתה כבת 40 ובעלת פנים יפות. האישה טענה שאיננה אוכלת הרבה. מגואיר פגשה אותה בבית חולים אליו נכנסה אישה לבדיקות לבירור מקור השומן שלה. שתי בעיות שצצו בטיפול הנפשי היו אם האישה והאמונה באל. היא שנאה את אמה ולא האמינה בשום אל. הסתבר שאמה הייתה אישה שתלטנית ששלטה בבתה ללא מיצרים. הדבר היחידי שלא יכלה לשלוט בבתה הייתה הזלילה. בדרך זו הביעה המטופלת את התמרדותה מעולה של אמה. בנושא האמונה באל היא המשיכה את אמה אשר גם היא לא האמינה בו. מאחורי כל זה הייתה ילדה קטנה מוזנחת שחיתה בטרור ורעבה לאהבה, לחום, לקרבה ולאמונה. לאט לאט היא בטיפול יכלה להכיר את האנימוס הסדיסטי חסר האמונה שבתוכה והודות לאומץ שהיה בה יכלה במודעות, מתוך ההכרה בעצמי, לשנוא את אמה על יחסה הנוראי לילדה שבתוכה. אומץ זה עזר לה לעמוד כנגד הדעתנות של האנימוס שלה.

כשהאוכל נאכל ברעבתנות מבלי ללעוס אותו – האם הגדולה בצורתה השלילית מתבטאת.

מגואיר טוענת שאצל הרבה אנשים הסובלים מאדיקציה, התמכרות קשה, בחלומותיהם באים דימויים מאיימים ואנשים אלה מתעוררים בתחושת טרור. לדעתה יש לקחת את הטרור הפנימי ברצינות. לעתים זה יכול להראות גם על התמכרות לרצח, לא מודעת. דבר המעורר אצלה את השאלה לגבי הטרוריסטים כיום.

העכבר, שהרבה פעמים מופיע אצל אלכוהוליסטים בהזיותיהם, מסמל בנצרות את הרוע. הוא מסמל את האינסטינקט החייתי להישרדות. ישנה אמירה באנגלית To smell a rat דהיינו, לחוש משהו שלילי. גם ידועה העובדה שהעכברים עוזבים את האוניה הרבה לפני שהסערה פורצת בים.

יונג טען שבכל ניאורוזה קיים גם המרפא לה. העכבר כסמל להישרדות יכול לשמש כאות אזהרה לאנושות במצבה היום.

ניתן לומר שמאחורי הזלילה קיים הצורך הבסיסי להישרדות ולרוחניות. יתכן שבלי רוחניות אין הישרדות ממשית לאדם אלא אם הוא הופך לחיה.

לסיכום: מגואיר טוענת ששבעת החטאים אודותיהם דברנו עכשיו קיימים בצורה זו או אחרת בכל אחד מאתנו כי הם דברים בסיסיים ביותר באישיותנו הן בצורתם החיובית והן בצורתם השלילית, שלרוב איננו מודע לנו אלא דרך השלכותינו בחלקן ולעתים בסימפטומים גופניים וכיוצא בזה. לא תמיד קל לגלות את ה"צל" גם לאחר הרבה שנות אנליזה ותהליך של מודעות. החלומות יכולים לעזור. למשל כשאדם חולם על רוצח המחזיק בו, יכול להראות לנו על צד "צלי" של רוצח בתוכנו. מאד קשה להתמודד עם הכרת ה"צל" החבוי בנו והוא מביא בעטיו סבל רב, אך גם אומץ לעמוד ולהכיר בו ועל ידי כך לנסות לצאת ממנו. מהלך כזה דורש גבורה אטית.

חובה עלינו, אם כך, להיות מודעים לשני הפנים של החטאים. הם חטאים, כי עד שלא נעלה אותם למודעות, הם פועלים בצורה השלילית המוסתרת מאתנו, ואילו אם נכיר בהם באומץ – נוכל להחזיק את הניגודים פחות או יותר בשיווי משקל.