המטוס ושברו - זכרונות לוחמים ממלחמת יום כ יפור

 בסיפוריו של עגנון, כמו בחלומות שלנו, יש רובד נגלה ורובד ניסתר. וכמו בחלומות, הרובד הנסתר מסופר בשפת הסמל. אני אתחיל בסיפור הרובד הנגלה, סיפור האירועים שפקדו את יעקב רכניץ, גיבור הסיפור, בקטנותם גרו יעקוב ושושנה באוסטריה ובתיהם היו סמוכים זה לזה. משפחתו של יעקב הייתה דלת אמצעים ומשפחתה של שושנה הייתה אמידה, ובמידה מסוימת לקחה תחת חסותה את בן השכנים. בילדותם ובנעוריהם נהגו יעקב ושושנה לבלות בגן ביתה של שושנה. שושנה הייתה תינוקת קפריזית, קפריצית, כפי שכותב עגנון, ולא נתנה לאף ילדה אחרת לשחק עם יעקב. הייתה אומרת: "יעקב שלי הוא וכשאהיה גדולה אקח אותו לאיש" ובאחד הימים היא לקחה תלתל מתלתליה ושיער מהבלורית של יעקב, ערבבה אותם ושרפה ושניהם אכלו את האפר ונשבעו זה לזו שבועת אמונים. עם השנים מציאות החיים הביאה לכך שהמפגשים בין יעקב ושושנה פחתו עד שפסקו לגמרי למשך כמה שנים. אבל אביה של שושנה ויעקב המשיכו להיפגש מידי פעם. אביה של שושנה הוא סוחר עשיר וקונסול של מדינה קטנה שאינה תופסת מקום מרובה במפה. הוא לא מופיע כבעל עשייה משמעותית או פרודוקטיבית כלשהי. יש בהתנהלות שלו משהו קבוע, מתוכנת, שמור, אפשר אפילו לומר עקר. בדרך כלל הוא אינו מביע רגשות. אבל יש בו רוחב לב. הוא נוהג לתת צדקה והוא תומך כספית בלימודיו של יעקב. רוחו של הקונסול שורה על הסיפור כאב גדול שעל פיו יישק דבר. אמה של שושנה היא אישה ענוגה וחולנית. נתינתה שונה מזו של הקונסול היא נותנת ליעקב מתנות שיש בהן מצורך השעה, כלומר התייחסותה אישית. אך היא חלתה ונפטרה. עגנון מציין שפטירתה מהווה פעולה חדשה מפעולות הנפש. אולי מעתה, עם הסתלקותה, שושנה היא בתו של האב. לאחר שסיים את לימודי הבוטניקה באוניברסיטה יעקב עולה לישראל וחי ביפו. לפרנסתו הוא משמש כמורה בבית ספר. למרות הכשרתו כבוטניקאי, הוא נענה לצורכי בית הספר ומלמד רומית וגרמנית. הוא מורה מצליח, שמביא את תרבות העולם אל תלמידיו ומאד אהוד עליהם. אבל מחקרו תופש אצלו את המקום המשמעותי ביותר ואת מירב זמנו. יעקב חוקר את אצות הים התיכון. עם שש מתלמידותיו יש ליעקב סוג של קשר, שאינו קרוב או אינטימי עם אף אחת מהן. הוא נוהג לטייל אתן, עם רחל ולאה ואסנת ורעיה ומירה ותמרה בלילה על שפת ימה של יפו. לכן קראו אנשי יפו לחבורה הזאת שבעת כוכבי הלכת. לאחר מות אשתו לא הייתה לקונסול מנוחה, והוא יצא לטייל בעולם עם בתו שושנה. הם מבקרים בארצות רבות ויום אחד מתבשר יעקב שהקונסול ובתו יגיעו לישראל. הקונסול ובתו מתאכסנים במלון שממוקם בתוך גן יפה ופורח, והקונסול מזמין את יעקב לסעודות. שושנה מראה אותות חיבה דקים ליעקב ורמזים לכך שהיא מוטרדת מקיומן של הנערות האחרות בחייו. בואם של שושנה והקונסול מוציא את יעקב משגרת חייו וטורד מעט את מנוחתו, אבל הוא מרגיע את עצמו בכך שהם ייסעו להם, והוא שוב יהיה פנוי לעצמו. כאשר שלושתם, הקונסול שושנה ויעקב נפגשים במלון שושנה מתחילה להראות סמני עייפות, אך היא מזמינה את יעקב לטיול של שניהם. היא מציעה שילכו לשפת הים. שם היא בודקת אם יעקוב זוכר את המשחקים בגן ביתה כשהיו ילדים, והוא זוכר. אח"כ היא מציעה שילכו לבית הקברות המוסלמי, לאחר שיעקב עונה לשאלתה שכבר לא קוברים שם מתים. שם היא מבקשת מיעקב שיחזור על שבועת האמונים שנשבעו זה לזו. בתחילה יעקב מסכם את תוכן השבועה, אך היא דורשת ממנו שיחזור על השבועה מלה במלה. הוא משתהה וגונח, גונח ומשתהה אבל חוזר על השבועה מלה במלה: "נשבעים אנו באש ובמים, בשערות ראשנו ובדם לבנו, שנישא זה לזה ונהיה איש ואישה, ואין שום כוח שבעולם יכול לבטל את שבועתנו, נצח סלה ועד" שושנה דורשת מיעקב לומר אם הוא עומד בשבועתו. הוא משתהה והיא שואלת ביתר תוקף: "יעקב, עומד אתה בשבועתך"? הוא שוב משתהה ואז הוא קורא, "מוכן אני, מוכן אני, מוכן אני". אחרי האירוע הזה מתואר יעקוב כמי שאיבד שליטה. הוא שוכח לאכול. הוא נכנס ללמד את תלמידיו, אבל עיניו כבדות וברכיו רועדות, הוא מתחיל לדבר אבל כוחו אוזל. התקף חרדה אנחנו אומרים היום. הקונסול ובתו חשבו בתחילה לבלות רק חמישה ששה ימים בישראל, אך שהותם מתמשכת. שושנה ממשיכה לטוות את חוטי הקשר, וקשר חדש ישן נטווה ביניהם בגן המלון. אך יעקב אינו עושה כל צעד לקראת מימוש השבועה. והנה יעקב מתבשר שמציעים לו קתדרה באוניברסיטה בניו יורק. יפו כולה רוגשת בשל האירוע, יותר משיעקב עצמו מתרגש, ובמקביל עייפותה של שושנה גוברת. היא נרדמת לפעמים תוך כדי דבור, עד שהיא נכנסת לשינה מוחלטת. הרופא שבודק אותה מעריך ששושנה חלתה במחלת השינה. ייתכן שנעקצה על ידי חרק ארסי באחד מטיוליה עם אביה בעולם. יעקוב חוזר לעבודתו ליד המיקרוסקופ עם האצות האהובות עליו ושלוות הנפש חוזרת אליו. אבל לא לזמן רב. יעקב יושב בחדרו, כשהדלתות סגורות והוילונות מופשלים, ועוסק באצות שלו. נשמעת דפיקה בדלת. בזו אחר זו מתקבצות שש הנערות. יעקוב מפנה את השולחן מהאצות, ומכבד אותן בתה, ורחל קולעת זר מכמה אצות שנשארו על השולחן. ואז שבעת כוכבי הלכת, הולכים לטייל על שפת הים. לפתע הנערות רואות אור של ספינה על הים, ועולה נושא נסיעתו הקרובה של יעקב. הן מעלות את השאלה אם ייסע לבדו. לאה נוטלת את ידו של יעקוב ומחבקת אותה ורחל אומרת, חבל שלא התנינו שכל שנוטלת את ידו של רכניץ ראשונה זוכה ומלווה אותו לאמריקה. לא צריך להתאמץ הרבה כדי לראות כאן את יעקב לאה ורחל התנ"כיים. את הנערות תוקף פתאום צורך לרוץ, ואסנת אומרת: אם לא יבחר לו דוקטור רכניץ את בת זוגו מן הרצות האבירות הללו, איני יודעת במי יבחר. ואז הן מחליטות, ברוח תחרויות הריצה ביוון העתיקה, שמי שתקדים את חברתה עטרת האצות תהיה לראשה. לאה שואלת את יעקב אם הוא מסכים, והוא אומר: "מסכים אני" ופניו מחווירות ולבו גועש, הד ברור ל"מוכן אני", שנאמר קודם בבית הקברות. אסנת מציעה שהן ירוצו מהמלון עד בית הקברות המוסלמי. רחל כורעת ברך לפני יעקב ומוסרת לו את הזר שבזרועה. את סוף המרוץ שהוא גם סופו של הסיפור אני אביא בהמשך. אני אפנה כעת לרובד הסמלי, שבו מקופלות המשמעויות של הסיפור. הסיפור פותח במילים: "יפו יפת ימים, שגלי ים הגדול נושקים את חופיה". בהמשך החיים ביפו יפת הימים מתוארים בתיאור הרמוני, כמעט אידילי. יש בה אמנם ערב רב של אומות, אך הצרכים מועטים, גם המעשים מועטים ואין קונפליקטים. תיאור זה של יפו מהווה תפאורה נאותה לתיאור אישיותו וחייו של יעקוב, ובוודאי לתיאור יעקב של תחילת הסיפור. יש לו פרנסה, הוא עוסק במחקר שאהוב עליו, והוא מתנהל בנחת, ללא סערות פנימיות, ללא קונפליקטים, ושום דבר לא טורד את מנוחתו. ועוד כתוב במשפט הפתיחה: גלי הים הגדול נושקים את חופיה. הים האינסופי מסמל את הלא מודע על מעמקיו, על האוצרות שבו ועל הסכנות שבו. המפגש הראשון של יעקוב עם הים היה בזמן שלמד באוניברסיטה את מדעי הטבע. באחד הלילות קרא בהומרוס ולפתע שמע קול כקול גלי הים. הוא סגר את הספר, ואותו קול נמשך, והיה חזק כקול מים רבים. קולו של הלא מודע קרא ליעקב לצאת למסעות הנפש, כמו אודיסאוס, שעשה בים את מסע הגיבור שלו. אבל הגיבור שלנו, כפי שכבר ראינו וכפי שנראה בהמשך, מתקשה ללכת בעקבות קריאת הנפש. ברקע חייו של יעקב שבועת האמונים לשושנה. כילדים בילו שושנה ויעקוב בגן ביתה של שושנה. "בימות החמה היו מלקטים פרחים וקולעים זרים זה לזו, ומקשטים אותם בפרפרים, ובימות החורף היו מחליקים על הקרח שבבריכה". הגן על עולם הטבע שבו, מסמל את הטבע הפנימי, את המקורות החיוניים של הנפש, ושושנה, או שושנה, הן כילדה והן כפרח, מסמלת אף היא את עולם הרגש, עולם החושים ואת החיוניות. היא האנימה בנפשו של יעקב, הקשר שלו אל עולמו הפנימי. ברבות הימים התרחק יעקב מהאנימה שלו ובמקום להרגיש, לחוות, לאהוב הוא מרבה לחשוב, ומכאן שמו רכניץ, שנגזר מהמלה הגרמנית רכנן, שפרושה לחשוב. שש הנערות שיעקב מטייל אתן הן נשים קטנות בשר ודם, קרובות יותר משושנה למציאות, הן הפיזית והן הפנימית, וביחד הן מהוות מארג נשי שבתוכו ניתן להבחין ביניהן. זו חושנית, וזו נזירית, זו נערית, זו בעלת רגש מופנם, וזו נחשית. אבל הליבידו של יעקוב לא פונה אל האישה. לעומת חוסר העניין של רכניץ בבנות, את האצות הוא חווה כמלאות חיים, והן נוגעות בעולם הרגש שלו: "גדלים להם צמחים אלה בתוך הים, כגנים של פרחים, כסבכי שיחים, כחורש מצל במים, ועינם כעין הגפרית הצהובה, כארגמן, כבשר חי, כפנינים צחורות, כעין הזית, כנוצות הטווס...מחיבת הים ומאהבת צמחיו קורא הוא לו פרדסי שלי, כרמי שלי, ושאר מיני שמות של חיבה" הגן הפרדס והכרם מהדהדים עם שיר השירים שכולו ארוס. גם שושנה, מתקשרת כמובן לשיר השירים: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות" שושנה מתקיימת בנפשו של יעקב כגן עדן אבוד. מידי פעם עולה נוכחותה ומבקיעה את שכבת ההדחקה וכאקסית מיתולוגית דמותה מקבלת נופך דמיוני, לא מציאותי. כמו בתמונה הבאה: עוד בהיותו באוסטריה, בתקופה בה יעקב ושושנה לא התראו. ישב פעם יעקב במשרדו של הקונסול. הוא ראה שתי תמונות גדולות תלויות על הקיר, האחת של אמה של שושנה והשנייה של שושנה. "שושנה לבושה שמלה קצרה עד לברכיה, ורגליה כמרתתות והולכות, וכשהחמה זורחת על התמונה יכולים לדמות שהיא מבקשת לרוץ". על השולחן במשרד עמדו שתי תמונות של האם ושל הבת, ולפניהן שושנה רטובה בכוס מים צלולים. דמותה של שושנה הייתה מופיעה בדמיונו של יעקב, לפעמים כפי שראה אותה בתמונה ולפעמים דימה אותה מהלכת ורצה ובפיה שושנה רטובה". הסיפור שבועת אמונים רווי בארוס, בחושניות, בתשוקה, ברגשות שונים, אך עגנון משכיל להביא את העולם הזה בתיאוריו את הדמויות את הנופים ואפילו בתיאוריו את החפצים ומשאיר את הגיבור שלנו עקר ומנותק מעולם זה. הכוס כסמל מופיעה שוב בראשית הביקור של שושנה והקונסול. שלושתם יושבים במלון והקונסול מוזג ליעקב כוס קהווה. הכוס כמיכל עשויה להכיל תכני נפש שונים. היא כוס של קידושין וכוס של ברכה ועלולה להיות גם כוס תמרורים או כוס תרעלה. כשיעקב מגשש בידו בחיפוש אחר הכוס שושנה מקרבת את הכוס לידו. שושנה מגישה ליעקב את כוס האפשרות, אולי מבחינתה את כוס הקידושין, אבל תחושת הסכנה שמתעוררת אצל יעקב נוכח אפשרות זו מתוארת, שוב, דרך העולם הפיזי: "הביט בקהווה שקצף חיוורוור ושחום מסתלסל ועולה ממנה, וסיעה של עיניים זעירות ודוקרניות מבצבצות בתוך הקצף כעיניים של זיקיות". תכולת הכוס מקבלת חיים, ומצביעה על סכנה באמצעות הזיקית שנחשבת לחיה מאגית. וכששושנה מטילה קובית צוקר, סוכר, אל כוסו של יעקב, ושואלת אם לשים קובייה שנייה, יעקב חושש שהכוס תעבור על גדותיה, כלומר הרגש יציף. אך מסתבר שאין מה לחשוש, כי כשמזגו את הקהווה השאירו מקום לסוכר. בינתיים המצב בשליטה. אבל ראינו שאחרי שיעקב חוזר בפני שושנה על שבועת האמונים ואומר שהוא מוכן לעמוד בשבועתו הוא חווה סוג של אבוד שליטה. וכשהשליטה נחלשת יש סיכוי שהנפש תתעורר, שיעלו דברים שהיו עד עתה נעולים תחת השליטה. ואכן רגשות שונים מתעוררים בנפשו של יעקב. הצד החושני מתעורר דרך היזכרות בחלום בו חדרה של שושנה נקשר בתותים עם אבקת סוכר אדומה ובריח טוב. עולה בו לראשונה רגש של כעס והתקוממות כלפי הקונסול המיטיב, אך השתלטן, והוא מדמיין כיצד ייקח את שושנה גם כנגד רצונו של הקונסול. וההתעוררות היא לא רק בינו לבין עצמו. הביקור של שושנה בישראל הוא ביקורה של האנימה, אפשרות התעוררות הצד החיוני בנפשו של יעקב ואפשרות של קשר שלו לאישה. בין יעקב לשושנה מתרחשת התקרבות. הם יושבים בגן המלון : "נאה הייתה ישיבה זו מכל הישיבות שישב יעקב עם שושנה מיום שבאה ליפו. היה בה בישיבה זו מעין חדש ומעין ישן. חדש, שהרי מיום שבאה ליפו לא ישבה עם יעקב בגן, וישן, שהרי למודים היו בקטנותם לישב כאחד בגן של אביה". שושנה משתפת את יעקב גם בעצב ובסבל שלה ושואלת אותו: החיים שלפנינו, סבור אתה שטובים הם מן החיים שמאחורינו? ויעקב עונה: לא נתתי לבי על זה. שניהם עצובים ושושנה אומרת: "הריני עוצמת את עיני ואתה יעקב שקה לי על עיני. נתמלאו עיניו של יעקב דמעות. עוד הדמעות בעיניו נתן פיו על עיניה הלחות". וכאן עגנון מתעתע בנו. הפרק הבא מתחיל במלים:"ככל הדברים הטובים שבאים בהיסח הדעת, באה לו ליעקב אותה בשורה טובה, ואנחנו, עדיין תחת הרושם של הקרבה הרגשית שהייתה בין יעקוב ושושנה, נוטים לחשוב שמדובר על הקשר ביניהם, אבל, הבשורה שמגיעה אל יעקב היא ההזמנה לשמש פרופסור באוניברסיטה בניו יורק. שושנה ויעקב ממשיכם להיפגש, אך אינם מדברים על מה שביניהם, יעקב אינו עושה שום צעד כדי לממש את שבועתו. ושושנה שוקעת אל תוך השינה. שושנה נרדמת וגם נפשו של יעקב נרדמת. הוא חוזר לחקירתו את האצות שלו, שעזב אותן למשך ימים רבים, אולי מאז ששושנה באה ליפו. ושוב מופנה הליבידו שלו אליהן, ובתיאור הבא איננו יכולים שלא להיזכר ברגע הקרבה בו נישק יעקוב את עיניה הדומעות של שושנה: "האצות מוטלות בתוך אגנים במים מלוחים ושופעות מי מלח כדמעות. כיוון שרכניץ חזר אצלן ומחה את דמעותיהן, חזרו והביטו עליו בעיניים של חיבה, עד ששכח מפניהן כל דבר ועניין". וכאן מגיע אותו הלילה שבו יעקב יושב בחדרו, כשהדלתות סגורות והוילונות מופשלים, ועוסק באצות שלו. הלילה בו נשמעת דפיקה בדלת ובזו אחר זו מתקבצות שש הנערות ושבעת כוכבי הלכת הולכים אל שפת הים. אם עד עתה נע הסיפור בין דמיון למציאות, בין מציאות חיצונית לעולם פנימי הרי חוף הים הלילי שמתואר לקראת סופו של הסיפור הוא עולם מיסטי, קסום, מלא בסמלים נשיים. על הפיוט הזה לא צריך לדבר, אלא פשוט לקרוא אותו: "הלילה הזה, קראה לאה ברגש, וכיסופי כיסופים שאין להם פה ריטטו בקולה הנאה. ומאחר שלא ידעה לספר כל שבחו של אותו לילה, פשטה את ידיה העדינות והביטה לתוך חללו של עולם, שהלילה פקד אותו בתפארת עוזו. הלילה הזה, חזרה לאה על קריאתה... ים ורקיע שמים וארץ וכן כל החלל שבינתיים היו לגוף אחד שאינו גוף אלא מין שלווה צחורית עטופה תכלת או תכלת צחורה צלולה כאוויר. ובשמים ממעל ועל הים מתחת רצה הלבנה כסהרורית. ואף החול היה כמוכה ירח, ודומה שאף הוא מהלך והולך. כחול זה וכאוויר כולו עמדו הנערות ועמהן רכניץ, כולם כאחד כמוכי חלום. אם הביטו למעלה ראו את הלבנה רצה, ואם הביטו על הים ראוה מרחפת על פני המים. שמים וארץ, ארץ וים נעשו כמין חטיבה אחת, גלולה בתוך חטיבה אחרת סמויה מן העין". ובתוך אווירה זו מתקיימת תחרות הריצה של הנערות, שמי שתגיע ראשונה, עטרת האצות תהיה לראשה. הנערות רצות ומידי פעם מקדימה מי מהן את האחרות. לקראת הסוף תמרה מקדימה את כולן אבל אז נראית דמות לא מזוהה שמקדימה את תמרה. יעקב מחכה לשובן של הנערות, אך הן לא חוזרות. הוא תולה את הזר על זרועו ורץ אליהן ומוצא את כולן עומדות דמומות וחרדות ואתן שושנה בכסות לילה שהקדימה את כולן. כל אחת מהן הרגישה בריצתה שמישהי רצה ומקדימה אותה, אבל הן לא ראו אותה. "נשמע פתאום קול יוצא מבין ריסי עיניה של שושנה וקורא לו בשמו. אימץ יעקב עיניו וסגר עפעפיו וענה ואמר בלחישה, שושנה את כאן? נענעה שושנה ריסיה ופשטה את ידיה ונטלה את העטרה שבזרועו של יעקב ונתנה את העטרה בראשה". סיומו של הסיפור משאיר לקורא את האפשרות להמשיך אותו בדמיונו. האם שושנה היא מעין רוח רפאים, ולכן לא יתממש הקשר של יעקב עם שושנה האישה ועם הנשי שבנפשו? או אולי, התעקשותה של שושנה אפילו בשנתה היא אופציה להתעוררותה והתעוררות הנשי בנפש יעקב? ואולי עגנון מזמין אותנו להמשיך כל אחד בדרכו את הסיפור כאשר הוא כותב: בזה סיימנו לפי שעה מקצת מעשיהם של יעקב רכניץ ושושנה אהרליך.

לחץ כאן למאמר המלא >