לעדית האהובה,
(נקרא בלוויה)
רק שיר יוכל לתאר חמישים שנה של חברות, של תמונות מהחיים.
תמונה ראשונה:
לימודי פסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב. שם נפגשנו.
המורה מבקש מתנדבים לעשות אימפרוביזציה. סימולציה של טיפול.
הרבה רוצים לגלם את המטופל, זה קל.
רק מתנדבת אחת מעזה להיות בתפקיד המטפל. זאת עדית.
אני נדהמת. מחכמתה, ומהאומץ להיות בתפקיד הזה בשלב כה ראשוני.
ומאז ידעתי:
זו אחות גדולה שיודעת יותר.
עדית שלחה אותי למטפלת היונגיאנית שלה, המשכנו ללמוד יחד בהכשרה של האגודה.
הפכנו לקבוצת חברים מטיילת ולומדת, עם המשפחות והילדים, עם הומור ושמחה.
ואחר כך גם לימדנו, בהכשרה, ובפסיכותרפיה שהקמנו, קבוצת חברים.
לעדית היה מקום מרכזי בכל פעילות. היתה לה אוטוריטה טבעית. אך גם צניעות ומודעות. יכולת הפקה ויצירה בלי רעש וצלצולים. בהבנה, שיכולה להמיס קשיים.
תמיד מסודרת, תמיד מוקפדת, תמיד יפה, ותמיד צעירה מגילה.
עדית היתה גם וגם.
גם ראית עומק עמוק מני ים,
גם ראית גובה, במבט ציפור, שאהבה. הסרט הנפלא שעשתה בהומור רב על ציפורים הבאות לשתות בגינה בחצר ביתה.
גם לראות פרטים, גם את התמונה הכוללת.
גם עדינות ואצילות, וגם כוח. לשכנע, להבהיר. לנצח.
המילה אמת, (שהלכה לאיבוד לאחרונה) קשורה אצלי בעדית.
להיות אמתית: לא מרצה, לא נחמדה מדי, אבל קשובה, אוהדת, מעודדת.
היא היתה לוחמת לאמת, למה שנכון, לחוק הצודק. מצפן פנימי שאפשר לאורו ללכת.
אחות גדולה וטובה שיודעת יותר. יונגיאנית אמתית. חברה אמתית.
כמה שעות דיברנו... על חלומות שפרשנו זו לזו. ועל החיים. ועל היומיום. והסודות.
השתתפנו יחד בסדנאות כתיבה ממושכות בהן הלך והתגבש קולה המיוחד של עדית.
ותמיד מה שקראה היה היפה ביותר.
כשהתגברתי על הקנאה אמרתי לה, ולעצמי: הנה כאן, ממש לידי, נכתבת ספרות אמתית.
יונג דיבר על ארבע פונקציות לכל אדם, כששתיים מהן חלשות יותר. אצלך היו חזקות כל הארבע:
האינטלקט האנליטי, למשל היכולת לתרגם ולפרש את הספר האדום של יונג, ולהנחיל זאת לתלמידים ולחברים, בנדיבות ענקית, במתן תרגומיך ותובנותיך לכולנו. מורה בחסד!
האינטואיציה המדהימה בקריאת מצבים ואנשים. ואת העתיד.
התחושתיות החושנית בתיאורי הצבע , הטבע, והפרטים הקטנטנים.
והרגש המפעם בתוך כל הדברים. בכתיבה ובשירים, באהבת המוזיקה ובנגינה בפסנתר. ובקשרים עם האנשים.
הבטחת לנגן לי יום אחד קונצרט פרטי.
ביום ראשון לפני שלושה ימים עוד התכתבנו. כתבת: "בקרוב אהיה בבית במה שנקרא הוספיס בית כדי לעזור לי להגיע למסע האחרון ללא סבל. אבל עוד נהיה בקשר".
כך בפשטות. מסע אחרון. לא יאומן. והרי עוד תכניות רבות היו לך. לכתוב ספר על התהליך של לימוד הספר האדום בהנחייתך. הספר שדיבר כל כך לצד היצירתי שלך, לדמיון, לאמונה בממשות הנפש.
רצית גם לעשות סרט על מסע אודיסאוס.
ועם זאת, בתקופה האחרונה לפני המחלה אמרת לי כי הגעת לשקט פנימי . לתחושה של שלם. לאיחוד הניגודים הפנימיים. לשלום עם עצמך.
כמה רציתי עוד לבלות אתך, להיות בחברתך. חור ענק השארת בלכתך. אני שותפה לתחושת האבדן הגדול של ילדיך ונכדיך, של חבריך ותלמידיך, ובעיקר של מיכה.
מקווה לפגוש אותך הרבה בחלומות.
רותי שריג 19.4.23