מבט על האנליזה של רות עם דוד קדינסקי
מבט על האנליזה של רות עם דוד קדינסקי
(הרצאה שניתנה בכנס הבינלאומי הראשון לאנליזה יונגיאנית בילד ובמתבגר, מוסקבה 2019)
דוד וילר
I
בהרצאה זו ברצוני להזמין אתכם למסע התפתחות קצר של ילדה בת 8 בשם רות, עם המטפל שלה דוד קדינסקי. הכותרת שרשומה במצגת "המקרה רות" אמורה להצביע על הכוונה שרות – במקרה - היא הדגמה למודל ההתפתחותי של קדינסקי, היא מדגימה את מסע התגבשות האגו מתוך המציאות הארכיטיפית.
קדינסקי נולד ברוסיה בשנת 1915, עלה לארץ ישראל וחי עם בני משפחתו בתל אביב. הוא פיתח קריירה כפסיכולוג ילדים ומבוגרים, והדריך תלמידים רבים . אחדים מהם פגשתי והם כולם שיבחו את מקוריות מחשבתו ואת יחסיו הבלתי שגרתי אל מטופליו. גם אשתו מרגוט היתה אנליטיקאית יונגיאנית. הוא עצמו למד פסיכולוגיה ונפגש עם יונג, היה תלמיד של נוימן ונפטר בטרם עת בשנת 1970. הוא פרסם בגרמנית אך ספריו נשכחו. בשנת 1964(Kadinsky, D: Die Entwicklung des Ich beim Kinde, Bern 1964) הוא פרסם את המקרה של רות. אני רואה בכנס זה לפסיכולוגיה אנליטית של הילד הזדמנות לחשוף מחדש מעט מגישתו ומאופן הטיפול הייחודי ברות.
האנליזה ברות בת ה8, ותוצרי הנפש שהיא מביא לתוכה, מדגימה את תפישתו של קדינסקי לגבי התפתחות האגו. רות אכן כבר בת 8, אך במבט התפתחותי ארכיטיפי היא למעשה נמצאת במצב של קדם-אגו והזדהותה עדיין חלק מהמארג הארכיטיפי; אם כי בתוך נפשה מתנהל מאבק לא מודע לקראת בניית האגו המודע.
(M.Kadinsky: Kindliches Ich-Erleben. Zeitschrift fuer Analytische Psychologie , 1971, S.191-206)
1. התפתחות האגו
קדינסקי מדגיש שכבר אצל התינוק בשלב האחדותי האורובורי ישנן התנהגויות שאינן תואמות או מתנגדות לקיום בתוך השדה הארכיטיפי; אלה סימנים של אינדיווידואליות אשר מתבטאת בסופו של דבר בחוויית העצמאות של האגו המודע. יסוד התפתחותי זה מונע לדבריו על ידי הטבע ארכיטיפי, שיונג ((C.G.Jung: C.W. 8, par.417-420 מתאר כקוטביות פסיכואידיט: (מצגת1) הכוונה למתח בין פן ארכיטיפ לפן הדחף. קדינסקי מציע סרטוט גרפי (מצגת 2) שמסביר כי בין שני הקטבים של רצף ארכיטיפי זה (בין רוח/ נפש ובין דחף/ גוף) מצטבר מתח הולך וגובר שפועל על גבי "קשת רפלקס" דחפי לא מודע (מצגת 3) ומביא לניצני אגו ראשוניים שמתיישבים על שני הקטבים של הקשת כשהם בעלי מודעות שבגדר מלווה בלבד.
בהמשך ההתפתחות, לקראת סיום השלב המתריאכלי, כאשר הילד/ה רוכש/ת את יכולת השליטה על הסוגרים ויכול להבחין בין חוץ לפנים, "הוא חווה את הניגוד בין גוף לנפש כבלתי ניתן לגישור"(עמ' 35) הווה אומר: הוא חווה את עצמו ואת העולם בשני ממדים נפרדים: (מצגת 4)
1. באמצעות התוכן מחד והאמוציות מאידך
2. ובאמצעות המציאות הנפשית מחד והמציאות הקונקרטית מאידך.
במצב זה קדינסקי מדבר על מבנה התפתחותי ייחודי: (מצגת 5) הילד חווה שני "חלקי- אגו" part-ego שמתקיימים זה לצד זה, אך לא מכירים בקיום של השני . יתרה מכך: הם נאבקים על הדומיננטיות ביניהם. האגו-קונקרטי שגופני ומציאותי ומחובר לעולם הפיסי באמצעות החישה, רואה וחווה לכן הכל, כולל את הדמיון, באופן קונקרטי. לעומת זאת, האגו-דמיון שמצוי במציאות הדימויים, ומתעלם מתפישת המציאות החושית, תופש את העולם באמצעות האינטואיציה ורואה לכן רק את הדימויים.
כשרות מגיעה לטיפול, קדינסקי מזהה מיד שהיא מצויה במצב ההתפתחותי לא מודע זה של שני חלקי-אגו, כפי שעוד מעט נפרט.
נזכיר ונציין, שבשונה מ"כפילות שני חלקי-האגו", האגו- מודע מתאפיין כדו-פנים בעל טבע "יאנוסי", ( מצגת 6) שפעם מסתכל פנימה ופעם חוצה (נוימן, הנפש כמקום היצירה, 2013, עמ'156 ) שמסוגל להבין את הקשר בין מציאות ודמיון כקשר יחסי. מחד הוא תוכן נפשי, קומפלקס אגו 'שעושה', ומאידך הוא 'מודע שעושה'." (Kadinsky,D: Der Mythos der Maschine, Bern, 1969. S.81)
מטרת הטיפול ברות היא, שתוך המעבר לשלב הארכיטיפי הבא, השלב הפתריאכלי, היא תשיג תודעת-אגו זו.
אולם עבור רות בת ה-8, המעבר לשלב זה, עם סמליות המיניות והמגדר, מעורר חרדה. כך לדוגמה היא חולמת: חלום ראשון: "הבית עולה באש ". קדינסקי מבין מכך שפן הרוח של ארכיטיפ האב אכן לא מוכל עדיין בתוכה, וכפוף עדיין לאם הגדולה. לכן היא חשה חרדה וחוסר מוגנות.
2 : שעבוד והתממשות
כאשר הוריה של רות החליטו להביא אותה לקליניקה של קדינסקי בתל אביב בשנת 1947, הם תוהים מדוע היא כבר חודשיים מתעוררת בלילות עם צעקות בהלה חוזרות : "הקרצייה , הקרצייה". מבחינתם רות ילדה טובה שמתנהגת תמיד יפה. היא תלמידה טובה, מקפידה לשמור על חפציה וגם אוהבת מאד לשחק עם בני גילה. כשקדינסקי שואל הלאה הם מספרים שהיא לעתים מרטיבה בלילות וכי בגיל 5 היא עברה הטרדה מינית על ידי גבר זר שפיתה אותה לבוא עמו למרתף .
האוזן החדה של קדינסקי מבחינה בתיאור זה מיד בנימה המדגישה יתר על המידה את התנהגותה המרצה וצייתנית (אליה כמובן היא, וגם הוריה, לא מודעים כלל). (מצגת 7)
כדי לעקוב בקפידה אחרי המבט ההתפתחותי הייחודי של קדינסקי, עלנו לחזור למודל שתיארנו מקודם. לדבריו ישנן שתי שאיפות המניעות את הנפש : ( מצגת 8) השאיפה לשעבוד והיפוכה השאיפה להתממשות. בהקשר של רות, ובמצבה ההתפתחותי של שני חלקי-אגו הנאבקים על הדומיננטיות ביניהם, שאיפות אלה מתחברות כל אחד לאגו-קונקרטי ולאגו-דמיון. בשלב ראשון זה של האנליזה התנהגותה הצייתנית מצביעה על הזדהותה עם השעבוד לאגו-קונקרטי ולאגו-דמיון גם יחד, בעוד שפן ההתממשות מתבטא בחרדות הליליות ובהרטבה הלילית.
באנליזה של רות אנו רואים איך אופן חיבורם המתחלף של שאיפות השעבוד והתממשות פועל ביחס לשני חלקי-האגו.
כבר בפגישה הבאה, רות מספרת שכל לילה מופיעים לה "פורצים שמתפרצים לבית ומפחידים אותי ". מי הם הפורצים? שואל קדינסקי ורות מציירת אותם כגברים לבושים בגלימות שחורות, וקדינסקי רושם: לבושם בגלימות, כלבוש נשי, מעיד על היותם חלק מהמתריאכט הפאלי ( Neumann, E: das Kind, Zuerich 1963). אולם אופן פעולתם כפורצים, שמפרים את החוק המתריאכלי, מפחיד ומאיים על רות, כי הם מגלמים את שאיפת ההתממשות המקופחת של פן הרוח והדמיון, בתוכה.
בעידודו של קדינסקי, רות מציירת את הפורצים, כשהיא ואמא מתחבאות מרוב פחד מתחת למיטותיהן. קדינסקי מבין מכך ששאיפת השעבוד גם מושפעת מתפישתה המגדרית. אך בעצם העובדה שרות מציירת, היא מחצינה את יכולת ההזדהות שלה עם האגו- דמיון המרוחק בירכתי הבמה . קדינסקי מכנה זאת "שקיעת האגו- דמיון בתוך מרחב חיי הנפש" ומסרטט זאת באופן גרפי כעיגול שחלק מאופי השילוב בין התפישה והתפקוד של חלקי האגו . (מצגת 9)
אולם בפועל הוא לא מפרש דבר, ולא עושה אמפליפיקציות, אלא ממשיך לאתגר את שפת הדמיון של רות. הוא מציע לה לשחק ב-'שוטרים וגנבים' כאילו, כלומר בדמיון, הם פורצים לתוך הבתים ... ובעקבות משחק זה "המעניק צורה מעוצבת לדמיון", רות מעלה את נושא המיניות: היא מספרת לו סוד: שכאשר הפחד הלילי מפני הפורצים חזק מדי, היא הולכת לישון יחד עם אבא, (אמא הולכת אז לישון בסלון).בהמשך, בתשובה לשאלה של קדינסקי, היא נעזרת אומץ ומספרת לו את אירוע ההטרדה המינית בגיל 5 . כצפוי, (מצגת 10) לאור הזדהותה עם האגו-קונקרטי, עיסוקה במיניות הינו קונקרטיסטי. אך "עצם הדיבור על הניצול המיני מקדם את הטיפול... רות מתעמתת כך עם השעבוד הפסיבי-צייתני למוסר ולחוק האב הארכיטיפי המעכב את המשך התפתותה. " (עמ' 78).
3. עליית פן התממשות של האגו-קונקרטי:
השיח הגלוי של קדינסקי עם רות על נושאים מיניים שמטרידים אותה, כמו לדוגמה עיסוקה באוננות או הבנים בכיתה שמרימים לבנות את החצאית, מקל על רות ומשחרר את שאיפת השעבוד של האגו-קונקרטי למיניות; אם כי החרדה הלילית, הפחד מהפורצים, ממשיך להציק ועדיין היא לא יכולה להירדם מבלי להשאיר את האור דלוק.
II
4. הופעת האגו-דמיון, בפן השעבוד
אז, בפתאומיות בלתי מוסברת, היא מספרת בהתלהבות סיפור דמיוני, הסיפור על מזל.
"עוד בזמן מלחמת עולם השנייה חי בגרמניה גבר ואישה ולהם היתה בת בשם מזל. הם גרו ליד יער גדול. בלילות התנים יללו עד לב השמיים ומרוב פחד האנשים עשו במכנסיים, (חרוז!). גם הילדה מרוב פחד עשתה קקי במכנסיים כי היא פחדה מהם מאד... והאריות שאגו.
יום אחד היא יצאה ליער לאסוף פטריות. פתאום היא ראתה תן ומיד עשתה במכנסיים, כמו גשם שיורד מן השמיים. והתן? הוא עד כדי כך התענג על הריח הנפלא הזה, שהוא קם על רגליו ועלה לשמיים. מאז, כאשר הילדה פגשה לפעמים אריה היא מיד עשתה במכנסיים, ועכשיו כולכם מבינים מדוע האריות והתנים ברחו.
מזל היא ייצוג של האגו-דמיון. היא קרובה לכוח השמיים, וההזדהות של רות עמה מאפשרת לה לשקוע בדמיון, אך גם לוותר על הזדהותה עם השעבוד לאגו-קונקרטי. מכאן היא מתחילה להתחזק בתחושת העצמיות (מצגת 11) ומפסיקה כמעט לחלוטין עם ההרטבה לילית.
בשיחה על הסיפור, קדינסקי שם לב לשינוי שחל ב- feeling tone: בדיבורה נשמע צליל של יהירות ואף זלזול כלפי מזל, ששונה מההזדהות המוחלטת עמה בסיפור עצמו. בצורה זו, מתאפשר לה לחוות את "הכוח של מזל' ככוח דמיון רוחני ולא כקסם יצרי של אגו-דמיון. (מצגת 12)
הפרוגנוזה בשלב זה אומרת, כי התממשות האגו- דמיון תלך ותתחזק בפן הרוח שלה ובאופן זה השעבוד לכוח הקסם בפן הדחפי יתמוסס ורות תשתחרר מחוסר האונים שלה.
איך היא חווה זאת?
5. המפלצות כאיכות פאלית ארכיטיפית חדשה
עכשיו היא מציירת ציור של מפלצות הנהר ומספרת שהאנשים הורגים אותן בחרב כשהן ישנות.
כאן עלנו לשים לב לפרט שולי לכאורה: (מצגת 13)
קדינסקי מבחין שלכל אחת מהמפלצות יש צורה פאלית מובהקת ושלוש עיניים. כלומר, הן רואות יותר מכפי שמקובל אצל מפלצות "רגילות" .בכך הן סמל לעליית הפן הרוחני-פאלי ארכיטיפי, כאיכות חיובית העומדת בפני עצמה, ומובילה בהמשך את הדרך כפסיכופומפ.
בעקבות זאת היא מביאה עוד סיפור דמיוני, על 'מפלצת במערה':
"היה היתה מפלצת שחיה במערה ביער. היא שומרת על אוצר פנינים שאני רוצה להשיג. אני יודעת שההורים החליטו שבלילה ילכו ויהרגו אותה. אז אני הולכת בעצמי למפלצת, מזהירה אותה ועושה את עצמי כאילו אני מפחדת ועייפה. אז המפלצת מכניסה אותי לתוך המערה שלה, נשארת ערה כל הלילה ושומרת עלי עד שההורים מגיעים ואז היא הורגת אותם וכל מי שבא איתם יחד. וכאשר המפלצת בעצמה הולכת לישון קמתי, וברחתי עם אוצר הפנינים שלה. סוף הסיפור!"
בסיפור זה רות בעצמה – כפרט ולא כחלק מקולקטיב - הופכת לגנבת שמפרה את חוק השעבוד. היא תופסת את המפלצת מעמדה נעלה, ובכך מזינה את הדמיון. כך יצריות המפלצת - שנחווית עכשיו בפן ההתממשות ולא כשעבוד– מעצימה את עולם הדמיון שלה.
ורות בגאווה מספרת , שהיא כבר ישנה לבד ולא מרגישה יותר צורך לישון במיטה של ההורים.
כאן ברצוננו לשאול: האם סיפורי הריגת המפלצות, תוך שימוש בחרב, יכולים לשמש ייצוג למיתוס הגיבור המיתולוגי ההורג את המפלצת למען טובת האנושות? (מצגת 14)
בסיפור של רות, כך קדינסקי, המפלצת שומרת על האוצר ושואבת אותה לתוך עולם הדמיון, כך שהיא עדיין לא יכולה לזהות מטרות קונקרטיות כיאה לגיבורה. הילדה שבסיפור עושה עמה ברית, כדי שזו תהרוג את ההורים. זהו הרג שעדיין נובע מהזדהות עם חלק-אגו, ולא עם האגו מודע .
6. שינוי: עליית פן התממשות של אגו-קונקרטי.
רות נהנית עכשיו מאד לשחק במשחקי קופסה ונאבקת עם קדינסקי כדי לנצחו. תחושת העצמיות של האגו-קונקרטי מתעצמת. היא חשה שותפות ואומרת לו בפשטות "אני אוהבת לבוא אליך". - הרגשת השותפות מצביעה על התכללות הולכת וגוברת של הפן הרציונלי-רגשי, ופן זה הינו מרכיב מכריע של האגו-מודע.
III
7. תחילת שימור היחסים בין אגו-קונקרטי לאגו-דמיון
לאחר כחודשיים חלה טרנספורמציה נוספת: היחסים בין שני חלקי- האגו הולכים ומתאזנים.
רות מחברת שיר בשם: " שיר שמחת השמש העולה":
טל הבוקר מרווה את הפרחים.
השמש עולה וקרניה מאירים.
היא מביטה על העולם ועל החיים,
היא שמחה וגם הפרחים.
אם נזכור שהאגו-קונקרטי קשור לתפקוד החושי של המציאות הקונקרטית והאגו-דמיון קשור לתפקוד האינטואיטיבי-רוחני, לשמיים הרוחניים, אז ברמה סמלית השמחה המשותפת בין השמש והפרח בסיפור זה מגלמת צורה חדשה של חווית הקשר הפנימי בין שני חלקי-האגו: הם אינם נאבקים זה בזה, אלא חווים את השותפות והזיקה ביניהם. שיר "שמחת השמש העולה" מגלם אם כן איכות חדשה ביחסי חלקי-האגו: זהי איכות שבין מפרה למופרה, השונה מיחסי המאבק על הדומיננטיות ביניהם. זוהי הרמוניה שמאפשרת לרות לחוות בעת ועונה אחת את האגו- קונקרטי והאגו- דמיון, את השעבוד וההתממשות. זהו האגו המודע!
ממקום זה הטיפול ממשיך לעיבוד הטראומה המינית מגיל 5 ולשלב הסיום.
8. הופעת דמות האב הגיבור הארכיטיפי הסולרי חיובי
בעקבות יחס חדש זה בין שני חלקי-אגו מתחילה להתגבש באגו המודע יכולת האבחנה של המציאות הארכיטיפית שעד כה לא היתה קיימת. יונג מכנה זאת "בקיעת הארכיטיפ" evocation of the archetype . אנו נראה בהמשך איך בקיעה זו מביאה עמה לעליה של דימוי אב ארכיטיפי חדש עבור רות ולשחרורה מהשעבוד לאב הארכיטיפי השלילי ולהווית האגו כגיבורה. אנו נראה זאת באמצעות שלושה תוצרי נפש נוספים שרות מביאה לטיפול.
היא כותבת סיפור: אבא חוזר מחיפה
"היה הייתה ילדה עצובה קטנה שגרה לבד בבית. אמא שלה מתה ואבא שלה עבר לחיפה ( חיפה במושגים של רות רחוקה מאד). היא שיחקה לבד במשך כל היום וליד הבית היה נהר גדול. היא נהגה ללכת כל יום לשוק ולעשות קניות, וכל היום ירד גשם. אבל יום אחד היא ראתה שיש שמש. מה קרה? היא חלמה חלום שאבא שלה יחזור כי השמש שמחה מאד. ואבא שלה באמת חזר, והם לקחו לו אישה אחרת והיה להם כיף גדול ביחד. גם אני הייתי שם, שתיתי ואכלתי וגם שבעתי ."
קדינסקי שואל את רות: "מדוע האבא חזר דווקא מחיפה?"
ורות מסבירה שבחיפה גר "הדוד מחיפה" שבמלחמת עולם השנייה נלחם כגיבור עם הפרטיזנים. כשהוא מגיע אל ביתם לתל אביב, היא מספרת, היא מצליחה להירדם בחושך, ללא שום קושי. רות מסבירה: "אז זה כמו אצל ילדים אחרים, שיש להם אבא ששומר עליהם"...והיא מוסיפה: "אבא שלי זה מכשף רע ". קדינסקי מבליט את ההבדל ואומר: "בשונה מהאב הפרסונלי, האב שבחלום הינו סמל לבקיעת דימוי האב הגיבור הטוב" שמגן ושומר עליה. הוא בגדר ריפוי לחוסר המוגנות שעלתה בציור הראשון "הבית עם הגג האדום כמו אש" ותואם לבקיעת השמש השבה וזורחת בשיר "שמחת השמש העולה".
הפתרון בסוף הסיפור, בו האב והילדה "לקחו לו אישה אחרת" מהווה אישור להשתחררות מניגודיות היחס בין שני חלקי-אגו. יתרה מכך ברצוני להוסיף ולציין: השיבה של האב הטוב אל הילדה בנוכחות אישה חדשה, מגלמת למעשה את דימוי המשפחה הארכיטיפית החיובית. סמל לשותפות ואיחוד הניגודים, סמל להתמצבות העצמי בלא מודע של רות.
על רקע חווית אחדות פנימית זו רות מסוגלת לחוות את העצב כחוויה העומדת בפני עצמה ולא כשעבוד לאגו- קונקרטי (כמו במפגש עם המפלצות) אך גם לא כמימוש של אגו- דמיון (כמו בסיפור עם מזל) השוקע בתוך "רציפות הנפש". קדינסקי קובע: "רות מסוגלת עכשיו לחוות שהוויתור על כוח ושליטה יכול להיות צורך פנימי שמשמעותו הצורך באהבה."
בינתיים אמא של רות מדווחת: יש שיפור ניכר בכל תחומי החיים. רק בלילות עדיין חייבים לשמור על אור דלוק, למרות שהיא ישנה ברצף ומבלי להתעורר.
9. עיבוד הטראומה המיני מגיל 5
אם נשאל פעם נוספת מה טבעה של החרדה בגללה רות עדיין לא מסוגלת להירדם מבלי שהאור נישאר דלוק, אז עלנו להבין שאין זה הפחד מפני הגנבים/פורצים, שמזמן נעלמו מדמיונה של רות. אלא שזו החרדה מפני אבדן ההתמצאות ואבדן המודעות כחלק מעמדת השעבוד לארכיטיפ האב הרודן המפחיד לעומת 'האב החוזר מחיפה' שמביא עמו חוקיות חדשה של אהבה ופוריות.
שני היבטים אלה מופיעים בסיפור דמיוני ובחלום נוסף:
רות מספרת סיפור דמיוני : האיש הרע
"ילדה קטנה נכנסה ליער. היא פגשה איש שהבטיח לה סוכריה אם היא תתלווה אליו. היא הולכת עמו אבל בדרך היא שמה לב שמשהו רע עומד לקרות כי הוא מוביל אותה למערה תת קרקעית. הילדה בורחת, אבל האיש רודף אחריה ותופס אותה. זהו איש רע שהורג אותה, אך לא לגמרי: היא שוכבת על האדמה כאילו היא מתה...
החטיפה בתחילת הסיפור ללא ספק מזכירה את טראומת הניצול המיני שרות חוותה בגיל 5. כשקדינסקי שואל אותה על כך היא מאשרת ואומרת " זה לגמרי זה", והוא מסביר כי על פי תפישתו "טראומת החטיפה הקונקרטית של הניצול המיני בגיל 5, כמו השעבוד לדמות האב ולדומיננטיות ההורית הארכיטיפית, הביאו לקונקרטיזם שהמית כל חיות פנים נפשית ברות. ממקום זה, פונקציית החישה הפכה דומיננטית עד כדי קונקרטיזם בהשוואה לחוויית עולם הרוח והדמיון אליו נוהגים במצב זה להתייחס בפחיתות ערך."
קדינסקי מדבר עם רות שוב על חוסר המוגנות שלה בבית והיא מספרת לו שהיא כבר יכולה להירדם בלי בעיה, אך גם מוסיפה שהיא עדיין לא יכולה לסמוך על אבא. היא אומרת תוך כדי צחקוק: "... כי אבא שלי הוא מחשף רע..." וקדינסקי, המיטיב להקשיב לצלילי דיבור ולא רק לתוכן, מסביר: הצחקוק שלה הוא ביטוי לעובדה שעכשיו היא מסוגלת לקלוט את ההבדל בין ההזדהות הישירה עם המציאות הטראומטית המקורית לבין המבט אקסטרוורטי באמצעותו היא מסוגלת להביט על חייה מעמדה רציונלית יותר שמאפשרת לה לחוות את יציבות האגו.
כאן הסיפור של 'האיש הרע' נקטע ומתחיל סיפור הדומה לעלי באבא וארבעים השודדים. אולם רות משנה את הסיפור המוכר:
האיש הרע שייך עכשיו לשודדים של עלי באבא. הם עוזבים את המערה שלהם ובעוד הם הולכים בתוך היער, הם רואים ילדה מתה זרועה על הדרך והם מכניסים אותה לתוך שק שהם סוחבים על גבם. הילדה, כשהיא בתוך השק, מתעוררת לחיים ומקשיבה לדברי השודדים ולתכניותיהם. היא מבינה מהם שהם מתכננים לפרוץ לארמון המלך בלילה. אז היא מחליטה להישאר בתוך השק בשקט עד שהשודדים בלילה יוצאים לדרך אל ארמון המלך. שם מתוך חשיכת השק, היא צועקת צעקות רמות ומעירה כך את שומרי הארמון . מרוב בהלה השודדים מפילים את השק עם הילדה בתוכו ובורחים. אז המלכה יוצאת מהארמון ולאות הוקרה למעשה הגבורה של הילדה היא מאמצת אותה לבתה.
השודדים של עלי באבא, גיבור העל, שבחלק הראשון של הסיפור מופיעים עדיין ככוח פורץ וחוטף, מצוים בחלק השני של הסיפור תחת מרותו ותחת איכותו הרוחנית . ככזה הוא מסוגל להתחכם על כוח ההרס הקונקרטי שלהם. הם אוספים את הילדה "המתה" ומוציאים אותה מהקיפאון ומהעילפון. קרי: מהחרדה ליפול בחזרה תחת שליטת חלקי-אגו והטראומה שחוותה. השודדים לכן מזמנים לילדה המתה – לכאורה - הזדמנות כדי להתעורר מחדש לחיים.
על רקע התמצבות הגיבור הארכיטיפי, הילדה החטופה יכולה לקבל את החרדה כחלק מהמציאות אליה נקלעה ומסוגלת להתחכם עליה. היא עושה זאת במעשה גבורה ייחודי – הצעקה מתוך השק – וקריאתה אכן נשמעת על ידי המלכה שמאמצת אותה לבתה.
תפנית זו, כך אומר קדינסקי, הינה ללא ספק גם חלק מהתפתחות המהות הנשית בתוך רות. דמות המלכה מייצגת היבט נשי חדש ומרפא עבורה. ממבט זה רות והמלכה חד הן! "אם המלכה היא סמל לאדם המנהל את טבעו הייחודי כאדם, אז האימוץ של רות על ידי המלכה מגלם את העובדה שהאגו ניצב במרכז התודעה." המלכה מגלמת את מרכז וכוליות האישיות והאגו נהייה לשלוחה של העצמי. (ראו: Neumann, E: Narzismuss, Automorphismus und Urbeziehung, Zuerich, 1955)).
במציאות, רות מדווחת שהיא לגמרי התרגלה לכבות את האור כדי להירדם.
11. סיום טיפול
כאן נקטע הטיפול בגלל תחילת חופשת הקיץ. מאז קדינסקי פגש את רות מספר פעמים ובאחד המפגשים היא מספרת חלום נוסף של פורצים, חלום הסיום של האנליזה:
"שוב הגיעו פורצים לבית. אז לקחתי את הרובה מהמחבוא של אחי, המחבוא עם ספרי המתח שהוא מסתיר שם מהוריי, ומיד הפורצים ברחו. אז בשקט, בשקט החזרתי את הרובה למחבוא ."
רות מופיעה כאן כחמושה ומוגנת נגד סכנת הפורצים. הרובה אינו אמצעי שליטה שרירותי עבורה, אלא פתרון תכליתי לצורך הגנה עצמית. היא מסבירה, תוך צחקוק בלתי מוסתר, שהיא מודעת לגמרי לאופן פעולה של הכלי וכי היא אינה חשה אשמה כלשהי. על הסבר כזה אין מה להוסיף, דבריה מדברים בעד עצמם!
IV
12. אחרית דבר
בתיאור האנליזה של רות המסר של קדינסקי עובר כחוט השני: התממשות/שעבוד של חלקי-אגו הינה איכות ארכיטיפית , אשר דחפה להיווצרות אגו- מודע אצל רות. יחד עם זאת אין להתעלם מהאווירה החיובית ביחסי מטפל – מטופלת ומתחושת השותפות העמוקה שנרקמה ביניהם ומבלעדיה האנליזה לא היתה מתקדמת במהירות כה רבה שאף הפתיעה את קדינסקי. טיפול אנליטי בילד על פי מודל זה עוסק ב'כאן ועכשיו' ומבוסס על גישה דיאלוגית שמזכירה את גישתו של תלמיד נשכח אחר של ק.ג.יונג – הנס טריב - שכינה את גישתו "ריפו באמצעות המפגש" (Trueb, H: Heilung aus der Begegnung, Stuttgart, 1951) .
לסיום, אציין שלוש נקודות מרכזיות שקדינסקי מעלה:
- ההתחלקות לשני חלקי-אגו (Part Ego’s) הינו הכרח התפתחותי ארכיטיפי.
- עבור קדינסקי המשמעות של גיל החוויון היא, שבגיל זה שני חלקי-האגו מתמזגים לאגו מודע.
- האנליזה של רות חושפת מעט ממה שניתן לכנות "שיטת קדינסקי": שיטה זו מסייעת ליצירת שינוי ביחסי שני חלקי-אגו. כתוצאה מתרחב אופק החוויה והתפישה אצל הילד/ה ותוחם כך את המרחב הארכיטיפי עבור תודעת האגו שלו.
מצגת 1
מצגת 2
מצגת 3
מצגת 4
מצגת 5
מצגת 6
מצגת 7
מצגת 8
מצגת 9
מצגת 10
מצגת 11
מצגת 12
מצגת 13
מצגת 14
