יוצר ויצירה

צֵא לְחַפֵּשׂ / יהודית לויזון



צֵא לְחַפֵּשׂ

אֶת הָרֶגַע הַזֶּה

שֶׁנִּכְלָא

בְּצִיּוּץ הַצִּפּוֹר

אֶת הַצֶּבַע

שֶהוּתָּז עַל הַבָּד

בְּאַלְפֵי רְסִיסִים.

תְּפֹס אֶת הַיֹּפִי הַנָח

עַל רִיבּוּעֵי הַמִּלִּים

הַמִתְּאַגְדוֹת לְסִפּוּר.

וְאַחַר-כָּךְ

שַלְחֵם לְחוֹפְשִי

כְּמוֹ נֹחַ אֶת יוֹנָתוֹ

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית.

אנימוס / רותי שריג

ההוא היה תאום נפשי

על כן בשרו אינו נמק

בשדות הציד הנצחי

הוא מהלך ומרקד.

חליל רועים, חליל של פן

ו"סנדלי פנינים של תכלת",

גולש שער פשתים לבן

והשלמה –

הפלא ופלא.

ואחריו נימפות שדה

כולן אליו

כולן אליו

מחוללות היפהפיות

משתוקקות –

ואין רופא.

שיר זיכרון / שריג

אל הירדן בלילה חם ירדנו ערומים

ירח שזף גופנו הלבן

כברווזים תמימים טבלנו במימיו,

גופנו החמים במים הקרירים.

סמורים ורטובים עלינו לגדה,

בסבך עצים ועלי שמיכות

ספרת מה מתקה אהבתך

מכל האהבות האחרות.

אוּלַי / עדית אנקורי

נכתב בסגר הקורונה הראשון

כדור הארץ חג במעגלו

ושוב פשטה פרספוני את שְחור מעילה

עטתה את פרחי שמלתה

ועלתה אל פני האדמה.

דממה...

מרחבים מלוא העין

ואדם אָיִן.

אין פוצע את האדמה

ואין כורת את פרי בטנה.

איילים וצבאים

מלחכים בנחת באפרים

וציפורי השיר הנחבאות

מקפצות על הדשאים.

תמהה פרספוני

אך לבה רחב

והפליאה עוד את צבעיה.

רוח קלה שהתבשמה מריחה

שטה לה ליד אוזנה ולחשה:

ואולי?

אולי עוד יגור זאב עם כבש

ונמר עם גדי ירבץ ?

מיומנה של אבן / עדית אנקורי

באה אל חדרי נכדתי הקטנה

רצתה לשחק בשדים ובמכשפה.

"זה נורא מפחיד"

היא אמרה.

הצביעה על האבן שעל שולחני,

"זו אבן של ביטחון"?

שאלה.

"זו אבן שיש בה המון וגם ביטחון",

אמרתי לה.

נטלה אותה והלכה לשחק. 

הטבע בכבודו ובעצמו

הטביע באבן את חותמו,

ועל שולחני היא כאבן השואבת,

עדה אילמת למילים ולמה שמעבר.

חזרה נכדתי מעולם האגדה

השיבה לי את האבן והלכה.

"עכשיו שתיהן עשירות מעט יותר"

אמרתי לעצמי

ושמתי את האבן שוב על שולחני.