שבעת החטאים, בני הלוויה האפלים שבנפשנו   

(על פי ספרה של אן מגוואיר).

יעל האפט

 אתחיל מתוך האפילוג של הספר של אן מגוואיר, בתרגום חופשי שלי:

"בשנותיו האחרונות של יונג, כך כתב, הוא נסע לקניה ובשמורת הטבע הנקראת אתי פליינס, חווה בבהירות רבה את המשמעות הקוסמית של המודעות שניתנה לאדם. רק האדם יכול לראות את הקיום האוביקטיבי של העולם ע"י היכולת לראות, לחוש, להרגיש, להיות ער לכל אלה. שם יונג הבין את המיתוס של האנושות, והמיתוס הוא שהאדם נחוץ לשלמות הבריאה. שהוא למעשה הבורא השני של העולם, כי לולא הוא – העולם היה מתקיים ללא מודעות להיותו. המודעות היא ההכרח עבורנו להבין את הנפש ואת רוח האדם. על האדם אם כן, לחזור להיות ער לקיומה של הנשמה בנפשו וכן לחשכה המצויה שם אף היא".

לאחרונה רבו המחקרים של נוירולוגים על מקומו של המוסר והאמפטיה במוחנו. אנטוניו

דמסיו טוען שהאזור באונה הקדמית הנקרא ונטרומדיאל פריפרונטל קורטקס קשור להכרעות

מוסריות. ממצאים נוספים של חוקרי המוח מחזקים את התפיסה  

שהאדם נולד עם "מצפון מוסרי" היודע להבדיל בין טוב ורע, ושבני האדם בכל העולם ניחנו בחושים זהים להגינות, לאחריות ולהכרת תודה. יתרה מכך, הפילוסוף מתיאס מהלמן טוען שהאדם הוא חיה מוסרית, ישות מוסרית (מוסף הארץ 7.9.2007) גם דניאל גולמן בספרו " אינטליגנציה חברתית" טוען, על סמך מחקרים פסיכוסוציולוגים, שקיים במוח האדם (ואף בחיות מסוימות כמו הבבונים למשל) הדחף לעזור לזולת הנמצא במצוקה. כלומר, החוש האמפטי קיים בנו כנתון מולד.

להלן תמונת המוח המוסרי ( העתק ממוסף הארץ 7.9.2007):

מוכר לנו גם הסיפור של "החסד הרומי" של ולריוס מקסימוס אודות מסירותה של אישה צעירה בשם פרו לאביה הזקן. הסיפור הזה הלהיב אמנים רבים מאד במשך דורות ועד לימינו ואנו עדים לתמונות אין ספור של אישה צעירה המניקה אדם זקן, כחוש ורעב ואסור באזיקים. תמונה וסיפור זה מהווים כמה משבעת מעשי החסד שעליהם מצווים הנוצרים הקתוליים, והם: האכלת הרעב

                       השקיית הצמא

                       אירוח הזר

                       הלבשת העירום

                       ביקור החולה

                       ביקור אסירים ( מתי 25:31-46)

                      וקבורת המת (הוספה במאה ה-13).

אם כך פני הדברים, מה קרה לחלק גדול מהאנושות. האם כולם פגועי מוח?

   הילמן כתב לפני מספר שנים יחד עם מיכאל ונטורה ספר בשם "We've had a hundred years of psychotherapy and the world is getting worse" ואני תוהה, בודאי כמו רבים אחרים, מה קרה לנו, לאדם, שהגענו לשפל המדרגה האנושית. מלחמות שאינן נפסקות,

רעב, חוסר כבוד אנושי, מריבות אישיות וכלליות בשם האלוהים, הצדק, החוק וכו" וכו"... ילדים אוחזים בנשק, ילדים עם סכינים תוקפים ילדים אחרים ומורים בבתי ספר ועוד היד נטויה. הרוע משתלט בכל כעורו על כמעט כל חלקה טובה. אין לנו כנראה כיום ברירה אלא לחזור ולבדוק את ההשלכות של הרוע הזה בהתגלמותו גם בנו, ככל שהוא נחבא ממודעותנו. אבדנו, כנראה, בדרך את האיזון. משהו, כמו שנאמר, "רקוב בממלכת דנמרק" (שייקספיר).

הספר של אן מגוואיר דן בשבעת (7) החטאים הראשונים הקיימים ביקום. הם ארכאיים מאז קיים האדם והם הם הנותנים את הצורה לרוע.

    אוסף שבעת החטאים מיוחס לטרטוליאן שחי במאה הששים (160) לספירה. הוא נולד בקרטגה והיה עובד אלילים שהפך להיות נוצרי. הוא האמין שהחטאים מפרידים את האדם מאלוהיו ומנשמתו.

האפיפיור גרירורי הגדול – גרגורי הראשון - קטלג את שבעת (7) החטאים כלהלן:

גאווה  Pride                    Superbia

קנאה               Covetousness    Avaritia

תאווה               Lust                 Luxuria

חמדנות             Envy                Invidia

זללנות (רעב יתר)  Gluttony        Gula

כעס               Anger                Ira

חוסר מעש – עצלות Sloth           Accidie

    תומס אקוינס דן בהם הרחבה וכן התעמק בנושא גם סנט אוגוסטין.

אן מקואיר מקטלגת את 7 החטאים כלהלן:

1. גאווה                              Pride

2. כעס                                  Anger

3. קנאה                                Jealousy

4. חוסר מעש – עצלות             Sloth

5. תאווה                                Lust

6. קמצנות                               Avarice

7. זללנות – גרגרנות נלאוכל או לדבר אחר   Gluttony

והיא עורכת בדיקה פסיכולוגית מקיפה, כולל סימפטומים גופניים, של הארכטיפ הקולקטיבי של ה"צל" כפי שהוא משתקף בשבעת החטאים.

1. גאווה      Pride

    דנטה אליגרי נולד בשנת 1265 בפלורנס. הוא מת בשנת 1321. בספרו

 Divine Comedyדנטה רואה בגאווה את החטא הגדול מבין שבעת החטאים. החוטאים הראשיים הם השטן, בריארכוס   Briarcus             , נמרוד וניובה.

     נתחיל בבריארכוס. הוא נקרא גם בשם אגיאון Agaeon  במיתוס היווני הוא היה אחד הבנים של אורנוס (שמים) וגאיה (אדמה) בעלי 300 זרועות ו50 ראשים. ציאוס קרא להם לעזור לו במלחמתו כנגד הטיטנים. הם נקראו הקאטונציריס Hecatoncheires

המסמלים כוח איתנים של הטבע המופיע ברעידות אדמה ושיטפונות. לכן כוח זה זקוק לגבולות תוחמים לבל יפרוץ לכל עבר. בריארכוס לאחר שניצח את הטיטנים התחרה בציאוס ועל כך נענש.

 מצאתי בספרו של דב אלבוים – מסע בחלל הפנוי- שהוא מביא מהקבלה היהודית של עולם הספירות שמידת הגבורה תפקידה לעצור את השפע האלוהי הקיים במידת החסד ולשים לו גבולות. יחד עם זאת ספירת הגבורה נחשבת למקור הרוע. כי בעת העצירה הבולמת את השפע שבא מספירת חסד (אברהם) הופך הכוח האלוהי לכעס ולחימה ומהם נולדים כול כוחות הרוע. החשכה יוצאת מתוך האור האלוהי והיא ה"צל" של העולם, הבא לביטוי במסוגלות של כל אחד מאתנו לעשות רע. (עמ' 135-6). שורש הרע אם כך קיים באלוהים עצמו. (עמ' 149).

   נמרוד הוא הצייד הנודע. היוונים קראו לו אוריון, והכנענים קראו לו בעל הדד. הוא בנם של פוסידון שחי עם ארטמיס. אפולו לא היה מרוצה מהזיווג הזה ולכן כשפעם אוריון, הוא נמרוד, שחה בים, אפולו אתגר את ארטמיס לפגוע במטרה השחורה שהופיעה בים. ארטמיס שאף פעם אינה חוטאת במטרה – הרגה את אהובה אוריון, נמרוד. בתוגתה העלתה את אוריון להיות כוכב. החטא של אוריון, נמרוד, היה שהוא חשב שהוא אל. בתנ"ך נמרוד הוא מלך אשיריה – בנה את נינוה וסומריה ושלט על בבל ושינאר. הגאווה של נמרוד הייתה בהישגיו.

   ניובה Niobe  הייתה המלכה של טיביס Thebes . בעלה ניגן להפליא על הלייר.Lyre

היא הייתה בתו של טנטלוס ששלט על מדינה גדולה. היו לה 14 ילדים: 7 בנים ו-7 בנות.

היא הייתה מאד גאה בהם ובמעמדה והשוותה עצמה לאלה. כארטמיס ואפולו היא לבשה זהב וברוב חוצפתה שאלה למה לא בונים לה מזבח כמו לאפולו ולארטמיס הרי אביה סעד עם ציאוס ואימה היא דיוןDion      ואבי אביה הוא ציאוס עצמו. כאן היה ההיבריס. על כך נהרגו 7 הבנים. וכשהתנחמה שיש לה עוד 7 בנות – נקטלו אף הן והיא עצמה הפכה להיות אבן.

מה זה אומר מבחינה פסיכולוגית? ההיבריס הוא תוצאה של בורות וחוסר מודעות והזדהות עם העצמי Self   . שיווי המשקל של הניגודים הופר, והענווה האנושית נעלמה.

ועכשיו לדמותו של השטן. השטן היה הבן הראשון והאהוב של האלוה. אך הוא ניסה להיות כמו האלוה ואף להיות במקומו ועל כך נזרק לאש הגהנום. (בספר ישעיהו בתנ"ך הוא נזכר). באנגלית יש ביטוי – גאה כמו לוציפר.

    השם לוציפר למעשה שייך לפלנטה ונוס כשהוא מופיע ככוכב השחר עם הנץ השחר. הכנענים קראו לו שחר. לוציפר משמעו גם "המביא אור" על היותו כוכב השחר. תפילת שחרית היא למעשה תפילה ללוציפר. לכוכב השחר היה אח תאום, כוכב הערב שלם. מכאן המילה שלום או סלאם. ירושלים העיר או בית השלם. אנו מוצאים תאומים כמו שחר ושלם במיתוס היווני הדיאוסקורי:  התאומים קסטור ופולוקס שנולדו מביצת העולם ב-לידהLeda     

האחד פונה לשמים והשני למטה ושניהם פונים לשמש. יש המאמינים ששחר ושלם היו הילדים של עשרה   Ashera             . בזמנים קדומים עשרה הייתה מוט או עץ, אלת הטבע. בתקופה המטריארכלית היא הייתה האלה האם עשרה. ואחר כך היא הייתה בת לוויה של האלוה, וככך היא הייתה כעין רחם העולם. במיתוס הכנעני כוכב השחר ניסה למוטט את אל השמש וכעונש הוא נזרק מהשמיים במכת ברק למטה לבור הלל Helel            או לעשרה, כלומר אל אמו או כלתו. אביעד קליינברג בספרו שבעת החטאים, מזכיר את הלל בן שחר, הריהו לוציפר ומצטט מספר ישעיהו י"ד 12-15 (עמ' 164).

לוציפר, מביא האור, למעשה הוא הכוח להאיר, להעלות את המודעות. אך, כשם שהניגודים תמיד קיימים ביחד הרי הוא גם יכול לגרום ליתר חוסר מודעות ולנפילה לתהום תת ההכרה, כלומר לדפרסיה. לעתים אדם לפני יצירה ולעתים גם אחרי ההצלחה נופל לדיכאון.

דמותו של לוציפר התאחדה עם דמותו של השטן. הוא מורכב הן כמביא אור – מודעות- והן מחושך של נפילה לתהום תת ההכרה. מהיבריס להיפוכו. הוא דמות צלית שבתוכו גם אור.

יונג אומר שבלעדיו לא הייתה כל הצלה. הצל וכוח הרצון הם הכרח לאקטואליזציה כל שהיא. מי שאין לו כוח רצון ויכולת לעמוד כשצריך כנגד "בוראו" איננו מסוגל לבחירה אטית. 

    הסמל של הגאווה הוא התרנגול. (מגואיר סוקרת את משמעות התרנגול בתרבויות השונות.)

התרנגול הוא צפור שמש סולר בירד. צפור אל הרפואה אסקליפיוס. קריאת התרנגול עם שחר מסמל בריאה מחדש    . הוא קשור לאפולו, להרמס-מרקוריוס, מביא אור. מסמל עירנות, להיות על משמר כנגד משהו רע.

סוקרטס לפני מותו בקש:" הקריבו תרנגול לאסקלפיוס." יחסו זאת לכך שהוא חשב שהמוות הנו המרפא לחיים. הקרבת התרנגול, כאילו מאפשר או מבטיח לו את הכניסה לעולם האחר. כלומר, מבחינה פסיכולוגית הרי זה הקרבת ה"אגו" – הקרבת עליונותו של האגו. (עמ, 20-25 בספרה של מגואיר).

בתרבות הנורדית התרנגול מעורר מתים. התרנגול התרנגול עמד מעל לענף הגבוה של עץ החיים והעולם בשם ויטפניר התרנגול זוהר כזהב  ובמיקומו זה הוא המגן והשומר על החיים. (שם).

בבודהיזם הטיבטי התרנגול הוא ללא מוסר, הוא רע. מיקומו במרכז גלגל החיים (יחד עם החזיר והנחש) כאחד משלושת הרעלים. חשיבותו היא בתאווה. יש תמיד תאווה סמויה חבויה בגאווה. התאווה להיות מעל, הטוב ביותר, הכי הכי.

באירופא, לעומת זאת, התרנגול כגאווה קשור עם כעס. כעס גאוותי.

במיתולוגיה היוונית התרנגול הופיע לעזור ללטו בלידתה את אפולו וארטמיס.

בעולם הנוצרי הוא נחשב כרוח שומרת כנגד סכנות הנשמה ותחלואי הנפש. לכן שמים תרנגול מעל לכנסיות. (שם).

הסמל האחר לגאווה הוא הראש.  מקום מושב ה-מינד . האינטלקט, השכל. הוא מסמל שלטון, ידע, דעת, הנהגה ורוחניות.

הלוחמים הקלטים נחשבו לאמיצים ביותר ולכן לראשיהם היו כוחות מיוחדים לפי הרומאים. מכאן כריתת הראש של האויב והנחתו בראש החץ או המוט. אף נהגו להקריב ראשים לאל לאות תודה על הגבורה ושמירת החיים.

כשגבר מדי פעם מוציא מסרק ומעבירו על שערו הסרוק או כשאישה מסתכלת בחלונות הראווה גם כדי לראות את בבואתה. יונג אמר שהוא נמנע מלשבח משהו כשהלה הצליח במשהו מתוך האמונה שכשאדם מלא מעצמו או השגת יעד – יקרה משהו שלילי ל"הורידו" מה"סולם הגבוה".

  לפי אריסטוטלס, אדם בעל סטנדרטים גבוהים של הגינות ומוסריות איננו רק מי שהוא אכן שווה ערך במעשים , אלא גם חושב עצמו כשווה ערך. הוא מחשיב את ערכו ואיננו תלוי בדעת אחרים. הכבוד האישי הוא הגורם העיקרי ולאו דווקא הידיעה האינסטינקטיבית לגבי נכונותם של דברים. (המוסר והאמפטיה מולדים באדם – לפי המחקרים האחרונים של חוקרי המוח).

  תמיד יש לזכור הן את הצד השלילי והן את הצד החיובי של הסמל המיצג וכן את התופעה.

  במושג גאווה כלול – אהבת עצמי, אגואיזם, התהדרות conceit , vanity  - שהוא צורך האדם המחפש תדיר את הדעה הציבורית הטובה עליו והמתרברב בהצגת מעלותיו והצלחותיו שהן כאילו מעל לאחרים, וכן את ה-arrogance - ההתעלות מעל לאחר.

אגואיזם או אגוטיזם ניכר באדם שלא מקשיב לאחר, שמכניס את דעתו כל הזמן, מתבלט בהערותיו ודיבורו מלא עם "אני", "שלי" וכו...מגואיר מזכירה גם את האדם המחשיב את עצמו כטוב, כמעריך אחרים אבל שוכח מה שאחרים תרמו לו או לעסק שלו, ואיננו רגיש לזולת אלא מחשיב את הפרינציפים שלו. במקרה זה הראש הוא הסמל. אדם המחשיב עצמו לא ילך עם ראש מורכן. הראש גם מסמל מעמד. הראש כמעמד. הראש כדעות מוצקות וחוקים, מה שנקרא תפוס באנימוס animus possessed  הן אצל הגבר והן אצל האישה. לעתים הגאווה מסתתרת מאחורי אדם ששם עצמו אחורה במופגן וע"י כך מושך את תשומת הלב של הסובבים. יתר ענוותנות אף הוא מצביע על גאווה נסתרת.

   הסימפטומים הגופניים יכולים להתבטא, לפי מגואיר, בהרגשת מלאות בחזה, בלב, כאילו יש גיאות וכן, כפי שהוזכר, בראש – "ראש נפוח". כן ברעשים בראש, צלצולים באזניים (שלא כתוצאה של הצטננות או לאחר טיסה בהצטננות), מעט אי יציבות בהליכה, לעתים סחרחורת עד ורטיגו ומחלת גבהים.

כדוגמא, מגואיר מספרת על אדם בגיל 40 שסבל מורטיגו. בבדיקות שעשה חשדו באפילפסיה אבל התוצאות היו שליליות. הוא היה אדם שקט, לא מתרברב ועם נטייה לדכאון. סיפור חייו היה שאשתו ביום בהיר עזבה אותו. הוא נשאר עם שתי בנות. הגדולה שביניהם לקחה פיקוד ודאגה לכל הדברים כי הוא נכנס לדיכאון ולא התמצא בניהול בית. אותה בת הייתה גם ילדה מוצלחת ביותר. שלוש שנים לאחר עזיבת אשתו וכשנה לאחר שהתגרשו – הוא התחתן בשנית מבלי לדבר על כך עם בנותיו. אשתו החדשה הייתה אישה חזקה, עשירה,נאה ובעלת מקצוע. הבת עזבה את הבית ולמדה באוניברסיטה והקטנה שנשארה התמרדה בכל. האב נשלט לגמרי ע"י אשתו החדשה, אותה העריץ אם כי הרגיש שאין לו יכולת להשפיע על אשתו או אפילו להביע את רצונותיו. אז התחיל סימפטום הורטיגו.

לכאורה, היכן הגאווה? מגואיר טוענת שהאנימה שלו בדמותה של אשתו הייתה גאה ביותר וללא כל התייחסות לזולת. הוא לא דיבר עם בנותיו ולא הכין אותן לנשואיו, כן לא התייחס אליהן ולא העריך את מה שהבת הגדולה עשתה במשך שלוש שנים מאז שאשתו עזבה. בהקשר זה גם לא ברור למה אשתו עזבה. יונג טוען ש"גאווה באה לפני הנפילה".

     דוגמא נוספת שמגואיר מביאה היא של אישה שלא היו לה ילדים ופחדה להביא ילדים כי היו לה מספר מחלות. לאחר טיפול בנושא – היא מצאה עצמה בהריון וילדה ילד מקסים. היא הייתה כל כך גאה בבנה עד שבא חלום. החלום הוא שהיא על צוק תלול והיא מתחילה ליפול ורק עץ בו נאחזה הציל אותה והיא התעוררה. חלום זה, לפי מגואיר, הראה על היותה בגאוות יתר על שילדה ילד ולא הייתה בענווה שהילד הוא מתת אל. ההיבריס הצלי שלה היה לגמרי לא מודע. במודע היא הייתה אדם עניו. ה"צל" שלה היה היפוכו.

   השאלה היא מהו ההבדל בין דיגניטי  dignity= כבוד פנימי לגאווה = כבוד חיצוני?

   מגויאר מביאה דוגמא ( בספרה עמ' 26 ) : אישה בסוף החמישים לערך בעלת מוסריות יתר, סטנדרטים גבוהים של יושר והגינות נתקלת בקושי לקבל בקורת. היא תבטל כל בקורת, תשתמש בניתוח הביקורת ברציונליזציות ואינטלקטאוליזציות. לאחר פגישה עם חברה שאחרה מאד לפגישה איתה ולא נתנה כל הסבר לאחור היא חלמה: היא לבד בעיר גולה, בלילה ערפלי, כשהיא מבחינה שישנו גבר לבוש מרושל שעוקב אחריה והיא פחדה. היא חשבה שהוא בלש פרטי והתעוררה. החלום מראה צד צלי שבה – לגמרי לא מודע שהוא ההיפוך ממנה. היא לבושה בקפידה. תמיד נימוסית וקורקטית בעלת אנימוס ערכי מאד. החלום מביא צד אנימוסי לא מנומס, לבוש ברישול, מרחרח. לפי מגואיר דווקא צד צלי זה הוא כהרמס שיכול להוביל אותה להכיר בצד הגאוותני שבה המתחבא מאחורי ה"להיות תמיד בסדר", ולהכיר שיש בה גם מזה וגם מזה.

  יש קושי וסבל רב לקבל את ה"צל" שבתוכנו, ועוד יותר להכיר את ה"צל" הקולקטיבי הטמון אף הוא בנו. מגואיר טוענת בסיכום שהחטא הוא בהיותנו לא מודעים לגאווה. למשל לעתים מאחורי הסינדרום של אובססיה קומפולסיבית נמצא הצורך להיות הטוב ביותר. דבר המראה על גאווה נסתרת וההיבריס הקשור לאובססיה הקומפולסיבית יכול להיות נרציזיזים חולני שהוא כמובן גאווה מונומנטלית. הערגה לעשות את הטוב ביותר היא לגטימית בעיקרה. החטא הוא בזה שהטוב ביותר שוכח את המגבלות האנושיות. 

הדמויות הארכטיפיות לגאווה:  אבשלום, יואב, שאול, נבוכדנצר. ( תיאור נבוכדנצר כאב-טיפוס לגאווה בספרה של מגואיר עמ,28)

2. כעס.

    כולנו מכירים כעס. אבל הכעס יכול אף הוא להיות מוסתר או מחובר לרגש אחר שבנו.

א. לכעס פנים רבות: החל מעצבנות, מרירות, נוגדנות (antagonistic) זרות, התפרצויות, נקמנות, לשון חדה, בושה ואשם.

הכעס מלווה לרוב ברגש. מגואיר מדגישה את ההבדל בין רגש כאמוציה ורגש כfeeling  . (בעברית אין לנו מילה לfeeling  המבוסס על ערכים רגשיים( feeling values  רגש כאמוציה מלווה באפקט ויש לו השלכות פיזיולוגיות. הוא אף משפיע על הסביבה כי זו אנרגיה סוחפת. ידוע שלפעמים אפילפסיה מופיעה כביטוי לזעם וכעס.

    כעס שלא בא לידי ביטוי יכול, בסופו של דבר, להביא לידי דפרסיה. ( אגב, כשבא אלי נבדק לבדיקה פסיכו-כירולוגית, בנקל ניתן לאבחן כעס לא מבוטא אפילו מוכחש כשהסימפטום הידוע לאדם הוא דיכאון או סוג של אינרציה. נראה שיותר קל לאדם לפעמים להביע דיכאון מאשר כעס.

ב. מגואיר מציינת שהעור משקף כעס לא מודע. וכן האף. אמנם האף כסמל מסמל את האינטואיציה.

   מגואיר מספרת על מטופלת שלה שבאה בעקבות תחושת דפרסיה וכן בעיה פיזית. אפה היה תמיד אדום עם סוג של אקנה. לאט באנליזה התברר שחיי נישואיה לוקים בחסר. אמנם יש להם 4 ילדים מוצלחים והיא הייתה עקרת בית הדואגת לרווחת הבעל הוא מעולם לא הפגין כלפיה יחס, גם לא העניק לה מתנות או אפילו פרח. לעומת זאת הוא העריץ את ילדיו ולהם נתן מתנות בשפע. היא פתחה קנאה בילדיה הזוכים ליחס ועל כך התייסרה מאד. אפה האדום הווה את האינטואיציה הלא מודעת שלה שמשהו בנישואין לא עובד ושהיא מפתחת כעס רב, לא מודע לה, כלפי בעלה. הבעיה איננה רגשי האשם כלפי ילדיה אלא כעסה המוסתר כלפי בעלה. כשהייתה מוכנה להכיר בכעסה הסימפטומים לאט נעלמו.

ככול שמתעלמים מהכעס כן אברים נוספים בגוף מגיבים. בעיות בעמוד השדרה והשרירים musculo-skletal system , וכן בעיות במחזור הדם יכולות להצביע על כעס לא מודע. אברים נוספים הקשורים לכעס לא מודע הם: סגירת עצמות הלסת, חריקת שיניים בלילות, דלקת של הלשון, קושי בבליעה, גרון צרוד וכואב, בחילות, שלשול, טחורים, קוליטיס אפנדציט, דיברטיקוליטיס ומה שהיום מכנים המעי העצבני irritable bowel syndrome.

אנשים הסובלים מאפילפטציה ידועים כבעלי התפרצויות בלתי צפויות.

    מגואיר מביאה דוגמא של כעס לא מודע שמתבטא בתופעה פיזית. אישה באה אליה לטיפול במחלת עור הנקראת  Chronic Lupus Erythematosus המתבטאת בקרחת באמצע הראש שבאה בעקבות מחלת העור הקשה. היא ספרה למגואיר חלום שהבעית אותה. בחלום הרופא הרגיל שלה ניסה לקחת את חומה ע"י הכנסת טרמומטר לתוך גרונה ודחף אותו כל כך עמוק עד שכמעט חנק אותה. החלום הזה הביא את מגואיר להציע לאישה טיפול נפשי במקום טיפול בבעיית העור. במשך האנליזה הסתבר שבעיית מחלת העור פרצה לאחר שהתברר לה שבעלה בוגד בה ובגד בה עוד בתקופת ירח הדבש. לאחר מכן נכנסה לדיכאון. מתוך חלומות נוספים הסתמן בתוכה אנימוס אכזרי ששלט בה. והוא זה בהשלכה על הגברים בחייה הביא אותה להתחתן ולהיות שבוייה בידי בעל בוגדני ורופא שכמעט הרג אותה. במודע היא הייתה אישה נעימה ונוצריה בגישתה. קשה היה לה לקבל את הצד הלא מודע של האנימוס שלה, ששלט בה ולא אפשר לצד הנשי האינסטינקטיבי לפעול. האנימוס שלה המשיך להתעלל בה על ידי רגשי האשם שהיו לה על המחשבות הקשות שעלו בה כלפי בעלה.

    דוגמא נוספת מגואיר מביאה של אישה בגיל העמידה מאד נעימה שלא יכלה לומר "לא" לאף אחד. היא לקחה על עצמה משימות שהתבקשה ע"י אחרים גם כשקשה היה לה בטענה שזו חובתה. היא סבלה מבעיית המעי העצבני ובעיות במעיים. היא סיפרה על חלום מאד ברור: בחדר של ילדה בת 3 או 4 הנמצאת בעריסה או במיטה הילדה בוכה וצועקת מכעס. מחזיקה במיטה ומכה בכר עד כדי כך שכל הנוצות מתעופפות ונכנסות גם לעיניה ולפיה. והיא בוכה ומהבכי יצאו גם נוצות שמלאו את האוויר. כשהמטופלת התעוררה היא חשה כמעט נחנקת ושהדמעות היו שלה.

  הנוצה מסמלת בעצם קלותה וחוסר המסה שלה את האמת. מאטMaat  האלה המצרית מסמלת אמת והסמל שלה היה נוצה. ניתן לומר שמהטופלת כמעט נחנקה מהאמת. בתוכה הייתה ילדה קטנה סובלת וכועסת. חינכו אותה להישמע לכל דרישה מההורים ולציית להם. היא בבגרותה המשיכה להישמע ולציית לכל דרישה.

מגואיר מזכירה את האל ווטאן Wotan  כאל הכעס אך בו בעת הוא גם האל של האינספירציה הפיוטית. ווטאן Wotan     בא ממילה טאוטונית עתיקה.Wodo           משמעו משוגע mad  ,זועם ומתפרץ. המילה wa    משמעה לנשוף blow

    וזה מחבר עם ווטאן   שהוא אל הרוח ומשבי האוויר.

    העולם כיום אחוז כעס. אנו נתקלים בו בכבישים, בדיבור ( כל משפט שני בסרט הסופרנוס היה fuck ), בגרפיטי המשתולל בכרכים בכל העולם, ברעש, במוזיקה, ביחסים בין אנשים ואומות, באיומים, בטרור. כולנו קורבנות הכעס הארכיטיפלי שהשתלט על כולנו ועל העולם. כולנו לכודים בכעס על הזולת, הממשלה, ה"אחר", הערבי או הישראלי, האיסלמי, הנוצרי , היהודי. זה כמו אפידמיה התופסת את התושבים ההולכים שבי אחר הצהרות הכעס והשנאה ושלילת ה"אחר".

לבסוף אביא חלום של ילד מטופל  אצל פסיכולוגית:" הארכיטקטורה של החלום מאד מוזרה. אח שלי רודף אחרי בין איים מלאי צמחיה הנמצאים על מים וגם צפים באוויר ובמרכז יש מגדל עם תקרה ענקית. אנחנו קופצים מאי לאי והוא כל הזמן רודף אחרי. עולה ויורד במגדל וכל הזמן רודף אחרי. אם אני אעצור הוא יגיע אילי ויש לו רובה חיצים. הוא יורה עלי. בשנייה האחרונה אני מצליח להתחמק מהם. שנינו נופלים לתוך המים ואני תופס את הרובה ומכוון את הרובה איליו אך לא יכול לירות עליו. מבין שגם לא רוצה להרוג ולא יודע איך להשתמש. שנינו עוצרים. הולך אחורה ותופס מרחק. עוזב את הקשת ומתחיל לרוץ לכיוון התקרה. הוא תופס את הרובה ושוב יורה עלי. אני תופס אותו ואומר לו שאני לא יכול לברוח יותר. אנחנו עושים חלוקת טריטוריה של האיים ושל אזורים מפורזים שאסור לנו להיכנס אליהם. אבל איך שאנחנו מסתכלים ברור לנו שלא נוכל לשמור על ההסכם. בסוף אני מבין שזה לא אח שלי אבל לא יודע מי זה."

    לעתים מאחורי התפרצות כעס כל שהוא נמצא העצמי ה-Self שמטרתו להביא למודעות את המגבלות של הפרט. להכיר את השלילה והכישלונות הקיימים בכל אחד מאתנו.

מגואיר מספרת על מקרה של אישה שסבלה מארטריטיס ראומתי Rheumatoid Artheritis.

האישה הייתה דתייה וכשהלכה לכנסיה חשה שהאל כועס עליה על שלא סלחה לבעלה שבגד בה לפני שחלתה. באנליזה הבינה שסך הכול היא זאת שכעסה על בעלה. מבלי להיות מודעת לכעסה זה היא חשה שהיא ה"פגועה" והקרבן. מתוך שהכעס שלה לא היה מודע הוא הופיע במחלתה. לאחר זמן קצר האישה הבריאה ותוך שנתיים חזרה לתפקוד מלא.

3. קנאה Jealousy.

    הקנאה תופסת אותנו מילדות ועד זקנה. לקנאה כמה ביטויים: קנאות דתית או כמו דתית: כשאנו מקפידים היטב על הוראות או צווי דת אנו אומרים למשל "אני שומרת בקנאות על הסדר שהוסכם" או "על הצווים הדתיים" וכן על מדיטציות ופעילות כושר וכדומה.

הקנאה כביטוי לרכושנות, אובדן יחס ו/או חשיבות. זו תופעה ארכאית מאד הן בעולם החי (צמחים, חיות – כתולים, כלבים) והן באדם.

   קנאה קשורה לתחרות. כשהאחר יש לו את מה שהייתי רוצה שיהיה לי, או כשהאדם שאני אוהבת או אוהב מבכר אחרת או אחר על פני ואני מקנאה באחרת או באחר הנבחר.

   לקנאה שורשים עמוקים בנפש הקולקטיבית. לדעת מגואיר הקנאה היא אניגמה, כי היא הפחות ידועה משאר היצרים של האדם. יש בה סכנה במיוחד כשהיא מוסתרת או מוכחשת כי היא פוגעת הן בסובייקט והן באובייקט. לא הרבה נכתב על הקנאה, והיא פוגעת לא רק בבני אדם, אלא אנו פוגשים אותה גם בחתולים ובכלבים. היא מצביעה ישירות על תחושת אבדן יחס, חשיבות ושייכות. לרוב נוטים להסתיר את הקנאה המקננת בלב ולהכחישה.

אבל, כפי שאנו יודעים, כגודל ההכחשה כן מתעצמת היא בתת ההכרה והיא הופכת לקומפלקס.

    יש להבדיל בין קנאה ל-envy, החמדנות. הקנאה שייכת למה שיש לי ואין לי רצון לוותר עליו.

ה-envy ,שייכת למה שאין לי והייתי רוצה שיהיה לי.

החמדנות היא לרוב ביטוי לכאב או לאי שביעות הרצון על שה"אחר" עולה עלי או בעל הצלחה רבה משלי, או שחייו טובים יותר מחיי שלי. החמדנות יכולה להופיע כמחשבה רעה על משהו שיש לו יותר משיש לי. בצורתו הנסתרת החיובית החמדנות מופיעה כדחף לערוך שינויים בחיי האדם. אך ככול שהוא איננו מודע – השינוי לא תמיד יהיה לטוב.

קנאה לא מודעת מתבטאת בזה שהאדם מנמיך או אף מזלזל בחשיבות ובהצלחת ה"אחר".

לדעת מגואיר, לא תמיד המודעות עוזרת לשנות רגשות אלה, ובאופן פסיכולוגי לא קל לזהות את ההבדל בין קנאה לחמדנות. קנאה לרוב איננה גלויה ולא קל להודות בה, כי זה גם מראה על פוססיביות ועל קו אופי לא נחמד. מגואיר מצטטת את סוקולוב הטוען שלא כעס ולא פחד גורמים לאדם לחוש בושה. הקנאה מעוררת בושה. כאילו היושרה האינטגריטי של האדם נפגעת כשהוא מודע לקנאה המקננת בו.

פרויד הבחין בין קנאה פתלוגית לקנאה "נורמלית" ניאורוטית. הוא הבחין בקנאה כשנאה המלווה ערך עצמי פגוע, כעס, עצב ותחושת בגידה.   קנאה ניאורוטית מראה על רגישות מוגזמת ומושתתת על פרויקציה, השלכה, ורגשי אשם. קנאה פתלוגית היא דלוזיות או פרנואידיות.

במונחים יונגיאניים ניתן לומר ששתי צורות הקנאה הנן פרויקציות של ה"צל" הלא מודע של האגו  .ego personality. ה"צל" , כפי שאנו יודעים, הנו הצד שהודחק ומאחר שכל דבר שאיננו מודע מושלך על ה"אחר" – הרי שאנו יכולים להכיר את ה"צל" דרך ההשלכות, הפרויקציות. (מה שהל סטון קרא disowned self.) לכן, שאנו מדברים על ה"אחר" אנו רואים את ה"צל" שלנו. כמו בחלומות ה"צל" נראה בדמות האחר המסמל את אי המודעות האישית.

יש לזכור שה"צל" איננו רק שלילי. הוא לעתים יכול להצביע דווקא על צדדים חיוביים שבנו, הלא מודעים לנו, כשבמודע אנו חיים את הצדדים השליליים שבנו.

כשאנו מודעים ל"צל" – וזה אף פעם לא קל – הוא יכול לשמש כמצת להתחדשות ולהכרח להכרת כל הצדדים שבתוכנו. כשאנו עולים על מקורו של ה"צל" ומבינים על מה הוא מושתת הרי שצעדנו צעד ראשון גדול למפגש עם העצמי.Self.

    מגואיר גם כאן עוברת לסקירה מלאה של הקנאה בתרבויות שונות.

בודות בהודו

ביפן – סיפורי גנג'י של מורסאקי.

במיתולוגיה הסומרית - אגדת אדפה         , ואגדת גולה           .

ביהדות - סיפור גן עדן ואכילן והבל,

הקנאה במיתולוגיה היוונית:

    על גבעה בהרמיוןHermione ביוון העתיקה היה מזבח להרה בבתוליה הנקראת הרה Parthenos, ועל גבעה גבוהה נוספת מחוץ לעיר היה מזבח להרה באספקט Telia ולציאוס, כי מסופר ששם פתה אותה ציאוס. שמה של הגבעה הוא Kokkyx או Kokkygia שמשמעו קוקוckoo Cu שהוא שם של ציפור. לפי האגדה ציאוס הפך לציפור זו כשפיתה את הרה. לעומת סיפור זה קרניKerenyi  בספרו הרה וציאוס מסביר את הסיפור קצת אחרת: כשהרה ישבה על גבעתה היא הרשתה לקוקו – לציפור – שהייתה חצי קפואה לשבת על ברכה והיא כיסתה אותה בבגד שלבשה. אחר כך התגלה לה ציאוס ( הוא הפך להיות הציפור קוקו). מאחר ואסורים נשואים בין אח ואחות במיוחד בתקופה המטריארכלית, פנתה הרה לאימה והיא אשרה נשואים אלה. המיתוס משקף את ציאוס כפולש לעולם המטריארכלי שבו הייתה עשויה הרה לשלוט.

    ציפור הקוקו מאופיינת בזה שהיא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרים שידגרו על ביציה בעוד שביציהם נזרקים החוצה. מיתוס זה משקף בצורה סימבולית את הקנאה. ככל שהקנאה איננה מודעת כן היא משתלטת על המודעות ומשבשת אותה.

 הסמל של הקנאה במיתולוגיה היוונית  הוא, אם כך, ציפור הקנאה – הCuckoo .

בודות Vedas ציפור הקוקו מסמלת את הנשמה האנושית לפני ואחרי האינקרנציה. הגוף . הוא כקן לנשמה. בהודו היא ציפור הקרמה אל האהבה. כן היא מביאה את גשם האביב. הקוקו מסמל בכל מקום את בוא האביב

 ביפן סיפור הגנג"י של הסופרת מוראסאקי עוסק בעיקר בקנאה. שם גנג'י מת עם הישמע קריאת הקוקו. מכאן שלציפור יש קשר גם עם מוות שבא כתוצאה של קנאה לא מרוסנת. קנאה היא העדר אהבה, היא אובססיה וכארכטיפ היא יכולה למחוק את המודעות ולהביא לשיגעון. הקנאה והשיגעון קרובים מאד.

במיתולוגיה הסומרית, המקביל לציאוס הוא האל אנו Anu, משמעו גבוה או שמיים. אחד מצאצאיו הוא אל המים Enki, שמאוחר יותר נקרא אה Eh. הוא יצר את האנושות וקבל את התואר נודימודNudimmud  = יוצר צורת האדם. לכל אל תפקיד. אנו שולט בשמיים ואה שולט על המים בארץ. כאל המים הייתה לו היכולת לטהר ולהזין, מהיותו נוזלי הוא היה ערמומי בנזילותו והיה לו חן מתעתע. הוא גם היה אל החכמה, הפקחות והאינטליגנטיות. כמורה וככוח מדרבן הוא היה הפטרון של הקוסמים ושימש כמפקח על העולם המאורגן על ידו.

    אצל הסומרים לאלים תפקיד או שייכות לאלמנטים ולכל אלמנט ואלמנט הדינאמיות שלו והרצון המיוחד לו שיש לכבד. כמו אצל האלים היווניים כן אצל הסומרים לאלים יתרונות וחסרונות כמו אצל בני האדם. כך היו להם אהבות, שנאות, כעסים וקנאות. קנאת האלים באדם הייתה נפוצה. למרות שאה Eh תמיד התערב לטובת האדם הוא גם קנא באדם ובגלל זאת אבד האדם חיי עולם. כל זאת מתועד באגדה אדפהAdapa .

     אגדת אדפה Adapa:

     אה Eh יצר את אדפהAdapa  שישמש דוגמא לאדם. הוא היה כהן לארידוEridu . יום אחד כשיצא לדוג בים הגדול, הרוח הדרומית נשבה בחזקה עד שכמעט הפכה את הסירה ואדפה כמעט טבע. בכעסו הוא קלל את הרוח ושבר את מעופה. מאז לא נשבה יותר הרוח הדרומית על פני היבשה. כשאנו Anu  שמע על כך הוא רגז מאד והזמין את אדפה להופיע בפניו. אה בא לעזרתו של אדפה והכין אותו לפגישה. הוא אמר לו שיפגוש בשער השמיים שני אלים, את דמוזיDumuzi  ואת Ningishzida, נינגישזידה ( הוא האל שכנראה אדפה הרג ע"י החלשת הרוח הדרומית.) אה יעץ לאדפה ללבוש בגדי אבלים ולהראות את צערו הרב על הנעשה למען יראו שהוא אכן מתחרט על מעשהו. הם יקבלו את חרטתו ויחייכו וגם ידברו על ליבו של אנו שיסלח לו. אנו מצידו יקבל את חרטתו ויראה אותו כאורח. הוא יזמין אותו לארוחה, ילביש אותו בגדים וייתן לו שמן למרוח על גופו. אבל אה הזהיר אותו לבל יאכל או ישתה דבר כי הלחם שיוגש לו יהיה לחם מוות, המים אף הם יהיו מי מוות. (בספרה של מגואיר עמ' 101). הכול קרה כפי ש-אה אמר. פרט לכך שאנו קבל את בקשת הסליחה והעצב של אדפה והפך את הלחם שהגיש ללחם הנותן חיים וכן המים שהגיש היו אף הם מי חיים. אדפה שלא העז לחרוג מעצותיו של אה לא אכל ולא שתה כפי ש-אה הורה לו. ועל כך אבד את חיי הנצח. יתכן ש-אה קנא באדפה על האפשרות שניתנה לו לקבל חיי נצח כמוהו. מכאן אפשר ללמוד על שני הצדדים של האל.

   מגואיר מספרת בהקשר לזה על מקרה שקרה לה. מטופל שלה הצליח מאד במשהו, מעבר לכל המשוער. היא פגשה במקרה את אמו של המטופל והרשתה לעצמה לברך אותה על הצלחת בנה. האם הגיבה באמרה " לא הייתי בוחרת במקצוע הזה בכלל". – זה הראה על קנאת האם הבלתי מודעת בבנה.

גולה הייתה הפטרונית של הרפואה שריפאה מחלות והאריכה חיים. היא אלת הלידות, שומרת ומגינה על הבתים. בן לווייתה היה הכלב. . היא היוותה ניגוד לקנאתו של אה. גולה היא גם אקוואריוסAquarius  הנקרא הרופא הגדול. ניתן לומר ש-גולה משקפת את העצמיSelf-  שיכול להנחות אותנו לצאת ממבוכי הקנאה.

ישנה הקבלה כאן בין האגדה הסומרית לסיפור גן עדן שלנו. כל עוד אדם לא אכל מעץ הדעת הוא לא היה מודע לרוע ולהבדל בין טוב לרע. כשנוצרה חוה שניהם היו ערומים ללא בושה, כי לא ידעו מטוב ומרוע. אבל כנראה לאלוהים לא הייתה כוונה להשאירם כך כי הוא יצר את הנחש שיפתה אותם לאכול מהעץ האסור. האם האלוה רצה שלא יישארו בבורותם אלא יתחילו בתהליך המודעות? שהוא קודם כל להכיר בין טוב לרע, להכיר את הצל, להכיר את הצורך להעז לא לציית לצו האלוהי. להכיר את התאווה לכוח המביא לאינפלציה. לאלוה יש שתי פנים אם כך. (על כך כתב גם דב אלבוים בספרו) אף הוא מקנא לאדם, שמא ירצה לדמות לו. ואכן אנו רואים בימינו עד כמה האדם שואף לכך.

   הקנאה המוסתרת של האדם להיות כמו אלוהים. מבחינה זו הקנאה היא גם הרצון לכוח. עם אכילת פרי עץ הדעת האדם עמד גם אל מול המוות. כשאנו עומדים מול הרוע האפשרי בתוכנו – זה כמו לעמוד מול המוות המאיים עלינו. זו חוויה קשה ביותר.

 מגואיר מזכירה את סונטת קרויצר של טולסטוי כדוגמא לקנאה עיוורת והרת אסון.(עמ' 109-114)

    ומה בדבר "העין הרעה" והאמונה בה? ( כשנפלתי בפעם הראשונה ואח"כ בפעם השנייה כשאישה הפילה אותי בעודה נופלת עלי – היו חברים שטענו שמשהו שם עלי"עין-רעה". אני לא חשבתי כך או האמנתי בכך, אבל משהו מזה התחיל לקנן בי). האמונה ב"עין רעה" היא ארכאית ושייכת לתת ההכרה הקולקטיבי ולצל הקולקטיבי. מתי היא אכן מופיעה, אם נניח שהיא אכן קיימת, רק כשהאדם ניתן להיחלשות, לסוגסטיה ולדעות קדומות וזה מונע ממנו לעבוד על ה"צל". מכאן התופעה של ה"לינץ". הקהל התפוס במחשבות אובססיביות ודלוזיות של "עליהום", מבלי שיעצרו ויבדקו היכן ה"צל" של עצמם שהעבירו ל"אחר", בעוד שהם בקנאות שומרים על אמונותיהם. אנשים יכולים להיות חיוביים ויעילים בחייהם פרט לדעותיהם בנושא מסוים שבו יש קיפאון ושבו מסתתר ה"צל".

עלינו להיות בעבודה תמידית על ה"צל". וזה לא קל. זה מאמץ. זה מחייב אותנו לתשומת לב למחשבותינו, רגשותינו, תגובותינו ולעירות תמידית על התנהגותינו. מגואיר טוענת שקשה מאד לטפל בבעיה כזו. על המטפל לגלות את קומפלקס הקנאה המוחבא מאחורי דעות ברורות ומוצקות והגיונות שהמטופל מביא, או שאנו מחזיקים בהם בעבודה על עצמנו.

    מגואיר מביאה דוגמא של אישה שהגיעה לטיפול בעקבות קושי עם ביתה הצעירה, כלפיה חשה אהבה גדולה, היא חשה שהבת מתרחקת ממנה. האישה הייתה מאד "בסדר" בכל המובנים. הסתבר שהיא קנאה בביתה זו בצורה קשה ביותר ולא מודעת בכלל עד שהגיע חלום : המטופלת נמצאת בבית חולים. היא צעירה בחלום ולידה שוכב גבר לא מוכר. הגבר זקן, מכוער, מעוות, מסוכן ורוצח. אחרי החלום הזה המטופלת לא חזרה לטיפול. מגואיר טוענת שיתכן שהבת חשה באופן אינטואיטיבי ב"רוצח" השוכן באמה שאיננה מודעת לו ולכן היא התרחקה.

4. עצלות Sloth.

    קיימת חיה בשם Sloth. היא חיה בין הענפים של עצים. היא אוחזת ביד אחת בענף וכל גופה נתלה על היד האחת כמו יתד. כשהיא יורדת לאדמה – דבר שאיננה עושה ברצון – היא בקושי זוחלת. למרות שחיה זו היא איטית וחסרת מעש ועצלה, היא יכולה בבת אחת לעבור בין הענפים במהירות מסחררת. זו חיה בודדה, לרוב יש לה גור אחד, והיא מאד שקטה. אבל אם היא מאוימת מאיזו סיבה שהיא , היא  מהירה כברק.

   המילה של עצלות בלטינית היאAcedia  או Accidie שמשמעותו אי איכפתיות, אפטיה, חוסר עניין או תחושת קיפאון בחיים ובעבודה. זהו סוג של מלנכוליה. אדם הסובל מתסמינים אלו תמיד ימצא תירוץ על אי לקיחת עמדה או פעולה. מאחורי תופעה זו יתכן, לפי מגואיר, מרדנות ואגואיסטיות.לרוב חטא זה איננו מודע. זו התרחקות מהנשמה. זהו נזק איטי לא מודע ומאד לא בריא לנפש. מאחורי תופעה זו רובץ אי רצון למלא אחר הצרכים הבסיסיים של החיים. לא לעמול לפת לחם או לשתיה הנחוצים לגוף. זהו סימן למצב של נפילה לתהומות תת ההכרה ותמיד ימצא האדם תירוצים למה איננו נכנס לפעולה. אנו יכולים למצוא מצב זה אצל איש או אישה שנשארו לבד, מרגישים לבד ומתחילים להזניח את עצמם וסביבתם. הם מזדהים עם הזקנה, ה-Senex השלילי והם נופלים לעצלות נפשית, ל-Sloth.

      כמנהגה, מגואיר סוקרת את התופעה בתרבויות שונות. בצרפת, למשל, במאה הרבעית חי סופר נזיר בשם גון קסיאן John Cassian שכתב כ-12 ספרים. בספרו ה-10 הוא כתב על הרוח אסידיי ( De Spirito Accedea) והוא מתארו כעצב או חולשה של הלב. הוא מסביר זאת כמצב שמפריד את האדם מאלוהיו.

    מגואיר מביאה דוגמא של אישה בשנות השלושים שחלמה שבשעת הצהרים היא ראתה את הצל שלה מוקרן על האדמה. הצורה של הצל הייתה יפה ביותר. לפתע שמעה שלושה צלילים נהדרים. בחלום ידעה ששמעה את שירתו של פן. היא התעוררה נרגשת ונפעמת מהחלום. בחייה היומיומיים היא הייתה אינטלקטואלית מעורה באקדמיה. היא הגיעה לטיפול בגלל קושי בהחלטה להתחתן. בן זוגה היה אדם טוב אבל התחיל לשעמם אותה. במודע היא מאד רצתה להינשא, להקים בית וילדים. הדילמה שלה התחילה לאחר מות אחד מהוריה והופיעה סידרת חלומות מטרידים. החלום על הצל ושירתו של פן היוו נקודת מפנה בטיפול. המפגש עם ה"צל" היפה שלה הפר את גישתה והתנהגותה המודעת. בחייה היא לא הייתה אדם נעים, היא הייתה די קשה ולעתים קרובות רבה עם הסביבה. תמיד עמלה קשה להשגת תארים ושאפה להגיע להישגים בעולם האקדמאי. היא לא הייתה מודעת ל"צל" היפה הקיים בה ולפנימיות של נפשה. כאן רבץ ה-Sloth , האי אכפתיות. כששאלה אותה המטפלת מה המשמעות עבורה של שעת הצהרים ספרה שבילדותה בשעה זו, בעת שהותה בגן ביתה, הייתה נתקפת בעצבות עד בכי. היא מעולם לא הבינה למה. העצבות והבכי היו סימני הנפש לאינרציה הרוחנית שעומדת למלא את חייה.   

  במונחים יונגיאניים אפשר לומר שזה מצביע על מצב שבו האדם איננו בקשר טוב עם עולם האינסטינקטים הפנימיים ועם העצמי. לעתים,לדעת מגואיר, דפרסיה כזו מסתירה כעס לא מודע שלא עובד כקונפליקט. לעתים מסתירה דפרסיה כזו התחלה של תהליך יצירתי.

    הסמל לכעס העצור המתבטא בעצלות הוא החזיר הפראי ה-Boar.. מגואיר בחקרה את המלה חזיר מבחינה אטימולוגית, מצאה שהחזיר  הפראי תואם את המיתולוגיה הקלטית.(פרטים נוספים בספרה של מגואיר עמ' 127). בקיצור – החזיר, החזיר השחור מסמל ריקבון, חורבן, חורף ואינרציה. הוא סמל מאד ארכאי. החזיר הפראי מסמל גם כוחות מאגיים, כוח רוחני ספיריטואלי. הן אפולו והן סט המצרי התחפשו לחזיר הפראי. חיה זו גם קדושה להרמס, מרס וארטמיס. הוא חי לבד ביער ומחפש בתוך האדמה את פיטרית הטרוף, הכמהין.ה-טרוף מסמל את ההתגלות הפתאומית כברק. החזיר מגלה אותו. מתוך כך הוא גם עוזר באביב בניקוי העשבים כשאוספים את התבואה. החזיר הפראי הפך עם הזמן בעת הזריעה לסמל את הצמיחה החדשה על ידי מתן שירות. יחד עם זאת בעת הקציר כשמשתהים מדי התירס יכול להינזק. הרי אז הוא הופך לסמל את הקמילה והמוות. בחודש אוקטובר מתחיל הציד אחר החזיר הפראי הנמשך עד פברואר שהיא תקופת הקמילה והמוות, והעצלות והאינרציה מתגברים. לכן הוא הפך לסמל את העצלות, את ה-Sloth.

     יחד עם זאת החזיר הפראי שצדים אותו מסמל את הכוח עם הוולגאריות הכרוכה בציד ועם אומץ. אכלו מבשרו כדי לקבל את האומץ שלו ואת כוחו ועוצמתו.

    מגואיר מביאה דוגמא של מטופל שהיה טיפוס אקסטרורטי, מלא חן ואינטליגנטי. תמיד היה מאחר לפגישות עם תירוץ רציונלי. בחלומותיו היה תמיד משהו אפל, עצוב, דכאוני. במציאות טען שמאחר ואין לו זמן הוא איבד את חבריו. לאט לאט הוא עזב את פעילויותיו כי תמיד עיתותיו לא אפשרו זאת. גם לתיאטרון חדל ללכת כי אין לו זמן. המטפלת חשה שהיא נכנסת כל פעם לפגישה אתו למין תחושת החמצה ואכזבה. המטופל, אם כי מצא עניין בעבודה על החלומות כשסיפר אותם, הוא לא המשיך בעבודה הפנימית עליהם. הוא התנגד להתמסר לגמרי למחויבות שבעבודה הפנימית. עד שבא חלום שזעזע אותו. החלום: הוא בביתו שומע רעש. הולך לבדוק ומוצא חזיר בר ההורס את כל מה שבחדר. שניהם לרגע נפגשו והחזיר כמעט והסתער עליו אבל נסוג במפתיע והחולם התעורר. החלום הדאיג את המטפלת. חלום זה הביא בטיפול לגעת בעולם הרגש שלו שאיננו חי אבל מקבל תעצומות בתת ההכרה עד הפחדה. חלום זה פרץ את המחסום של המטופל לגעת בדברים העמוקים יותר שחיים בתת- הכרתו ולהכיר את האינרציה שנפל לתוכה.

עצלות בימינו וגם כאן בישראל מאד נפוץ אך פחות מטופל. בארץ אנו עדים לאי אכפתיות, שאננות, שפשה בקרב אנשים לגבי מה שקורה מסביבנו. חוסר אכפתיות או עייפות להרים קול, והחזיר הפנימי הנחבא משתולל בחוץ. האלימות, הגסות, חוסר הכבוד כלפי הזולת שאנו פוגשים בחוץ ולא פוצים פה אלא במסגרות פרטיות של התאוננות משותפת על הקורה אולי מחביא, מסתיר את ה"צל" הקיים בנו. איננו מתמודדים מספיק במודעות בתופעות האלה ואני חושבת שבאיזה מקום שהוא אנו נתונים לחזיר הפנימי המוצא את קורבנו ב"אחר".

יחד עם זאת, עצם הופעת החזיר בחלום של פציינט הסובל מאינרציה ואפטיה יכול לשמש מצת לשינוי בגישה לחייו ולהכניס יותר כוח ודחף לחייו.

    מגואיר מצטטת את דנטה בקומדיה האלוהית שאמר ש  Accidea  היא אחת משבעת החטאים,שהחוטאים צריכים לעבור בטרסה הרביעית אחרי ה-כעס, הגאווה והקנאה ודנטה עצמו היה צריך להתרחץ ולהבריש עצמו בקנה סוף שקטף כדי להתנקות מהכתמים של הגהנום. קנה הסוף מסמל מצד אחד חוסר יציבות אך מאידך גם עדינות וגמישות. בנצרות הוא מסמל ענווה. קנה הסוף קשור לאדמה, למים, לאוויר ולאש – לארבעת היסודות ומתוך כך הוא מוביל לשלמות, ל-wholeness  .

    בימינו הנהייה אחר מצוינות, החיים הקלים, הסקס המזדמן, הסמים כולם שייכים לחטא העצלות, בו ה"צל" הקולקטיבי משפיע על העדר המאבק האישי. אנו פוגשים זאת אצל אנשים שהייתה בהם הבטחה לעתיד, אם זה בספורט, במוזיקה, בעוד מקצועות שונים שברגע מסוים הם אמרו לעצמם "אינני יכול", "אינני מספיק טוב", "קשה מדי" המונע מהם לעמוד במשימה ולהצליח. מאחורי מקרים כאלה מסתתרת, לדעת מגואיר, העצלות שתופסת את האדם והוא מונע מעצמו הצלחה באמירת "נמאס לי", "לא אכפת לי" וכדומה.

בעולם של זרות, אי שוויון, של נדידת אנשים, של עליה או הגירה, באין שפה או שייכות בקלות נסחפים לעצלות ומאשימים את המדינה, המצב, העשירים וכדומה.

    על כל אחד מאתנו, על כן, לעמוד מול פרץ זה של עצלות, אסידיי, ולעבוד על אותותיו בכל אחד מאתנו – לבל יתנתק הקשר שלנו עם העצמי, הארכטיפ של השלמות, גם שלמות בתת ההכרה הקולקטיבי.

5. תאווה Lust.

התאווה מתקשרת בראש וראשונה לתאווה סקסואלית. אנו נתייחס לתאווה היכולה להביע כל ערגה שאין לה גבול. התאווה אם כן מופיעה ברצון להתפארות, לפרסטיג'ה, לכבוד, לממון, להצלחה, לאוכל, לשתייה ולמין.

    מאז 1447 משתמשים באנגלית במילה Libidinous כשרוצים לתאר תאווה או אנשים הנוהים אחר התאווה. Libido או Lubido משמעו לרצות או רצוי. יונג משתמש במילה ליבידו לכל סוגי האנרגיה הפסיכולוגית המשקפת עניין או רצון, ערגה desire, ואין הוא מתכוון רק לרצון או לתאווה הסקסואלית, כפי שהפרוידיאניים נוטים לעשות. מכאן שיונג רואה בליבידו כל עמדה אנרגטית שהיא.

    מגואיר פתחה פרק זה בהצגת מקרה: גבר בגיל העמידה הגיע אליה לטיפול בעקבות סימפטום שקורה לו לאחר שהיה עם אישה אחרת מאשתו. הסתבר שהוא היה בן יחיד לאם שתלטנית ואכזרית. כדי לברוח ממנה הוא התחתן מוקדם וכדי לברוח מאשתו יצר מערכות יחסים רבות עם נשים שונות, כדון ג'ואן לא מודע, אך תמיד ברח מכל אחת מהן. לטענתו, הוא אהב נשים, התעניין בהן ורץ אחריהן. הוא הביא יום אחד חלום שבו הפניס שלו ענק ועומד זקוף. לפני שסיפר את החלום היה לו מבט קר (כמו של קוברה) ואכזרי למרות שבדרך כלל היה חם ועדין. לאחר שסיפר את החלום שוב חזר המבט הקר והאכזרי. מגואיר החליטה שלא תנתח את החלום בשלב זה ואמרה לו זאת. רק לאחר מספר שנים טובות של טיפול אנליטי הסתבר שהיה לו צורך עצום,תאווה, לשלטון. היה זה סוד מוחבא מאחורי היותו מלא חן, נעים הליכות ומפגין רציונליות ורציונליזציות. היה לו צורך עצום להסביר ולנתח כל דבר. למעשה הוא היה שבוי באם הגדולה הבולעת כל ילדיה. כשבטיפול התחילו לדבר על ה-objective psyche ועולם הארכטיפים, בתחילה הוא התעניין אך לאחר זמן קצר נמאס לו. התאווה שלו לא הייתה לאישה או לנשים. הוא למעשה פחד מהן ודרך הנועם והצ'רם והפיתוי נדמה היה לו שהתגבר על הפחד, אך מיד לאחר הסקס עזב אותן עד לבואה של אישה נוספת חדשה שאף ממנה ברח לאחר הסקס. רק לאחר עבודה רבה פנימית יכול היה לעמוד מול הצד העוצמתי שהתבטא בחלום שחלם.

    התאווה לכוח לעתים קרובות מאד מוסתרת. לפי מגואיר, דווקא אנשים העולים מיד על טעויותיהם של אחרים, על מגבלות ה"אחר" ומעירים על כך בשיפוט מהיר – מסתירים את התאווה לכוח שאיננו מודע להם. לעתים התאווה היא גם להזיק לאלה שברצונם לשלוט עליהם.

    נשאלת השאלה מהו ההבדל או הגבול בין אמביציה לתאווה?

האמביציה הנה הערגה להשיג משהו. היא באה מהמילה בלטינית Ambitio שמשמעו ללכת סביב, כלומר הרצון להשיג משהו תהא זו דרגה או משרה המסמלת את האפשרות לכוח ולכבוד.  יש לבדוק את המוטיבציה לאמביציה. מה דוחף את האדם באמביציה שלו, האם זה התאווה לשלטון, לכוחניות, או שמא זה הרצון לעשות את הטוב ביותר שהוא יכול למלא תפקידו. קיים רק צעד קטן בין אמביציה בריאה לתאווה לא נשלטת קומפולסיבית.

    אותו הדין הוא לגבי תיאבון. תיאבון הוא הצורך למשהו. יש תיאבון בריא כשהגוף נזקק למזון או לשתיה או לשינה. תיאבון זה הוא חלק ממנגנון השמירה על האדם. כאן כלול גם התיאבון למין שאף הוא היום מוכר כשומר על האינדיוידום. סקס מפעיל את כל המערכות הפנימיות כולל את מחזור הדם והחמצן.  כל תיאבון גדול השואף לסיפוק, כשהוא הופך להכרח –יהא זה אלכוהוליזם, סקסיזם, אוננות אובססיבית, סמים, בולימיה ואנורקסיה וכדומה היא תאווה.

    מגואיר מביאה דוגמא של אישה שבאה ממשפחת פועלים עמלה. היא התחתנו מוקדם ולאחר לידת הילדים הפכה לאלכוהוליסטית שהביא אותה למיניות לא נורמטיבית. הטיפול בה הצליח והיא חזרה לתפקוד יפה ולחיים פחות או יותר הרמוניים. כשהגיעה לגיל המעבר שוב נתקפה בכפייתיות מינית של אוננות אובססיבית. בחזרה לטיפול התחילה להבין שהאנימוס הפנימי שבה היה אכזר כלפיה ודרש ממנה להישמע לו. שמאחורי הכפייתיות הזו של תאוותה המינית נמצא הצורך שלה בהתאחדות עם הרוחניות. משהבינה את הפעולה האוטונומית של הארכטיפ - יכלה להשתחרר ממנו ולמצוא אפיק נכון לצורך שלה לרוחניות.

    הבה נרחיב את הדיון בתאווה בתרבויות השונות.

  _ התאווה והטאואיזם:_

   בספר התמורות הסיני אי ג'ינג מוזכרת תאווה כערגה שנוצרת מהמחשבות שיש לנו בנושא והעמדה שלנו כלפיהן. ועל כך נאמר: (בתרגום חפשי שלי)

     הטוב ביותר הוא כמים. מים טובים לכל הדברים כי אין המים מייחלים למשהו. המים נמצאים במקום שאנשים שונאים להיות בו, דהיינו במקום הנמוך. ועל כך נאמר:

    "מי שמתגבר על אנשים יש לו הכוח.

     מי שמתגבר על עצמו הוא החזק.

    מי שיודע שיש לו מספיק - הוא העשיר.

    יש שלושה דברים יקרים שיש להחשיב כאיכותיים: 

   הראשון הוא - עדינות Gentleness ,

   השני הוא - אמת מידה Moderation,

   השלישי הוא - לא להעיז לקחת את המקום הראשון מתחת לשמיים. ענווה.

   שלושת דברים טובים אלה מגבירים מצב פנימי של אינות – ריקות – שהוא חופש מערגות".

דבר נוסף לחופש פנימי זה מערגות בחיים הרי זהNon Action . ( ( Wei wo weiשמשמעו חוסר הכרח להישגים מסוימים.

_התאווה בימי הביניים_:

 דנטה ב"קומדיה האלוהית", בשירה 25 של הפרגטוריה Pergatoria , עוסק בטיהור התאווה. יש לעבור במעבר צר כשצד אחד הוא אש והצד השני תהום עם רוח חמה מהאש. מתוך הרוח אפשר היה לשמוע את התפילה Summae Deus Clementia"" , זו התפילה של אלה המבקשים להיפטר מתאוותם ומכל דבר שלילי הקיים בקרבם. מדובר כאן בעיקר בתאוות המין. כשהשאיפה היא לעבור מתאווה לנזירות. שקני קצוות ללא התייחסות ארוטית.

    כמה מילים על ארוס. ארוס בתחילה היה אל ב-בואציהBoeotia , וסגדו לו כשהוא אבן או פאלוס מעץ. הוא והרמס היו כמעט זהים. מאז הוא נראה בצורות שונות: כבעל כנפיים, כמעט הרמפרודיט, המחזיק פרחים וקשת וחיצים, לעתים הוא נראה כפאלוס בעל כנפיים, כילד קטן עם נחש אלוהי, או כפרפר. הוא אל האהבה והסבל האנושי הכרוך בכך ובעת ובעונה אחת הוא גם מטהר את האהבה. אם כך ארוס מכריח את האדם להיות מודע. דרך ההתמודדויות שלנו עם האהבה ומכאוביה אנו מתקדמים בדרך האינדיוידואציה. אני מצטטת משפט שאומרת מגואיר. משפט חשוב. "באהבה שאין לה גבול ואי אפשר להגדירה עד הסוף, יש הרבה עדנה, עדינות gentliness. אם אין את זה הרי שאין זו אהבה." מעט מאתנו כיום מבינים שאהבה משמעה יחס שכולו ארוס. יחסים בין בני אדם ללא ארוס אינם מראים על התייחסות אישית פנימית לא לבני אדם ואף לא לאדמה או לחפץ.

מגואיר מביאה את האגדה על מינוס-פסיפה Minos Pasiphae. מינוס חשק בפר או השור שפוסידון נתן לו כדי שיקריב אותו על מנת שיסמל את בריאתו מחדש של ה-חניך Initiant שישמש בכת המיטראית ככהן. הפר-שור שמש בתרבות האיגאית כחיה קדושה, לפני האייל. (מדובר לפני 3000-4000 שנה) וכן בכת המיטראית הוא היה זהה לכבש או העגל ה- Lamb בנצרות. הוא מסמל את כוח הבריאה והיצירה ואליו סגדו. מינוס לא הקריבו לאל כפי שנצטווה . גם אשתו פסיפה חשקה בפר-שור ואף שכבה אתו ומזיווג זה נולד המינוטאור Minotour, שהיה לא חיה ולא אדם

(לפני שנים רבות היה אצלי בטיפול איש שסבל מתחושת כישלון. הוא בכר להתבודד.  לאחר עבודה רבה הוא סיפר לי ששכב עם פר ומאז הוא מתבודד. האקט שעשה היה שייך ל"צל" הלא מודע שלו, התאווה שלו לעוצמתיות שלא הייתה מודעת לו ולא מצאה לה מקום בחייו המסוגרים.

    החכמים ההינדים מדברים על ארבע מטרות, שהן:

        רטמה Ratma – משמעו רכוש,

       קמה Kama – משמעו אמנות והנאות האהבה,

       דרמה Dharma  - החובות הדתיים והמוסר,

       מוקסה Moksa – שחרור רוחני.

קמה הוא אל האהבה והוא מקביל לארוס היווני. הוא נושא פרח כקשת וחמישה פרחים כחיצים אותם הוא שולח לעורר אהבה בלב. קמה מסמל את הערגה, התאווה ומכאן השם של ספר התנוחות המיניות קמהסוטרא. אך ספר זה איננו רק טכניקות לתנוחות אלא הוא פריזמה להתאחדות רוחנית מלאת אהבה.

    סיפור אפרודיטה שנולדה מתוך הים מהקצף של אבר מינו של אורנוס מסמלת את היציאה מהרחם הכאוטי של תת ההכרה אל צורה נשית מובהקת שיש בה מהיופי של אהבה סנסואלית אבל גם את הפוטנציאל לתאווה לא מבוקרת. פלטו הבחין בשתי פנים לאפרודיטה. אפרודיטה אורניה -  Ourania Aphrodite שייצגה את הצד האינטלקטואלי של,כלומר את הרוחניות, ואפרודיטה פנדימוס Aphrodite Pandemos, - שייצגה את הצד הגופני הסנסואלי. .

אפרודיטה היא אלה יוונית. היא הפכה לרומאית על ידי לידתה את אניאס שייסד את רומא. היא ידועה גם כוונוס – בהיותה האם של ונטי שהיא ווניס, ונציה. הציפור שלה הייתה היונה, שהייתה גם הציפור של אסתרתה.

מגוואיר מספרת על מטופלת ששמעה קול בחצר ביתה. כשיצאה לברר מה הרעש מצאה יונה מתה על מתפן הדלת לגינה. היא נחרדה. בטיפול הן בררו איזה קשר יכול להיות קיים למה שקרה לחיה. היא הייתה נשואה לבעל שאהבה. הוא היה איש עסקים מצליח, מאד פרקטי ורציני אך ללא ארוס. הפונקציה השלטת בו הייתה הסנסאשון. הוא היה אדם רציונלי מאד אך בעל "צל" כבד של הצלפות לא מבוקרות (כנראה בלשון). לאחר המקרה היא החליטה לנסוע לוונציה. בוונציה ערב אחד כשטיילה להנאתה בכיכר היא פגשה בגבר צעיר בתחפושת של ימי הביניים, שברך אותה לשלום ואמר לה באיטלקית :"איזו אישה יפה" ונעלם. היא נעמדה וחשבה שראתה דמות מדמיונה. בין אם ראתה במציאות את הגבר ובין אם לא, היא לאחר מכן הרגישה לפתע נפלא.  מגוואיר מוסיפה שהאישה הייתה אינטליגנטית, מצליחה אף היא בעסקים, אם טובה ואישה טובה לבעלה. אך לא קבלה חום. גם לא מאימה. כשחזרה מוננציה חלמה חלום שבו חוותה את הקור שספגה מאימה. היא הייתה תמיד באה אליה בטענות ובתלונות והמטופלת תמיד ניסתה לרצות את אימה, ואחר כך את בעלה ואת כולם. לאישה לא היה כל יחס אל עצמה ורק נהנתה כשהאחר נהנה ממנה או שמח במתנות שנתנה. התאווה לרצות את הזולת, יהא זה את אימה, בעלה, ילדיה, לקוחות ובכלל, הראה גם על אנימוס קר מרוחק ולא גמיש, ששלט במשפחתה דורות. אותו ערב בוונציה, העיר של אפרודיטה-ונוס, שלבש בגדי ימי הביניים, העמיד אותה פנים מול פנים עם כל המשתמע, ועורר את האפרודיטה שבה, אותו צד נשי סנסואלי ומתייחס וראתה כי טוב. הודות ליונה ששכבה ללא רוח חיים בגינתה – כתופעה סינכרוניסטית – יתכן שלא הייתה קורת הטרנספורמציה הזאת בה. היא נוכחה לדעת שרק אם תאהב את עצמה, שרק כשתיתן לאפרודיטה שבה לחיות ולהיות – האחרים גם יאהבו אותה. אותנו.

בחגיגות אפרודיטה בקפריסין בפפוס הקריבו אנשים בתהליך הדיוינציה, קריאת העתיד, על מזבח אחד ובמזבח השני השתמשו בבשמים. משייכים גנים וצמח הדודאים לאפרודיטה. אנו יודעים עד כמה בשמים וריחות משפיעים על כל מיני צ'קרות, ויש בשמים מיוחדים המעוררים את צ'קרת המין. בזמן הריקודים החניכים תמורת כסף למקדש קבלו צורת פאלוס ומעט מלח, לסמל את היצירה וההנאה. והמלח למען יכניס טעם לחיים, יחד עם קצת מרירות. כי תמיד נמצאת גם מרירות ביחסים הומו והטרו-סקסואליים באיזה שהוא זמן. בארגוס הקריבו חזיר לאפרודיטה לזכר אדוניס שסורס ונהרג על ידי פר פראי. מכאן בא השם אדוני, שהוא הפרטנר הגברי לאלה, ומסמל את הבושם הגברי שאף הוא מצמח הדודאים.

כיום לדעת מגואיר ולדעת רבים מאתנו, התאווה שולטת בכל. תאווה למין, לכסף, לכוח, לעוצמה, לשלטון. הארוס נעלם מיחסים, ואנו נתונים להתייחסויות נטולות ארוס, לאי התחשבות בחולשות ובפגיעות של ה"אחר", בכאב של ה"אחר", במציאות הפנימית של ה"אחר".

בסיכום, התאווה היא צורת חיים ללא מודעות שבו ה"צל" שולט. האדם איבד את שיווי המשקל, את אמת המידה, הוא איבד את האינסטינקט להגנת חייו בגלל שאיבד את הקשר לנשמתו. התאווה האפרודיטית היא למעשה התאווה לדינאמיקה של החיים. אבל, כשהיא שולטת בצידה האפל ה"צלי" היא הופכת להרס החיים. הטבע בהשתוללותו, כפי שאנו עדים לו לאחרונה, הצונאמי, רעידות האדמה, השריפות ועוד ועוד. 

 6. קמצנות.avarice.

Avarice משמעו ערגה מוגזמת לעושר. הסינונים ל-Acarice יהיה רכושנות, בעלות, מונופול, חמדנות עד קמצנות ואי פירגון. כל זה גורם לחוסר נדיבות, ל החזקה ב.., לחמוד, להיות אגואיסט, לא לתת, לאסוף לעצמו, גם לעשוק, להתמקח, לחשוק ולגזול מהשני.

הפסיכולוגיה של האדם החומד כסף היא לא להירתע מלהשיג את אשר הוא חומד, בין אם זה כסף או רכוש והנגזרות מכך. המטרה שלו היא שהדבר יהיה שלו. ברגע שזה שלו הוא לא ישתמש בו ואולי גם לא יסתכל עליו יותר. הקמצן החמדן יאסוף את אשר לו ולא ייפרד ממנו., מאחורי תופעה זו יכול להיות אכן פחד מפני חוסר, אי בטחון לגבי זקנה, רצון להשאיר סימן לאחר המוות או להשאיר מספיק כסף או רכוש לילדים שלו. יחד עם זאת מאחורי כל זה יתכן שקיים הרצון לכוח ולשלטון.

    מגואיר מספרת על אדם עשיר מאד שסיפר איך התחיל. שהיה ילד להורים עמלים בעלי חנות קטנה, כשאביו החזיק בביצים שהציע ללקוחותיו הן נראו קטנות, כי הוא היה אדם גדול. אולם כשאמו, שהייתה קטנת מידה, החזיקה בביצים הן נראו גדולות ולכן יכלו לבקש יותר כסף עבורן.

    הערצת הדברים המטריאליים שהכסף יכול לתת מראה על אבדן הנשמה, והתרחקות מהרוחניות. הכסף לעתים יכול גם לשמש כזהות האדם. ככל שהאדם הוא בעל כסף ושליטה בו הרי שהוא קיים, זו זהותו.

   דנטה בקומדיה האלוהית, בדרכו בפורגטוריPurgatory , נפגש עם נשמותיהם של הקמצנים והבזבזנים. ושם הוא משווה את הקמצנות עם הזאבה הותיקה של היער.

עוד לפני כתיבת הקומדיה האלוהית, למעשה, עוד לפני הנצרות, העמים הצפוניים האמינו שסוף העולם יהיה כולו קרח. חורף נצח ירד על היקום שבסופו הזאב הנקרא סקולSkoll יאכל את השמש והחושך ירד.  

    הזאב, לדעת מגואיר, הוא סמל לקמצנות או חמדנות.גם במיתולוגיה האירופאית ואף ההודית יש לזאב אותה משמעות. בצידו החיובי – הזאב פקח, ערמומי ובעזרתם הוא משיג את חפצו.אבל הוא גם משתמש בגזל ובגניבה להשגת יעדו. הוא נזכר גם בתנ"ך בירמיהו ובצפניה בהקשר לקמצנות. הזאב הוא חיה קדושה לאלה הגדולה. והוא נושא את ההשלכה של ה"צל" הארכטיפי של האדם השבוי בערגות ל"אחר", לכסף, לאוכל, לתאווה, לקמצנות ולחמדנות. הקמצן הוא עבד לערגה נמוכה ולכן הוא במלתעותיו של הזאב המגלה את החמדנות הזאבית. ישנה אמירה "רעב כמו זאב".

חטא החמדנות הוא עתיק ביותר.חטא הקמצנות משתקף בסיפור מידאסMidas  של אוביד

 Ovid הוא פובליוס אובידוס נאסו (( Publius Ovidus Naso שנולד בשנת 43 לפני הספירה במרכז איטליה. הוא למד ברומא, התבלט בכישוריו החברתיים והמעוררים צחוק וכן בכישוריו הספרותיים. הוא כתב את ה"מטמורפוזיה". הקיסר אוגוסטוס העיף אותו מרומא , הסיבה לכך לא ידועה.) בסיפור מידאס מסופר על איכרים           Phrygianשתפסו את  סילנוס   Silenus הסאטיר. הוא היה כבר שתיין זקן. אבל הוא למד את האל באכהוס .Bacchus האיכרים כבלו אותו בפרחים והביאוהו לפני מלך מידאס, שאף הוא למד את מסתורי הבאכהוס על ידי אורפיאוס. כשראה המלך מידאס את סילנוס והכיר שהוא היה בן הלוויה של האל באכהוס, מיד קבלו כאורח מכובד והחזירו לאל. האל מצידו שאל את המלך מה הוא יכול להעניק לו עבור פועלו להחזרת סילנוס ענה מידאס שהוא היה מבקש שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב. האל באכהוס הצטער שזו הייתה בקשתו של מידאס אבל הוא מילא אחר הבקשה. כל אשר נגע בו המלך הפך לזהב. בתחילה שמח מאד מידאס אבל אחר כך נוכח לדעת שאפילו הלחם או המים או היין או הפירות שנגע בהם הפכו לזהב. מידאס הבין שעשה טעות חמורה ושהוא עלול למות אם ימשיך כך. הוא התחנן בפני האל שירחם עליו ויבטל את המתנה כי הבין שכל העושר בעולם לא יוכל לעזור לו במצוקתו. באכהוס ביטל את המתנה והציע למידאס ללכת לנהר ולהגיע למקורו. שם עליו יהיה לטבול את ראשו וגופו במים המקציפים במקורם ועל ידי זה להיטהר.

אך אין זה סוף הסיפור. מידאס נשאר טיפש ונקלע למריבה בין אפולו ל-פן על מי מוזיקאי יותר טוב. ההר טימולוס Timolus  היה השופט שקבע שאפולו עולה על פן. מידאס התנגד ועמד מול ההר (המסמל את העצמי, ה-  ( Self ושיבח את פן. מיד אפולו האריך את אוזניו של מידאס כאוזני חמור. מידאס התבייש באוזניו והחביא אותן בטורבן. רק הספר שלו ידע על כך והבטיח לשמור זאת בסוד. אלא שלא יכול היה לעשות כן ולכן הוא חפר בור ולחש את הסוד של מידאס לתוך הבור. לימים גדל שם קנה (המשמש לקלרינט או לאובו). כשגדלו עוד קנים הם ספרו את הסוד לרוחות שהעבירו אותו הלאה עד שכולם ידעו את הסוד. זהו עונשו של מידאס.

 מגואיר מזכירה כמובן את ה"קמצן" של מולייר. הסיפור מבוסס על סיפור עתיק בכמה מאות שנים לפני הספירה. (עמ' 182-3). 

 החמדנות מתחילה מגיל צעיר ביותר כשהילד לומד לומר "שלי". מעבר לצורך לביטחון שזה מסמל יש לשים לב שלא יהפך לחמדנות. אנו פוגשים בחמדנות זו גם אצל החיות, אצל החתול, או האריה המסוגל להרוג את צאצאיו אם יגעו באוכל שלו. יחד עם זאת, החמדנות היא גם ההערצה לזהב   והריצה אחריו. (כמה קורבנות אדם נפלו במכרות הזהב באלסקה). הזהב הוא סמל עתיק לכוח האלוהי- השמש. יונג כתב שקיימת מחשבה מיתולוגית עתיקה ש-לב האדמה מורכב מזהב. כלומר, ההכרה שבתת ההכרה נמצא ערך רב.

(בתקופת האנליזה שלי, חלמתי שאני שומעת בת קול האומרת שעמוק באדמה נמצאת השמש).

    הזהב הוא סמל מצוינות. מהיותו מתכת כבדה הוא גם מסמל דבר שאיננו ניתן להשחתה, לשלמות וחכמה. מאחר והזהב הוא כל כך סמלי הוא לכן גם מוערך, מבלי להיות מודעים לסמליותו. שורש הבעיה של קומפלקס הכסף איננו הכסף, הזהב אלא האהבה והנהייה אחריו.

    למרות שכיום כסף יכול להיות ניירות מבחינה סמלית זה נשאר "הזהב". הקמצן, גם הלא מודע שהוא כזה, לא מוכן להתחלק בשום דבר. לעתים, לפי מגואיר, אימפוטנציה בגברים ופריגידיות בנשים יכול להצביע על סוג של קמצנות לא מודעת. כשם שנדיבות יתר יכולה להראות על היפוכה הקיים בתת-ההכרה, דהיינו, קמצנות לא מודעת.

    בקומפלקס הכסף שהזכרנו, גם אם אכן קיימת הדאגה המוצדקת הקשורה בכסף, בתשלומים, בפחד מחוסר בזקנה, הכסף הוא סמל לאנרגיה נפשית. סמל לצורת חיים ולאנרגיה של חיים וחשבון בבנק וארנק כסף זו היא אנרגיה פסיכולוגית.

    מאחורי קמצנות, מגואיר מוסיפה, קיימת הערגה לעצמי, לזהב הפנימי, לערך העליון. ה"אהבה לזהב" מצביעה על בעיה רליגיוזית עמוקה שהאדם לא מודע לה. הכסף הפך לסמל לסוג של סם חיים.

       מגואיר מזכירה את ה"חפרפרת" Mole שבימי הביניים שמשה סמל לקמצנות. מבחינה פסיכולוגית החפרפרת היא כוח אנרגטי פיזי הפועל בתת ההכרה. אדם החולם על חפרפרת, לפי מגואיר, משמעו שמדובר על ה-Inferior Function, הפונקציה החלשה שלו. החפרפרת מעלה להכרה חלקים לא מודעים שלנו.

    כיום, הנהייה אחר הכסף הזמין, המידי, הלוטו, הטוטו, המיליונים של ההיי טק וקרנות הון סיכון הפך להיות האל אותו סוגדים. הכסף הוא ליבידו, כוח אנרגטי, כך שחשבון בבנק או ארנק מלא כסף מסמל ריכוז אנרגיה פסיכולוגית.  כל זאת מראה לנו עד כמה אנו מנותקים מהערך העליון האמיתי., מהזהב שבתוכנו. 

    כל אחד מאתנו יכול לעבוד על אותו חלק בתוכו המקמצן, המתקמצן ולא מתחלק – לא ורק בכסף, אלא בשווי כסף, בעושר הקיים בו.

למה לאחד יש כסף, אם מירושה, מעבודה, מעסקה, או מהימורים ולשני אין מזל כזה? האם כשאנו אומרים שיש לאדם מזל למה אנו מתכוונים? מי היא גברת מזל?

כנראה שאין הסבר סביר לשאלות אלה. אם כך נותר לנו רק לכבד את גברת המזל שהאירה לנו או לאחרים פנים. עלינו רק לדעת שלא בידינו הדבר ולראות זאת כמתנה. לא להחזיק בה ולכלכל את צעדינו בחכמה וביראה.

7. תיאבון, זלילה . Gluttony.

כדי להבין את הזלילה, טוענת מגואיר, יש להבין תחילה את הרעב ו/או הצמא. רעב לאוכל, לסיגריות, לאלכוהול, לסמים. בעולם שלנו כיום הרעב הוא תופעה גלובלית. יש אנשים רעבים, אפילו בישראל.במלחמות אנשים ידעו רעב ממשי. אנשים מוכי רעב יכולים להתנפל על האוכל ולזלול עד לזרא.

   אנו משתמשים באמרות כגון: רעב ככלב, רעב כזאב. אנו טורפים אוכל. אנו גם משתמשים בביטויים כגוון: "אני יכול לאכול אותך" כביטוי לאהבה. בהקשר לכך מגואיר מדברת גם ל קניבליזם. (זכור לנו המקרה לאחרונה שאדם בהולנד או בלגיה, אכל אדם אחר ולא הביע כל חרטה. לא רק זאת אלא שהאדם שנאכל אף הסכים לכך). האכילה הזו יתכן ומצביעה על הרצון להטמיע את הכוח או האיכות של האדם הנאכל כמו שהצייד לפני הציד אוכל את בשר הנצוד כדי לקבל את כוחו.

   טוב שיש תיאבון. מבחינה פסיכולוגית התיאבון מצביע על העירות שלנו לצרכי הגוף. לעתים האדם רעב לא רק לאוכל, אלא לסקס, ליחס, לתוכן, לעניין.

   הזלילה היא פרברציה לתיאבון והיא סוג של התמכרות, אדיקציה. לדעת מגואיר, כל התמכרות היא נפילה לאוטומטיזם, או לאנימוס השולט באופן עצמאי ותופס את האישיות – הן של האישה והן של הגבר באמצעות האנימה שבו – זה כעין דמון הפועל בו או בה באופן אוטומטי.

   מגואיר מביאה בהרחבה, כהרגלה, את סיפורי המיתולוגיה על פרוטיאוס וכן סיפור של אוביד Ovid על אשת אוטוליקוס שהיה לה כמו לפרוטיאוס היכולת לשנות צורה. אביה, אריסיכטוןErysichthon , שכפר בכל והוענש על אכזריותו ע"י רעב, כמה שלא אכל הוא היה רעב. זהו הדמון הפועל באופן אוטומטי ואוטונומי בכל סוגי ההתמכרויות. אנשים הסובלים משומן יתרObesity, מיחסים להם יותר את האינרציה והעצלות שדברנו עליהם. יחד עם זאת בהקשר לאדיקציה שלהם לאוכל הם דפוסים בחשיבה אוטומטית של ערגה בלתי נשלטת, במקרה זה לאוכל.

   המכור מחפש בצורה תת-הכרתית את הרוח ה-Spirit שבאוביקט של התמכרותו. מאחורי התמכרות מכל סוג שהוא קיימת בעיה רוחנית עמוקה.

  מגואיר מביאה את העץ כסמל להתחדשות מתמדת ומבחינה זו של הרוח, הספיריט. מבחינה פסיכולוגית העץ מסמל את דרך האינדיודואציה שבה אנו גם לומדים את מי שאנו לא.

    מגואיר מביאה מקרה של אישה שמנה במיוחד שכבר ניסתה את כל הדיאטות האפשריות. היא הייתה כבת 40 ובעלת פנים יפות. האישה טענה שאיננה אוכלת הרבה. מגואיר פגשה אותה בבית חולים אליו נכנסה אישה לבדיקות לבירור מקור השומן שלה. שתי בעיות שצצו בטיפול הנפשי היו אם האישה והאמונה באל. היא שנאה את אמה ולא האמינה בשום אל. הסתבר שאמה הייתה אישה שתלטנית ששלטה בבתה ללא מיצרים. הדבר היחידי שלא יכלה לשלוט בבתה הייתה הזלילה. בדרך זו הביעה המטופלת את התמרדותה מעולה של אמה. בנושא האמונה באל היא המשיכה את אמה אשר גם היא לא האמינה בו. מאחורי כל זה הייתה ילדה קטנה מוזנחת שחיתה בטרור ורעבה לאהבה, לחום, לקרבה ולאמונה. לאט לאט היא בטיפול יכלה להכיר את האנימוס הסדיסטי חסר האמונה שבתוכה והודות לאומץ שהיה בה יכלה במודעות, מתוך ההכרה בעצמי, לשנוא את אמה על יחסה הנוראי לילדה שבתוכה. אומץ זה עזר לה לעמוד כנגד הדעתנות של האנימוס שלה.

    כשהאוכל נאכל ברעבתנות מבלי ללעוס אותו – האם הגדולה בצורתה השלילית מתבטאת.

    מגואיר טוענת שאצל הרבה אנשים הסובלים מאדיקציה, התמכרות קשה, בחלומותיהם באים דימויים מאיימים ואנשים אלה מתעוררים בתחושת טרור. לדעתה יש לקחת את הטרור הפנימי ברצינות. לעתים זה יכול להראות גם על התמכרות לרצח, לא מודעת. דבר המעורר אצלה את השאלה לגבי הטרוריסטים כיום.

    העכבר, שהרבה פעמים מופיע אצל אלכוהוליסטים בהזיותיהם, מסמל בנצרות את הרוע. הוא מסמל את האינסטינקט החייתי להישרדות. ישנה אמירה באנגלית  To smell a rat דהיינו, לחוש משהו שלילי. גם ידועה העובדה שהעכברים עוזבים את האוניה הרבה לפני שהסערה פורצת בים.

   יונג טען שבכל ניאורוזה קיים גם המרפא לה. העכבר כסמל להישרדות יכול לשמש כאות אזהרה לאנושות במצבה היום.

   ניתן לומר שמאחורי הזלילה קיים הצורך הבסיסי להישרדות ולרוחניות. יתכן שבלי רוחניות אין הישרדות ממשית לאדם אלא אם הוא הופך לחיה.

לסיכום: מגואיר טוענת ששבעת החטאים אודותיהם דברנו עכשיו קיימים בצורה זו או אחרת בכל אחד מאתנו כי הם דברים בסיסיים ביותר באישיותנו הן בצורתם החיובית והן בצורתם השלילית, שלרוב איננו מודע לנו אלא דרך השלכותינו בחלקן ולעתים בסימפטומים גופניים וכיוצא בזה. לא תמיד קל לגלות את ה"צל" גם לאחר הרבה שנות אנליזה ותהליך של מודעות. החלומות יכולים לעזור. למשל כשאדם חולם על רוצח המחזיק בו, יכול להראות לנו על צד "צלי" של רוצח בתוכנו. מאד קשה להתמודד עם הכרת ה"צל" החבוי בנו והוא מביא בעטיו סבל רב, אך גם אומץ לעמוד ולהכיר בו ועל ידי כך לנסות לצאת ממנו. מהלך כזה דורש גבורה אטית.

    חובה עלינו, אם כך, להיות מודעים לשני הפנים של החטאים. הם חטאים, כי עד שלא נעלה אותם למודעות, הם פועלים בצורה השלילית המוסתרת מאתנו, ואילו אם נכיר בהם באומץ – נוכל להחזיק את הניגודים פחות או יותר בשיווי משקל.